00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תופרת חלומות

לעזאזל עם זה כבר.

פשוט כל כך קשה לי, ביחוד כששניהם בוכים.

היא בצרחות, הוא גם, אני יוצאת מהשלווה לתוך כעס גדול והרבה עצבים. מלטפת, מחבקת, מרגיעה אבל עדיין סוערת פנימית.
התחלתי ללכת לטיפול, ביני לביני אני מתחבטת האם אני צריכה אותו ואיך להשתמש בזה בכדי להיות פחות כועסת, יותר שלווה.
המטפלת יעצה לי לפנות למדריכים הרוחניים שלי ושל ליה לקבלת עזרה, לפחות בשביל להשתחרר מהחרדות לגורלה (בסגנון "אני אמא כל כך גרועה, אני משאירה לה צלקות בנשמה וכו´) ולתת למלאכים ששומרים עליה לשמור עליה. דיברתי איתם קצת אתמול בלילה, ישנתי אח"כ מאוד טוב.
אבל היום היה ממש נורא.
היא מתווכחת על כככלל דבר. ועושה הרבה דווקא. ואני מתחרפנת מהדווקא והלמה והבכי שנגרר אחרי ההתעצבנות שלי.
לא מוכנה לנעול סנדלים. אדם עצבני, זמן לצאת מהבית. סנדלים- מסרבת. יאללה, נצא ככה, לא נותנת לזה לקחת לי את הטיול בחוץ. לוקחת אותם  (הסנדלים -ע.) איתי. על האספלט הלוהט היא רצה לצל ומבקשת סנדלים, עם אדם במנשא על הגב אני נאלצת לעזור לה לנעול אותם.
חוזרים הביתה, כפות רגליה שחורות. היא רצה למיטה ונעמדת לי על הכרית.
אני לא אוהבת שיושבים או עומדים לי על הכרית, על אחת כמה וכמה ברגליים שחורות מהרחוב. אני מבקשת שתרד, היא לא מוכנה, מתחבאת מתחת לשמיכה, אני מבקשת שוב, היא לא עונה, אני מוציאה אותה ומבהירה ש"לא עולים ברגליים מלוכלכות על המיטה כי זה לא נעים לי לישון ככה". אבל זו המיטה שלי, היא מתעקשת. אני מסבירה שכשתישני במיטה שלך, רק את עם עצמך ובלי כל המשפחה- מצדי שתשני עם חול וזפת ושחור מהמדרכה. אבל כל עוד את ישנה איתי במיטה- אני רוצה מיטה נקייה. היא בוכה, אני שוטפת לה רגליים במקלחון ומזמינה אותה לחזור למיטה, היא חוזרת ובוכה. למה את בוכה? כי הרגליים שלי היו שחורות, היא אומרת.
וכשהיא בוכה גם הוא בוכה. ככה הצליל של הבכי של שניהם יחד מטפס לי על העצבים ואני מתפוצצת. צועקת, צורחת עליה, עליו. די כבר, די. מהעוצמה הם משתתקים לשניה וממשיכים בפול ווליום. לפעמים אני לא צועקת עליהם, אבל מחזיקה חזק מדי. אוחזת,  כמעט צובטת, כמעט מכה. כמעט. (אני לא מעזה לספר את זה לפסיכולוגית, מפחד שהיא תעביר את המידע הלאה ויקחו לי את הילדים. זה לא מכות. זה כמעט. כמעט שמרגיש איום ונורא).
היום צעקתי כשהיא התיישבה עליו. בכוונה. במכה, בכוח. הוא צוחק, אבל אני נבהלתי וצעקתי עליה- מה את עושה?? מהצעקה שלי הוא נבהל וגם היא, שניהם פרצו בבכי...אוי.
והפתרון, הדרך היחידה שכן עובדת היא דרך הרכות. רכות.
לחבק אותה ברכות, ללטף את תלתליה ולומר בשקט- ששששש...שששש...
לפעמים יש בי את תעצומות הנפש ואני מניבה רכות. לפעמים קודם אני צועקת ואח"כ הרכות. לפעמים אני לא מצליחה לדלות שום רכות ממעמקי כעסי ואני קרה כמו שיש ונאטמת לשמע הבכי שלהם, ככה לפחות שתי דקות עד שאני מחקת אותם והם נרגעים.
רוצה לתת להם לפתור לבד אבל נדמה לי שהיא בכוונה מציקה לו כדי לקבל יחס ממני. לשבור את המעגל הזה ולא להתייחס בכלל לקרבות ביניהם, זה פתרון מוצלח אבל אני לא עומדת בו ונשברת מהר מדי.

צריכה לאגור כוח למחר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עינבלית אלא אם צויין אחרת