22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא פולניה

מתכונים למי שכמוני לא באמת יודעים לבשל, ביקורת על כל דבר ולפעמים סיפור טוב. הכל אמיתי. חיפוש מתכונים - באלפון המתכונים מימין או התגיות משמאל. מומלץ לקרוא את הסיפור "אירוע מוחי". מישהו עוד יודה לכם.

פרשת משה איבגי - הוגדשה הסאה.

אני לא מכיר את משה איבגי. לא ראיתי אפילו הצגה אחת שלו. איבגי לא מענין אותי יותר מחתול רחוב. איבגי הוא לא הענין ולא הנושא. כל סיפור התלונות וה"תלונות" והשיימינג על הטרדות מיניות שהיו או לא היו, צריך להיות נדון במישור הציבורי העקרוני בלי כל קשר לאיבגי או לכל פרסונה אחרת. לא בקשר לינון מגל, לא בקשר לשרון גל, לא לסילבן שלום, לא לקצין משטרה זה או אחר, לא... לא... ולא... רק במישור העקרוני הערכי.

אבל כדי שלא תאשימו אותי כמנותק מהמציאות, אספר לכם שיש לי שלוש בנות. אחת מהן חוותה תקיפה מינית שנכשלה. בלשון המשפטית – נסיון תקיפה מינית. אבל אני לא רואה כל הבדל בין תקיפה לבין נסיון תקיפה. בעיני זו אותה עבירה ממש. "נסיון עבירה" פירושו (בעיני) – עבירה שלא הצליחה. שלא השיגה את מטרתה. היתה עבירה. היא בוצעה. היא רק לא השיגה את התוצאה שרצה העבריין. נסיון לרצח הוא רצח שלא הצליח. נסיון אונס הוא אונס שלא הצליח. נסיון תקיפה הוא תקיפה שלא הצליחה. לכן צריך לדון את מי שניסה ונכשל, כמו שדנים במי שניסה והצליח. אין הבדל.

באותו אירוע, הנערה – בתי (היתה אז בת 16) הצליחה לברוח מחדר סגור מתחת לידיו של המנוול - אדם מבוגר ונשוי. מה עשינו? תדעו בהמשך.

אבל בואו נחזור לענין איבגי, או יותר נכון לתלונות על עבריינות הטרדה מינית.

אז מה היה לנו?

באה מישהי שמקפידה להישאר אנונימית ומעדיפה לדבר דרך מדבררים למיניהם או רשתות חברתיות. היא מעלה האשמה מאד קשה אך מסרבת להיחשף. אבל יש מואשם. זה יכול להיות כל אחד – אפילו אני ואתה. הדברים אולי קרו, אבל אולי לא קרו. הכל – אולי. הכל, בלשון המשפטית – לכאורה. אבל המואשם לא יכול להתגונן. אמרו לו "אחותך זונה" ועכשיו לך תוכיח שבכלל אין לך אחות. לא יעזור לו. איש לא יאמין לו. הוא מואשם (כך לפי ינון מגל) בבית המשפט של פייסבוק. בבית המשפט של התקשורת - כולל זו האינטרנטית, ירשיעו אותו, יצלבו אותו, יענישו אותו באבדן קריירה או משרה ויהרסו את משפחתו ואת מה שעוד נשאר מחייו ומהוויתו. הוא אינו מסוגל להתגונן והוא יסבול כמי שנשפט הורשע ונענש - גם אם כלל לא התקיים הליך משפטי או חקירתי.

והוא, שיכול להיות אני או אתה, לא יכול להתגונן. אין נגד מי. כל המאשימים חסרי דמות, שם וכתובת. חוסים בצילם של מדבררים או תחת מעטה האנונימיות התקשורתית. כל המענישים מפנים לך עורף. כל יקיריך מתחמקים ממבט עיניך. ואתה לא יכול להתגונן. זה כמו לשחק במשחק הילדים של פעם "פרה עיוורת". קשרו לך את העיניים ולך תתפוס את אחד המשתתפים. אלא שהפרה העיוורת של היום כבר מערבת נשק קטלני. בריאותך, כבודך ופרנסתך.

אמר לי פעם מישהו: "אדם נולד עם כבוד אחד ועם בריאות אחת". יש מי שנולד עם כבוד או בריאות גדולים, חזקים ויציבים יותר, אחד עם קטנים ורופפים יותר, אבל לכולם יש רק אחד. לאף אחד בעולם אין שני "כבודים" ואין לו שתי "בריאויות". ראוי לו לאדם שישמור עליהם. אין אחרים. אין החלפות ולא מקבלים תיקונים. כאשר האדם מאבד את כבודו ו/או את בריאותו – נפגעת גם פרנסתו. הדרך היחידה לשמור על בריאותנו וכבודנו היא לשמור על כבוד הזולת ובריאותו, שהרי אנחנו - זולתם של אחרים.

עכשיו שימו עצמכם במקום המואשם. כל מי שיש לו פה ו/או מיקרופון, כל מי שיש לו עט או מקלדת יכול לכסח בכם – ואתם חסרי אונים, גם אם לא עשיתם דבר וחצי דבר. אני מדגיש – אינני מדבר על פרסונה זו או אחרת אלא על העיקרון שחל על כל אחד מאיתנו כולל אותי ואותך. לקחו מאיתנו את חזקת החפות. זהו. כל מה שיש לכל עבריין, לנו - למואשמי ההטרדה המינית - אין. אפילו אין לנו את מי לתבוע על פי חוק איסור לשון הרע. כולם מסתתרים בצל. הרי בואו נזכור: גם אם "כולם אומרים" שאתה גנב וגם אם "כולם יודעים" שאתה גנב, הרי אתה צדיק תמים וצח כשלג – עד שבית משפט רשמי וממלכתי קבע אחרת. לנו אין את הפררוגטיבה הזו. אין. נלקחה מאיתנו.

ויש צרה נוספת. היא מוכרת בכל סביבת מגורים. היא קיימת כל הזמן אך היא מציקה בעיקר בערב ובלילה. תופעת הנביחות. כלב אחד נובח, מיד חורצים לשונם כל כלבי הרחוב ואחריהם כל כלבי השכונה ומהר מאד כל העיר מתמלאת נביחות. ומה זה שייך?! שייך ועוד איך. כאשר "מתלוננת" אלמונית משמיעה את קולה – גם אם באמצעות מדברר, מיד כל הכלבות הפמיניסטיות המיליטנטיות ההוזות וההזויות, פוצחות במקהלת נביחות רמות שנשמעת והולכת מקצה הארץ ועד קצהה. איש לא יצליח להשתיק אותן. הן כבר שפטו, הרשיעו והענישו. עכשיו כל עיתונאי בגרוש יראיין אותן, כל תחנת רדיו נידחת תיתן להן זמן אויר, כל ערוץ טלויזיה יקפוץ עליהן כמוצא שלל רב. כל משתמשי פייסבוק ושאר רשתות חברתיות ינבחו איתן וחלק ניכר בציבור ינער אחריהם כעדר חמורים. גם חברי (ובעיקר חברות) הכנסת יצטרפו למקהלה.

צריך לשים סוף למשחטה הזו. מי שרוצה להתלונן – חייבת להיחשף. בשמה ובפרצופה. אין להאשים מישהו ולחסות בצל האנונימיות. לא עוד א' ממשרד זה או ב' מהמשרד ההוא. שם ופנים. נפגעת? יש למי לפנות. יש משטרה. תגישי תלונה. לכל נאשם פלילי כולל נאשם ברצח וכולל פושע נאצי – יש זכויות. חובה לתת לו את יומו בבית המשפט. זה חייב לחול גם על מי שמוחשד בעבירות מין או הטרדה מינית.

אם את חוששת שלא תוכח ההאשמה או שהיא אינה עוברת את הרף הפלילי או את רף ההוכחה הנדרשת בפלילים, יש דין אזרחי. תתבעי אותו בבית הדין לעבודה (אם יש עילה) או בתביעת פיצוי אזרחית. שם רף ההוכחה הנדרש הרבה יותר נמוך. את זה יגיד לך כל עורך-דין וכל שופט. כל מי שמתלוננת - לא בעיתונות ולא בפייסבוק. רק במשטרה או בבית משפט או בית דין. כך תמומש זכות המואשם להתגונן. אם המואשם לא ירצה להגיע למשפט, הוא יבקש הסדר ואז כולם ידעו מה הנכון. אם הגברת אינה רוצה לפנות לאותם גורמים מוסמכים רשמיים - סתמי את הפה.

שמא תגידו "שיפנה המואשם ויתבע את המתלוננת בדין אזרחי על פי חוק איסור לשון הרע". לא ולא. מי שצריך להוכיח את דבריו זה המאשים. לא המואשם. אם לא נקפיד על עיקרון זה, הרי כל מי שלא ימהר להגיש תביעה, מייד יחשב כעבריין. חלילה לנו מעשות כנבלה הזו. איש לא יבין שגם המואשם חושש שלא יצליח בתביעתו או שאין ידו משגת כדי לשלם לעורך דין ראוי לשמו. הכלל שהמתגונן אינו הראשון להעיד, חייב להישמר.

ומה עשינו עם בתי? למשטרה מיד. הלכנו יחד. זה היה לפני למעלה מעשור. האוירה הציבורית היתה שונה במקצת. המשטרה סגרת את התיק בעילת "אין עילה להמשך חקירה או להגשת כתב אישום". היום זה לבטח היה נגמר אחרת. היתה זכותנו לערער. על פי דרישתה המפורשת של הבת נמנעתי מכך. לא כי חשבתי שהיא צודקת. אז וגם היום חשבתי שהיה עלינו לערער. אבל היתה סכנה שאם אערער בניגוד לרצונה, היא תראה בכך פגיעה באמון שהיא נתנה בי כאשר סיפרה לי את אשר אירע. תמיד שידרתי לבנותי מיום שנולדו – כל אחת בזמנה: אני סומך עליך ואת יכולה לסמוך עלי. על כן קיימת עוד סכנה, שלהבא היא לא תסמוך עלי ולא תספר לי יותר דבר, אם יקרה דבר כזה. השיקול היה קר וגם קשה. כאשר על כף אחת של המאזניים היתה מוטלת עבירה שלא הצליחה והפגיעה בבת היתה מינורית-עד-אפסית (למעט זכרון החוויה הקשה) ועל הכף השניה היה מוטל האמון בינינו, העדפתי לשמר את האמון ולהשאיר פתוח את ערוץ התקשורת הפרטי שלנו. כן, היא עדיין יכולה לסמוך עלי. צדקתי. גם היום יש בינינו אמון מוחלט. היום - הרבה שנים אחרי האירוע, הדבר אינו יותר מאשר זיכרון רחוק. אבל האמון בינינו חזק יותר מיום ליום.

ועוד דבר. לשום עיתונאי או "עיתונאי" לא תקום חסינות מפני מסירת מידע על מתלוננת לא מזוהה. עלינו להגן על המואשם שהרי אנו מגנים כך גם על עצמנו. לא נשכח – כבר היו גם תלונות שווא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל lseugy אלא אם צויין אחרת