00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אלהים! מה לעשות?

אהבה בסופה - פרשת חקת

אהבה בסופה – פרשת חקת

פורסם  ב-30/6 (הועבר בטעות לראש הרשימה)

פרשת חקת היא פרשה עמוסה בפרטים. בנקודה כלשהי בפרשה זו קיימת קפיצה בזמן של כ-38 שנה לסוף הנדודים במדבר. הפרשה מתחילה בעניין פרה אדומה שבאמצעותה ניתן לטהר אנשים שנטמאו בטומאת מת. כל שאר הטומאות מטהרים מהן באמצעות רחצה במים, ואילו טומאת המוות דורשת טהרה מיוחדת יותר. יש לקחת פרה אדומה (אדום מלשון אדמה – צבע אדמה), תולעת שני (כנימת האלון שממנה היו מפיקים צבע כתום), עץ ארז ואזוב (זעתר – שיח שצומח בכל מקום, גם בנקיקי סלע ובחריצים שבין אבני הקיר). את כל אלה שורפים, והכהן ששורף אותם נטמא. בתקופת הבית השני השריפה היתה נעשית בהר הזיתים במקום שבו הכהן יכול לצפות במקום קודש הקודש כאשר כל שערי המקדש פתוחים.

  את אפר השריפה שומרים במקום טהור. בעת הצורך לוקחים קצת מן האפר ומדללים אותו במים חיים (מים מתוקים או מים ממעיין). באמצעות האזוב מתיזים על טמא המת את מי החטאת, ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו, כך שכל תהליך הטהרה נמשך כשבעה ימים.

 

מספר שאלות עולות מעניין זה:

1)      למה טומאת מת חזקה יותר משאר הטומאות?

2)      כיצד יתכן שהכהנים שעוסקים במלאכת הכנת מי החטאת והטהרה נטמאים?

3)      מה פשר כל המרכיבים בהכנת אפר הפרה?

4)      מה משמעות עניין טומאת המת וטהרתו בפתיחת הפרשה? האם זה קשור לסיפור קרח ועדתו? האם זה קשור לעניין חטא מי מריבה? האם זו המצווה הראשונה שהם מקבלים לפני תהליך הכניסה לארץ?

 

טומאה, טהרה וקדושה קשורים לעניינים של חיים ומוות. בחיים נותנים לכלי שמכיל אותם קדושה גבוהה. כאשר החיים מסתלקים, או כאשר פוטנציאל של חיים אינו בא לידי מימוש, נוצר מעין ואקום שמושך לתוכו את הטומאה. הטומאה היא חלק בלתי נפרד ממהלך החיים, ונסיון להמנע באופן מוחלט מלהטמא בסופו של דבר יוצר קפאון של קדושה והפסקת החיים. בחיים יש קדושה מכיוון שלחיים יש משמעות. קדושה קשורה להקדשה – לייעוד. כאשר משהו מיועד לעניין מסויים, הוא למעשה מוקדש לו. במקרא הקדושה היא תמיד קשורה בייעוד אל ה`, וככל שדבר מיועד יותר אל ה`, כך הוא קדוש יותר.

  לחיים יש משמעות שאליה הם צריכים לחתור. חתירה זו היא תהליך של צעד אחר צעד, והדבר אינו בא באופן של מימוש מיידי, שכל מה שנותר הוא רק להחזיק מעמד עד לסוף הזמן (במאמר "הכל או כלום" כתבתי על כך באריכות). כאשר אין משמעות לחיים, הדבר מוביל למוות (ראו ספרו של ויקטור פרנקל/ האדם מחפש משמעות). בדרך כלל אנו עדים לכך כאשר האדם מאבד את יכולתו לתפקד בעת זקנתו, עד להשלמתו שתפקידו בחיים הסתיים. לכן הטומאה הגדולה ביותר היא טומאת המוות, כך גם כאשר אנו לא מקיימים את ייעודינו וחלקים מנפשנו מאבדים כוון, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי במחלות שונות המולידות טומאה.

  הנקודה שאני רוצה לעלות כאן היא שלולא הסיכון שאנו לוקחים בלהיטמא, לא נצליח בסופו של דבר להתקדש. לפעמים אנחנו צריכים את המוות שיזעזע אותנו ויאפס אותנו מחדש על תפקידנו בעולם. שכשמישהו קרוב נפטר הדבר מוציא אותנו מעיסוקי היום-יום והיעדים השונים שאנו רודפים אותם, ומביא אותנו להסתכלות רחבה יותר על החיים ועל התכלית הגדולה. הטומאה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואפילו כדי להביא ילדים חדשים לעולם ולהמשיך את החיים, אנו נצרכים להיטמא. בעקבות דברים אלה נשאלת השאלה למה יחסי מין שיש בהם תכלית (איחוד נפשות או יצירת חיים) גם בהם יש טומאה? הדבר במידה מסויימת מזכיר את עבודת הכהן שמטהר את טמא המת, ובכך הוא עצמו נטמא.

  במרכיבי אפר הפרה יש לנו ייצוגיות של שני זוגות מרכיבים מהצומח ומהחי, אשר תוחמים את כל טווח החיים שבשרות האדם. על-פי הריאליה של ארץ-ישראל בימי המקרא, הפרה מייצגת את בעל החיים הגדול ביותר שנמצא בשרות האדם, ולעומתה תולעת השני, מייצגת את בעל החיים הקטן ביותר שנמצא בשירות האדם. מדובר בטפילים שהם חרקים זעירים החיים על עץ האלון, ומהם היו מפיקים צבע כתום. עץ הארז מייצג את הצומח הגדול ביותר שהיה בשרות האדם, וממנו הפיקו קורות עץ ענק, ואילו האזוב מייצג את הצומח הקטן ביותר שהיה בשרות האדם, וממנו יצרו תבלינים. יש חשיבות רבה בכך שמרכיבים אלו היו בשימוש האדם, ואינם מרכיבים טבעיים אחרים חסרי כל משמעות תרבותית. הכהן השורף אותם למעשה עוסק בחורבן של משמעות, וככל הנראה חש בנפשו תחושה חזקה של "בל תשחית". כיום כאשר התרבות שלנו די מנותקת מהטבע קשה להבין זאת, אבל תארו לעצמכם מה הייתם מרגישים לו היו מבקשים מכם לשרוף מחשב נייד מהדגם המתקדם ביותר עם ציור של ואן גוך. אולי מסיבה זו הכהן השורף את המרכיבים גם הוא נטמא. הוא נטמא בתחושת החורבן - אבדן המשמעות.

  מאידך, דווקא תחושת המשבר היא זו היכולה להוליד דבר חדש, ובכך לקדם את משמעות החיים. הרחיים שעליהם היו היולדות כורעות ללדת, מכונות `משבר` ("כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה", ישעיה לז 3). זאת על אחת וכמה כאשר מדללים את האפר במים חיים, ובכך נוצרת תרופה הומופאטית. ההומופאטיה מבוססת על העקרון של שימוש במרכיב שמייצג את סימפטום המחלה ודילולו במים עד למצב שבו כמות המרכיב המקורי במים הינה זניחה לחלוטין, וכל מה שנשאר הוא רק הפוטנציאל הרוחני הגלום במרכיב. המים רק מגבירים את הפוטנציאל, וככל שהמרכיב מדולל יותר כך התרופה חזקה יותר. המטופל בתרופה הומופאטית  תחילה מרגיש החמרה בסימפטומים של מחלתו, אך החמרה זו גורמת לו לשינוי נפשי אשר בסופו של דבר מביא להחלמתו המלאה. אגב, גם בהמשך הפרשה בסיפור נחש הנחשת, ניתן לראות שימוש בעקרון זה.

  מי החטאת טומנים בתוכם עוצמה אדירה של חורבן ואיבוד משמעות. האדם שבא במגע עם סוף החיים, נזקק למי החטאת כדי לצאת מתחושת החורבן. במשך שלושה ימים עליו להתמודד עם תחושה זו באופן עצמאי, ולאחר מכן מתיזים עליו את מי החטאת, אשר בסופו של דבר מקנים לו יכולת להמציא מתוך עצמו כוחות חיים חדשים.

  זו למעשה המידה של תורת ארץ-ישראל, שמייצגת את חיי המעשה. מצווה זו ככל הנראה נתנה כ-38 שנה לאחר סיפור המרגלים ופרשת קרח ועדתו. בפרשה זו העם מתחיל לקבל את הכלים המתאימים להנהגה שלה הוא נזקק בארץ-ישראל. בניגוד למצב במדבר שבו הנהגת ה` יחסית ברורה מאד, והכל סובב סביב המשכן, בארץ-ישראל הדברים פחות ברורים ומרבית העם מרוחק ממקום שכינתו של ה`. במדבר אדם טמא מוצא מחוץ למחנה, ואילו בארץ-ישראל הטומאה היא חלק ממהלך החיים, וההגבלה היחידה היא שלא ניתן לעלות למקום המקדש במצב זה.

  גם בחטא מי מריבה אנו עדים להנהגה השונה הנצרכת בחיי ארץ-ישראל. דרך החינוך הופכת להיות פנימית יותר, ופחות נזקקת לאפקטים חיצוניים. משה מצווה לקחת עמו את המטה ולדבר אל הסלע ללא שימוש במטה. העם התרגל לראות את משה עושה מופתים בעזרת המטה, אך עכשיו כבר לא צריך את המטה. כמו כן, כבר לא צריך להכות או אפילו לגעת, אלא רק לדבר. גם סלע יבש שנראה שאינו מסוגל להשתנות לעולם, יכול פתאום להוציא מתוכו מים. בסיפור זה אנו נוכחים לראות שמשה אינו המנהיג המתאים לארץ-ישראל. במקום לדבר אל הסלע הוא מכה בו עם המטה, ובמקום להאמין בסגולותיו הפנימיות של העם הוא נוזף בהם, הוא מגדיר אותם ("שמעו נא המרים") במקום להגדיר את מעשיהם. בארץ-ישראל צריך לעבור תהליך פנימי והמים צריכים לצאת מתוכנו. דעת ה` משול למים (ישעיה יא 9), ודרישת העם למים הינה דרישה לגיטימית לחלוטין. שימו לב שאין כל טענה של ה` כלפי העם בדרישה הזו.

  השלב הבא בפרשה הוא שלב ההתמודדות מול העמים האחרים והמלחמות. זה היה הדבר שהפיל את העם בסיפור חטא המרגלים. לא פשוט לשכנע עם לצאת למלחמה, במיוחד כאשר מדובר ביהודים. הדבר נראה סותר את הרעיון של אור לעמים, והקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש. זאת בייחוד כאשר אנו רואים מסיפור המקרא שבית המקדש יכול להבנות רק בתקופה של שלום, ועליו להיות בית תפילה לכל העמים.

  ארץ ישראל היא ארץ שאינה סובלת טומאה מופרזת, והיא מקיאה את יושביה שמגיעים למצב כזה. לאברהם נאמר שהארץ תנתן לזרעו רק בעוד מאות שנים, שכן עדיין "לא שלם עוון האמורי". כלומר, כל עוד העמים שיושבים כאן עדיין שומרים על רמה מוסרית מסויימת, תהיה להם עדיין זכות על הארץ.

  לאדם המודרני המערבי של ימינו, שגדל על תרבות המושתת על ערכי הנצרות, קשה לראות ערך אלהי רוחני עם הרעיון של מלחמה. זאת בייחוד כאשר העולם החילוני של ימינו נוהג לטעון שהדת היא הגורם העיקרי לרוב המלחמות. טענה זו נשמעת שוב ושוב, למרות שההיסטוריה של העת החדשה מוכיחה בדיוק ההיפך (המשטר הקומוניסטי והמשטר הנאצי). כמו כן, לאנשים רבים קשה להבין כיצד חיי מעשה יכולים להשתלב עם חיים רוחניים. שמעתי על רב אחד גדול שהיה אב בית דין וטען שהוא אינו מסוגל לדון יותר מידי זמן בדיני ממונות מפני שזה גורם לא לכאב ראש. שמעתי מפי רב אחר מחסידי ברסלוב על הסבל הנורא שהיה לו בתקופה שהיה צריך לעבוד פעם שבוע. כל יום שישי הוא היה צריך ללמד ילדים זימרה, אך כיום יש לו כבר שמונה ילדים והקצבאות שהוא מקבל עבורם (יותר מ-4000 ₪, לפני כ10 שנים) מספיקים לו למחייתו, והוא אינו צריך יותר לעבוד.

  העבודה, הטומאה והמלחמה (המאבק) הם חלק אינטגרלי מהחיים, ולולא הם לא ניתן להגיע לשלום ולבנות את בית המקדש. דוד המלך היה איש מלחמה, ולא יכל לבנות את המקדש, שנבנה על-ידי בנו שהיה איש שלום. דוד המלך היה גם איש שנפל בחטאים שונים ובטומאות, הוא נענש עליהם ועשה תשובה. למרות זאת, דוד, ולא שלמה בנו, הוא זה שזכור לטוב ודמותו מהווה מופת לכל הדורות שבאו אחריו. "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקין אינן עומדין שם, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין צט ע"א).

  כדי ללמד את העם בצורך של המלחמה, ה` יוצר עבורם מצבים שבהם הצורך הוא ברור יותר. תחילה נלקח מהם שבי, וכמו בימים אלו ממש, הדבר מעורר את העם לצאת למלחמה להשבת האחים הביתה. לאחר מכן, העם מבקש מאדום לעבור בגבולו מבלי לעשות שום נזק, ואדום מסרב. העם מכבד את ההחלטה, אך כאשר מגיעים לגבול מואב והאמורי, האמורי לא רק שמסרבים לבקשת ישראל, אלא גם יוצאים למלחמה נגדם. במצב כזה לא נותרת ברירה אלא להלחם תחילה להגנה עצמית, אך מלחמה זו גם מנוצלת לכיבוש שטחים. בפעם הראשונה נוצר מצב שבו העם למד שאפשר להלחם גם עבור כיבוש הארץ. בייחוד כאשר שטחים אלו מלכתחילה, גם הם, היו כבושים (אמורי כבש אותם ממואב). בשלבים מאוחרים יותר בכיבוש הארץ העמים האחרים הם אלו שיוצאים תחילה למלחמה בישראל, ורק בסוף נעשות גם מלחמות יזומות של ישראל לצורך כיבוש הארץ.

  עניין הגבול בין מואב והאמורי, מוזכר בספר בשם: ספר מלחמות ה`. זה למעשה האזכור היחידי של קיומו של ספר כזה, ובעזרת ה`, אולי בעתיד ימצאו קטעים ממנו על-ידי ארכיאולוגים. בכל אופן הקטע המצוטט מתוך ספר זה, הוא קטן שירה ועל הביטוי "את והב בסופה" חז"ל דרשו כך:

 

            לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפי` האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד       שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה (קידושין ל ע"ב)

 

לא צריך לפחד ממאבקים, ובייחוד כאשר הם נעשים לשם שמים כמו בויכוח תורני, מפני שבסופו של דבר זהו השער לאהבה שתבוא בסופה. המאבקים החריפים ביותר נעשים דווקא על ידי גורמים הדומים זה לזה. דווקא ממי שקרוב אליך ביותר יש לך את הצפיות הגבוהות ביותר, וגם החשש הכבד ביותר. דווקא עם הדומה לך יש לך את המאבקים, הזעזועים והחורבנות הקשים ביותר. אבל דווקא מהם יש את הצמיחה וההבנה העמוקה ביותר שבסופו של דבר מביאה לאהבה אמיתית. אהבה היא משהו פנימי שלפעמים צריך לעמול קשה כדי לחשוף אותה. אהבה היא הצורה הנעלה ביותר של האחדות, אהבה בגימטריא שווה אחד. אהבה זו היא התכלית, שכדי להגיע אליה צריך לדעת להתמודד עם המוות, עם אנשים קשים ומרים, עם נחשים, עם מאבקים ועם  ארץ-ישראל.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

סקרים
תוצאות הצבעה חזרה לסקר
3
סקר זה פתוח למשתמשים רשומים בלבד. לכניסה או הרשמה- לחץ כאן
עליך לבחור תשובה
תשובה אחוזי הצבעה
אין מטרה אחת עליונה - .. 12%
אין מטרה רצינית לפעולו.. 2%
להגיע לזהות עם האלהים .. 12%
להיות מאושר 26%
להשיג כמה שיותר כסף 3%
להשתחרר מן הסבל / פשוט.. 8%
למצוא אהבה 7%
לעזור כמה שיותר לזולת 2%
לעזור כמה שיותר למדינה.. 1%
לעשות את רצון האלהים 22%
סה"כ מצביעים0
סקר למשתמשים רשומים בלבד
הצבעת כבר
הצבעת כבר
מבחר הופעות בתקשורת
אשכולות בפורומים
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל zachiz אלא אם צויין אחרת