1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

פואימה לתפוד - רשומת אורח

הבן שלי כתב פואימה משעשעת כשיעורי בית בספרות והסכים לחלוק אותה עם הקוראים שלי.
כמו שעננת אמרה - התפוד לא נופל רחוק מהעץ.
 
פואימה לתפוד

 
יום אחד, בעודי ישן במיטתי, נעורתי מתנומתי בהשמע רעש רם.
ואבדוק, והנה קיבתי מתלוננת על תוכנה.
"קיבתי," שאלתי, "מה קרה?".
וקיבתי צועקת עלי "טיפש!
לא אכלת כבר כמה שנים, לפחות שש!".
ואני אמרתי בקול רך ועדין,
"אוקיי! יא סתומה!!! מה תרצי שאכין?!"
והנה קיבתי, מהרהרת כשעה,
ובסוף היא אומרת: "תפוח אדמה."
"תפוח אדמה?" שאלתי בתדהמה.
"אבל אין לי בדירה!"
"לא אכפת לי!" ענתה הקיבה בחוצפה,
"תן לי תפוח אדמה או שאתן לך כיב קיבה!"
וראיתי שאין לי שום ברירה,
אז הלכתי למכולת, להשיג תפוח אדמה.
 
ואלך אל המכולת, ואחפש שם תפוח אדמה, אך נראה שכל החנות – ריקה.
ואגש אל המוכר, ואשאלו בשלווה: "סלח לי, אך האם יש לך תפוח אדמה?"
"שום תפוחי אדמה ושום כלום." ענה המוכר בקול עגום.
"את הכל לקח הנבל הרשע, שמו הוא... אומצ'יפופאבלאאא!"
" אומצ'יפופאבלאאא?" שאלתי באימה,
כי הכל ידעו שהוא נבל נורא.
ותתעורר הקיבה ותשאל: "נו, מה קורה?"
ואומר: "אנא ממך, קיבה, בלמי פיך.
כי את תפוחי האדמה לקח אומצ'יפופאבלאאא הנורא,
אך בשבילך, אשיג ממנו תפוח אדמה."
 
ואלך אל מחבואו של אומצ'יפופאבלאאא,
שהיה מקום ידוע בכל השכונה,
ואיימתי עליו בקול, "תן לי את תפוחי האדמה, אומצ'יפופאבלאאא!
או שאני אעשה ל-ל-לך... מ-משהו נורא!"
"בסדר, בסדר," ענה אומצ'יפופאבלאאא, "אין צורך להיות רשע, הירגע!
תכף אביא לך תפוח אדמה."
ויחפש ויחפש, ותעבור שנייה, ודקה, ושעה, אך לא שנה,
ובכל זאת – אין תפוח אדמה. "אני לא מבין," אמר אומצ'יפופאבלאאא,
"אני בטוח שגנבתי תפוח אדמה!" אך פתאום פרצופו נמלא אימה,
"אוי לא- זה חייב להיות טוטאלונוקרעעע!!!"
"טוטאלונוקרעעע?" שאלתי, אך אין תשובה.

 
אומצ'יפופאבלאאא ישב בפינה, ומצץ את אגודלו כתינוק בן שנה.
"טוטאלונוקרעעע הנורא! הוא רשע יותר מרשע! מזונו האהוב – תפוחי אדמה!
אל תילחם בו, זה חסר תקווה!"
ואני כמובן, הקשבתי לחוכמה, ובמקום לטוטאלונוקרעעע,
הלכתי לחפש את המכולת הקרובה.
 
והנה, מצאתי מכולת נחמדה, וכשנכנסתי, נדהמתי.
המכולת מלאה בתפוחי אדמה!
אך את צהלתי קטע במהרה קול עמוק וכועס:
"מי לכאן מעז להיכנס???
זהו ביתו של טוטאלונוקרעעע, ואם תקח מכאן משהו – תסבול גורל איום ונורא!"
או אז לבי נמלא חרדה, שכן מעולם לא שמעתי קול כה נורא.
סרקתי אז את כל המקום, בכדי למצוא את מקורו של הקול האיום.
ואז נפלו עיני על תפוח אדמה, ובהיתי בו, רק לשנייה,
ואז הוא אמר בקול הנורא: "נו? מה?"
והשנייה התארכה ונהייתה לדקה, ואז שאלתי אותו: "אתה טוטאלונוקרעעע?"
"כן! זה אני! אני הרשע! ואם לא תעזוב, אהרוג אותך!"
"באמת?" שאלתי, בקול מלא ספק,
"לא," הוא אמר, "אני מניח שזה איום ריק."
אז לקחתי תפוח אדמה, והכרזתי בקול מנצח לקיבה:
"הנה! תפוח אדמה! מרוצה?"
והקיבה הסתכלה לשנייה, ואמרה:
"לא, עבר לי החשק לתפוח אדמה. אני רוצה במקום ביצה!"
 
וחזרתי הביתה, ולקחתי ביצה, ודחפתי אותה בעין הקיבה.
והיא נעלבה, "לא אסבול זאת!" צעקה.
ואז היא תקפה, נשכה וירקה,
אך למרות שהיא הייתה יריב אימתני, המנצח בסוף היה אני,
ומאז אותו יום, הקיבה לא חיה בבטני. 
 
 
 
והרשומה המומלצת היא - נאום לאומה - בבלוג של חושבים טוב

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

44 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת