00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיכומים(:

תנ"ך - עמוס

עמוס

הקדמה

זמן נבואת עמוס – עמוס ניבא בתקופת ירבעם בן יואש מלך ישראל [ועזיה מלך יהודה].

נביאים נוספים שניבאו בתקופה זו הם: הושע, ישעיהו ומיכה.

בחזון המראות של עמוס בפרק ז` מסופר שניבא עמוס בבית אל- מקדש ממלכת ירבעם ואמציה כהן בית אל אמר לו "חזה לך ברח לך אל ארץ יהודה..."[עמוס ז`, י"ב].

[-מסתבר שכוונת אמציה לומר לעמוס שבארץ יהודה מצויים רבים השונאים את מלכות ירבעם וישמחו לשמוע נבואות פורענות על שומרון].

התקופה שניבא בה עמוס הייתה עת רווחה והצלחה לשני בתי ישראל, לממלכת עשרת השבטים ולממלכת יהודה. ירבעם בן יואש מלך ישראל `השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ים הערבה [מ"ב יד כה] ומשל גם בדמשק. עזיה מלך יהודה הכניע את הפלשתים, הערבים, המעונים והעמונים, בנה את אילת.. כלומר: כמעט כל הארץ המובטחת שוב הייתה בידי ישראל, כבימי דוד ושלמה. כמה רמזים מורים, שהמלכים ירבעם ועזיהו היו בברית ואיחדו את כל שבטי ישראל לכת חזקה. על גבורתו של ירבעם במלחמותיו עם אויבי ישראל נרמז במ"ב `וגבורתו אשר נלחם`, ועל עוזיהו  מסופר, שחיזק והרבה את צבאו והכין כלי נשק רבים, ואף בנה מבצרים והעמיד בהם כלי נשק משוכללים. עזיה הרבה ביהודה את גידול המקנה ועבודת האדמה. ובמלכות ירבעם, היו עשירים נהנים מבשר, יין ושמן, בתי חורף ובתי קיץ, מטות שן. אמנם באו גם פגעים ואסונות על העם: בצורת ובעקבותיה רעב וצמא, מחלות התבואה, ארבה, דבר, רעש אדמה חזק. אך העם חשב את כל אלה למקרים חולפים והוסיף לשמוח בהצלחתו ולבטוח כדי שלוותו תארך. העם הרבה לעבוד את ה` בעולות ובזבחים, בשירות ובכלי זמר, בחגיגות ועליזות למקומות הקודש. ואף כי העבודה ההיא לא הייתה כולה כלפי המצווה בתורת משה, היו העובדים אותה מכוונים בה לשם ה` אלוהי ישראל שהוציא את עמו ישראל ממצריים, ולא הייתה בישראל בימים ההם עבודה לאלוהי נכר בפומבי. העם האמין כי ה` רוצה בו ובעבודתו, וקיווה שהטובה וההצלחה, שבאו עליו, הן אות שקרוב לבוא יום ה`, היום שבו יגלה ה` את כבודו על עמו וינחילהו טוב עולמים.

   בעיקרו של דבר יש לומר, כי ההצלחה של בנ"י באותם הימים [ובייחוד הצלחת ממלכת עשרת השבטים] הייתה הצלחה שלא באה לעם מתוך כוח ועוז פנימיים, שנבעו מקרב העם, אלא בגלל ירידת כוחן של המדינות אויבות ישראל, שנחלשו מחמת מהפכות ומלחמות. הארמיים, אויביהם של ישראל בימי בית אחאב ובימי המלכים הראשונים של בית יהוא, הוכו בידי אשור ומלכי אשור היו טרודים באותם הימים במלחמות ובמרידות בצפון ממלכתם.

וכך אירע שירבעם בן יואש הייתה לו שעת כושר להרחיב את גבול ישראל. באותה עת היה גם עושר רב בארץ. כנראה שרבים עסקו במסחר עם הארצות השכנות. אולם רק חלק קטן מהעם נהנה מהשפע. ראשי העם לא נתנו את דעתם על מצב העניים ומעשי עושק רבים היו במדינה. והיו אביונים ודלים רבים מושפלים ומדוכאים עד עפר, והשופטים לא שפטו בצדק ולא הושיעו את העשוקים מיד עושקיהם. דברים אלה החלישו את המלכות ועוררו בעם מחשבות של מרד. ואמנם סמוך לאחר מותו של ירבעם נהרג בנו זכריה בידי קושרים, ובאה על מלכות ישראל תקופה ממושכת של מהומות ומרידות, ושוב לא חזקה לתקפה עד שנחרב כליל בידן מלכות אשור. נמצא שתקפה של מלכות ירבעם לא היה אלא תוקף מדומה, ומבעד למעטה של גבורה וניצחון טמונות ההתחלות של ההרס והחורבן.

מצב זה הוא הקרע לנבואת עמוס.

 

 

 

 

 

 

נבואות עמוס

רוב תוכחות עמוס מכוון כנגד עושק הדלים. דבר זה מוזכר בנבואה הראשונה על ישראל: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. השאפים על עפר ארץ בראש דלים וחוזר בלשונות שונים הרבה פעמים: העשקות דלים הרצצות אביונים; יען בושסכם על דל וכו`... תוכחותיו לשאננים, לבעלי הארמונות ולשופטים המעוותים דין, כולן תלויות בעניין זה: העושק של הדלים בידי העשירים. בעניין זה נבדלת נבואת עמוס מנבואת יתר הנביאים הבדל ניכר. אמנם מצינו גם בדברי נביאים אחרים תוכחות על עושק הדלים ועל עבירות בצורותיה השונות, וגם כנגד התנהגות רעה בעניינים הנוגעים ליחסי הממלכה עם ממלכות השכנים, ואילו עמוס, על עסקי הממלכה עם שכנותיה אינו מדבר כלל. ועל ע"ז הוא מוכיח רק בדרך אגב: ונשאתם את סכות מלככם וכו` ועוד רמזים בודדים. אין ללמוד מכאן, שדעתו של עמוס הייתה שונה מדעתם של נביאים אחרים בעניינים שלא הוכיח עליהם, אלא שיש נביאים, שנועדה להם שליחות להינבא על עניינים מיוחדים, ושליחותו של עמוס הייתה להינבא על עניינים שבין אדם לחברו, ובייחוד להזהיר על עושק הדלים.

  על חטאות העם ניבא עמוס פורענויות רבות וקשות: של רעש האדמה, של דבר, ושל אויבים שודדים, הורגים ומגלים. יש פסוקים בעמוס המאיימים בכליון ואבדון ובהשמדה גמורה של כל העם: נפלה לא תוסף קום בתולת ישראל, אם יותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו, ואחריתם בחרב אהרג לא ינוס להם נס ולא ימלט להם פליט. וכבר עמדו חוקרים ופרשנים על כך, שאי אפשר לומר שכוונת הנבואה שכל איומי הפורענות יצאו לפועל פשוטם כמשמעם, שהרי אם יכלו כולם ברעש ובדבר- את מי יהרגו האויבים ומי ילך בגולה? אבל לא נאמרו כל הדברים האלה אלא כדי לאיים על החוטאים ולעוררם לחזור בתשובה. והדברים דומים לעניין התוכחות שבתורה, שאף הפורענויות האמורות בתוכחות שבתורה, אי אפשר שיתקיימו במציאות כולן כאחת.

  עמוס מרבה להוכיח את העם על דרך עבודתם את ה` שאינה רצויה. מסתבר שגם דברים אלו אומר עמוס כחיזוק לתוכחתו על עושק הדלים, וכתשובה למכחישים את נבואות הפורענות: באותם הימים היו בני ישראל מרבים לעבוד את ה` בעולות וזבחים, בעליה לרגל למקומות הקודש, בהבאת נדבות ומעשרות, בעצרות ובחגיגות, בשירה ובזמרה. והיו שדימו, שזכות כל המעשים האלה תגן עליהם בפני הפורענות אף אם הם חטאו בעושק דלים. וכנגד מחשבה זו אומר עמוס: לא כן! כל קרבנותיכם ויתר עבודותיכם אינם מתקבלים ברצון מאחר שאינכם שומרים משפט וצדקה [ה` כג`-כ`ה], והעבודות הנעשות בידי רשעים שאינם שומרים מצוות ה` בעניינים שבין אדם לחברו, הן בעצמן פשע. בדרך זו יש להבין את כל תוכחות עמוס על העבודה במקדשים וכל התלוי בה. והדברים מתאימים גם לנבואת ישעיהו בראש ספרו: למה לי רב זבחיכם וכו` ולנבואות נביאים אחרים שהוכיחו את העם על כך, שמצוות שבין אדם למקום אינן מתקבלות ברצון אם הן מלוות מעשים רעים בין אדם לחברו. וכן נאמר במשלי: זבח רשעים תועבה אף כי בזימה יביאנו והעניין מתאים למצוות התורה על הקרבנות. שכן, הקרבנות הבאים לכפר על חטא שבין אדם לחברו אינם מתכפרים אלא אם שילם החוטא לחברו את אשר גזל או עשק. ורעיון זה מונח ביסוד וההלכות הידועות, שעולה גזולה, מצה גזולה ולולב בגזול, אין יוצאים בהם ידי חובה. ובכל אלה לא נאמר שמצוות שבין אדם למקום אינן רצויות כשלעצמן, או שעיקר עבודת ה` היא שקיום המצוות שבין אדם לחברו הוא תנאי מוקדם לכך, שהמצוות שבין אדם למקום תיעשינה כתקנן ותהיינה מקובלות ברצון. אך בעניין שקילת ערכן העצמי של המצוות אין להסיק מדברי הנביאים והחכמים מאומה.

ההצלחה של בנ"י באותם הימים הביאה רבים לחשוב, שקרוב יום ה` המיוחל, היום שבו יגלה ה` את כבודו לעיני על וינקום את נקמת עמו ויושיענו כמובטח בשירת `האזינו`. כנגד התקווה הזאת ניבא עמוס: הוי המתאווים את יום ה` למה זה לכם יום ה` וכו`. כלומר: אתם אינכם ראויים לאותו יום ה` שאתם מצפים לו, אלא יבוא יום ה` של פורענות לכם ולא לאויביכם.

ועל ההצלחה של הממלכה ניבא עמוס שהיא הצלחה מדומה, שאין לה קיום: השמחים ללא דבר וכו`.

הקבלות בין ספר עמוס לספר ישעיהו

מהדמיונות שיש בין נבואות עמוס ליתר הנביאים האחרונים נזכיר: עמוס על הקרבנות ב-ה` כא והלאה הדומה בעניינה ובלשונותיה לתוכחת יעשיהו בפרק א`.

תוכחת עמוס

תוכחת ישעיהו

הנשים `פרות הבשן[ד`]

יען כי גבהו בנות ציון..[ג`]

ההפכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו[ה`,ז`]

וכן: הפכתם לראש משפט ופרי צדק ללענה[ו`,יב`]

 ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה[ה`,ז`].

נבואות הפותחות ב"הוי" עם בינוני אחריו[ה`-ז`]

סדרת תוכחות בישעיהו ה` ח` "הוי מגיעי בית"

תוכן התוכחה [ד`,ה`]

תוכן התוכחות[ה`, יא`-יב`]

הסיום: "לכן עתה יגלו בראש גלים"[ד`,ז`]

"לכן גלה עמי מבלי דעת"[ה`,י"ג]

תוכחות רבות על עושק הדלים[ה`,י"ב]

"מצדיקי רשע עקב שוחד..."[ה`,כ"ג]

"השאפים על עפר ארץ בראש דלים.."[ב,ז]

"להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי"[י,ב]

נבואת החורבן בעמוס: וספו בתים רבים [ג`,ט"ו]

אם לא בתים רבים לשמה יהיו[ה`,ט]

נבואת הפורענות: "העיר היוצאת אלף תשאיר מאה"[ה`,ג`]

נבואת הפורענות: "ועוד בה עשירייה" [ו`]

תיאור הפורענויות מסתיים בלשון החוזר "ולא שבתם עדי"[ד`]

לשון החוזר: "בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" וגם שם נאמר: "והעלם לא ישב עד- המכהו"[ט`,י"ב]

הלשון: "נפלה לא תוסיף קום"[ה`,ב`]

"ונפלה לא תוסיף קום"[כ"ד,כ`]

תוכחת עמוס: "שנאו בשער מוכיח ודבר תמים יתעבו"[ה`,י`]

"מחטיאי אדם בדבר ולמוכיח בשער יקשון ויטו בתהו צדיק"[כ"ט,כ"א]

 

 

עמוס פרק ד` – אם עם ישראל לא ישוב תבוא עליו פורענות קשה.

*א`-ג` : תוכחה לנשי העשירים והפורענות עליהם.

*ד`-ה`: תוכחה למרבים בקרבנות ומרבים לפשוע.

*ו`-י"א: כל הפורענויות שבאו על העם לא הביאוהו לתשובה.

*י"ב: ה` עתיד להפרע.

*י"ג: שבח לאל.

#פס` א`-ג`

פרות הבשן – כינוי של לעד לנשי שומרון העשירות והסובאות מבזבזות ממון רב וגורמות לבעליהן לעשוק דלים.

עונשן- האויבים יבואו ויפרצו פרצים בקירות הבתים משם תצאנה הנשים, יובילו אותן בסירות דיג וישליכו אותן כפרצים לשבי.

#פס` ד`-ה`

"בואו", "הרבו", "הביאו".. – "ציווים על דרך הגיזום" [רד"ק].

הכוונה להוכיח את העם על כך שהם באים לבית אל, מקדשם, וחושבים זאת לעצמם כזכות גדולה וכשחוזרים מרבים לפשוע.

"הביאו לבוקר" – מזדרזים בבוקר להביא קרבנות.

#פס` ו`-י"א

בפס` אלה מוזכרים פורענויות שבאו על העם: רעב, בצורת, צמא, שידפון, ירקות, גזם [ארבה], דבר, חרב, אש, חרבן כמו חרבן סדום ועמורה, שבי, ובכל פעם חוזרת הפסקה: "ולא שבתם עָדַי נאום ה`".

#פס` י"ג

"עֵיפה" =חושך. "עושה שחר עיפה"- הופך אור לחושך.

פרק ה` – תוכחה בתוך קינה

חלוקת הפרק

*א`-ג`: קינת הנביא על הפורענות.

*ד`-ו`: קריאה לעם לדרוש את ה` ולא את המקומות שהם מייחסים להם קדושה.

*ז`-י"ז: תוכחה על חטאים בין אדם לחברו ויעוד הפורענות.

~~פרק זה פותח בקינה של הנביא ומסיים בתיאור האבל של העם כשבאה הפורענות. עיקר התוכחה בפרק זה היא על חטאים שבין אדם לחברו על הטיית משפט ועושק דלים – על זה נגזרה פורענות קשה על עמ"י – רוב העם יושמד והממלכה תיפול, רק דרך אחת יכולה להצים אותם והיא לחדול מלעשות רע ולהתחיל לעשות טוב, העם סובר שבזה שהם עולים למקומות שנחשבים קדושים הם נוהגים טוב ועל כך מוכיח אותם הנביא.

המשך חלוקת הפרק

*י"ח-כ`: יום פורענות הוא.

*כ"א-כ"ה: ה` לא מתרצה בקורבנות ושירים של רשעים שאינם עושים משפט וצדקה.

*כ"ו-כ"ז: הרשעים יגלו עם אליליהם.

העם חוטא ואינם עושים משפט וצדקה ואע"פ הם משלים את עצמם כי השלווה שהם שרויים בה, תתמיד.

הנביא מוכיח את העם על 3 טעויות המביאות לאשליה זו:

1). הם סוברים ש"יום ה`" – הוא יום גדולה לעמ"י.

2). הקרבנות יביאו להם את ישועת ה`.

3). בטחונם באלילים שהם עובדים להם.

~~כלומר עובדי האלילים, לא זנחו את עבודת ה`, אלא הוסיפו עליה גם את עבודת האלילים למען בטחונם.

 

פרק ו` – תוכחה לשלווים ההוללים

*א`-ז`: על המבלים חייהם במשתאות והוללות.

*ח`-י"א: פורענות על הארמונות ועל יושביהם.

*י"ב-י"ד: על המעוותים משפט ומתגאים בגבורתם.

~~פרק זה עניינו תוכחה על רגשות שאננות, בטחון וגאווה על ניצחונות שהיו בליבותיהם של העשירים והנכבדים בישראל. מתוך שאננות בזבזו האנשים האלה את הונם ואת זמנם על חיי הוללות ותפנוקים ולא דאגו לצרכי העם ולצדק.

[הפרק פותח בהזכרת 2 הבירות של ממלכות ישראל: ציון ושומרון ומסיים בהזכרת הגבולות של הממלכה "מלבוא חמת.." יתכן שה"מסגרת" הנ"ל מרמזת על כך שהצלחת המלכות וחוזקן נטלו מראשי העם את הבינה להסתכל במצב העם ברעות ובסכנות שהוא צפוי להם].

 

פרק ז` – מראות פורענות

*א`-ג`: ארבה.

ד`-ו`: חושך.

ז`-ט`: אנך.

י`-י"ז: ריב בין אמציה ובין עמוס.

~~בפרק זה יש סדרה של מראות פורענות הפותחות "כה הראני ה`..." את 2 הפורענויות הראשונות מצליח הנביא לבטל בתפילתו, ואת השלישית חותם ה` לפני שיכול הנביא להתפלל עליה. אחרי המראה השלישי מסופר על הריב בין אמציה כהן בית אל ובין עמוס.

#פס` א`

"יוצר גובי" – ה` יוצר את הארבה.

"לֶקֶש – תבואה המאחרת לצמוח.

[הארבה נוצר בשעה שהתבואה המאוחרת החלה לעלות, וזו פורענות גדולה].

"לקש אחר גיזי המלך" – המלך היה קוצר ראשון ואח"כ היה קוצר כל העם, וכאן, לאחר שהמלך קצר הארבה בא ואכל.

#פס` ב`

הנביא התפלל, "מי יקום יעקב" – וכי יעקב [עמ"י] יוכל להחזיק מעמד אחרי פורענות זו?

#פס` ג`

לאחר תפילת הנביא, מבטל ה` גזירה זו

#פס` ד`

הנביא רואה מראה של אש שמתלקח בימים [תהום רבה] ובנחלות.

#פס` ה` – ו`

תפילת הנביא ומחילת הקב"ה.

#פס` ז`

"חומת אנך" – חומה משוכללת ועליה ה` מתכוון להביא חרבן. ["אנך"= משקולת שמשמשת בנאים למדוד את הזווית שבין הכותל <הקיר> ובין הקרקע].

עמוס ראה את ה` אוחז באנך בידו ולא ידע מה פשר המסווה, לכן לא התפלל.

#פס` ח`

"הנני שם אנך" – הנני מחריב את הכל.

"לא אוסיף עוד עבור" – לא אסלח [כמו שסלחתי שמראות הקודמים].

#פס` י`-י"ז: ריב בין אמציה ובין עמוס.

המראה השלישי מסתיים בנבואת פורענות על בית ירבעם.

יש מחלוקת בין הפרשנים האם אמציה גרש את עמוס עפ"י פקודת המלך [ירבעם] או שעשה זאת על דעת עצמו. לא נאמר בפס` האם עמוס עזב את בית אל או לא, בכל אופן עמוס ענה לאמציה בנבואה תקיפה וחזה פורענות קשה מאוד.

אפשר לומר שעמוס לא היה ירא מפני אמציה ואפשר לומר שאלו הם "דברי פרידה" של עמוס מאמציה "בין כך ובין כך אתה מגרשני אומר לך את התוכחה הראויה לך".

#פס` י"ד

"בוקר" = מגדל [רועה] בקר.

"בולס שקמים"- אחת מהמלאכות שעשו מגדלי השקמים. זה היה "מקצועו" של עמוס והוא נעשה נביא המצוות ה`.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל aNcHiKiLiKiBoOm אלא אם צויין אחרת