00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דיסטורשן

שבעה שירים בשבוע: רק לנגן אהבה

David bowie – tis a pity she was a whore

בשבוע האחרון הייתי לחלוטין שבוי בעולמו של דייויד בואי. האלבום החדש (שתכף, מיד, ממש במרחק פסקה וחצי אכתוב עליו כמה מילים) שיצא היום רשמית אבל הודלף כבר לפני שבוע, הביא לי את החשק לעבור על הקריירה המפותלת והמרשימה של בואי פעם נוספת. עשיתי זאת בעיקר כדי להבין סופית מה הדעה שלי לגבי האמן הזה, שתמיד היה כל כך מיסתורי בעיניי. לכאורה הוא אמור להיות תענוג לחנון המוזיקלי שהוא אני, עם כל התקופות השונות והטריוויות והסיפורים והאגדות האורבניות וההשפעה המטורפת על תרבות הפופ והניסיוניות הבלתי-צפויה כל פעם מחדש, ומהבחינה הזאת אני באמת נהנה לשמוע ולחקור את הרפרטואר המשוגע וההשפעה הבלתי-נתפסת של האדם הייחודי הזה שבמחזור חיים אחד הספיק לעשות דברים שעשר להקות ביחד לא מצליחות לעשות. אבל עדיין, עם כמה שאני אוהב את האנקי-דורי, וזיגי-סטארדאסט ואת טרילוגיית ברלין, כשאני שומע עכשיו את האלבומים הגדולים של בואי אני מרגיש כמו אורח במוזיאון. זה מרשים, אבל רק בגלל שאני יודע שזה אמור להרשים אותי, ושאני מכיר את החשיבות של המוזיקה הזאת עוד לפני ששמעתי אותה ולכן אני לפעמים צריך להכריח את עצמי לאהוב אותה.

אני לא אומר שאני לא אוהב את המוזיקה של דייויד בואי. האלבומים שלו (במיוחד אלו משנות השבעים, כמובן) מלאים בשירים גאוניים, פיסות רוק ופופ שמופקות נהדר ואני לגמרי נהנה מהם, אבל את חלק מהאלבומים והשירים האלה אני אוהב אהבה מרוחקת, של התרשמות מעבר מפואר, ולא אהבה אותנטית, של להרגיש את המוזיקה נכנסת לך מתחת לעור ומשנה בך משהו.

והנה, עכשיו יוצא אלבום חדש לבואי ומצליח לעשות את זה. גם בגלל שסוף כל סוף אני נחשף לאלבום שלו בזמן אמת, והרושם שלי לא מושפע ממיתולוגיות והייפ שנבנו עליו במשך שנים מאז יציאתו, וגם בגלל שזה אלבום מרגש באמת שמזיז אותך, פיזית ומנטלית, בכל רגע נתון. לפני שנתיים וחצי כשבואי הוציא את אלבום הקאמבק שלו לאחר עשור ללא פעילות, הוא בעיקר התרכז בלהתייחס לעבר שלו, ולהצהיר שהוא עדיין כאן. האלבום הזה כל כך התמקד בהצהרה הזאת, שבואי קצת שכח להביא את החידוש הזה שהוא היה מביא לכל אלבום בצורה שונה. בבלאקסטאר הטוויסט המוזיקלי החדיש שבואי אוהב לייצר חוזר – הפעם עם תערובת מטמטמת של ג'אז, גרוב ופופ שמצליחה להשמע הכי כאן ועכשיו שיש (וזה אומר המון בהתחשב בעובדה שלמרות שהוא הוציא שני אלבומים בתקופה יחסית קצרה, בואי לא מופיע ולא מתראיין ואנחנו לא יודעים עליו הרבה כיום). הוא לא מתעסק יותר במי שהוא היה, אלא במה שהוא עכשיו – כל האלבום מתעסק בדמות של בואי כדמות עם אלפי אישיות שמתחלפות בכל רגע נתון, ועל איך שכל פעם היא חוזרת מהמתים (זה לפחות מה שהבנתי ממעט-ההאזנות שלי לאלבום, שעדיין גדל עליי עם הטקסטים המורכבים שלו).

כל זה משמח אותי בעיקר כי זה אומר שאני יכול להגיד בבטחון מלא שאני באמת אוהב את דייויד בואי, לא רק בגלל מה שהוא עשה בשנות השבעים, אלא שגם עכשיו, שהאלבום החדש שלו טרי ועדיין מוקדם מלהגיד אם הוא יכול לעמוד לצד האלבומים הגדולים של בואי, אני יכול להנות מהכתיבה הנהדרת, מהרגש המתפרץ, מהגאונות הבלתי נפסקת, והחוסר-יכולת להישאר במקום של הבחור הזה, ואני מקווה שהאלבום הזה, והשיר הזה שהוא בינתיים השיר האהוב עליי מתוכו, יישארו איתי לעוד הרבה זמן.

 

זה היה טקסט ארוך, אנסה לקצץ בשירים הבאים

 

Jay z and Kanye west ft. beyonce – lift off

אין לי מושג למה דווקא השיר הזה, שכמעט שכחתי שהוא קיים, נתקע לי בראש במשך ימים, אבל זה קרה. זה שיר שנורא מתאים לשם שלו – הוא פשוט ארבע וחצי דקות של שלושה אמנים בפסגת העולם שפשוט יוצרים התעלות דרך המוזיקה שלהם ולוקחים את המאזין שלהם לכוכבים. ומה שמדהים הוא שהשיר הזה הוא "רק עוד שיר" בקריירה של כל אחד מהם. השבוע הזה היה ללא ספק שבוע של התעלות.

The national – slow show

זה פחות שיר שעשה לי את השבוע, אלא יותר את החודש האחרון שבו לא הייתי פעיל כלל בבלוג. כל החודש האחרון, במקביל למלא השלמות של דברים שפספסתי במהלך השנה האחרונה, פשוט ביליתי כמעט כל רגע שבו היה לי זמן בלהאזין לנשיונל שאני כל כך אוהב. במהלך ההאזנות האלה קלטתי שהשיר הזה, שמשום מה תמיד תפסתי כשיר זניח בקריירה של הלהקה, הוא למעשה השיר האהוב עליי של מאט ברנינגר וחבורתו. הוא שיר אהבה כמו שרק ברנינגר יכול לכתוב – יש בו עצב ותיעוב-עצמי מצד אחד, אך אהבה, כנות, אושר כל כך גדול שיש לך משהו שאתה אוהב עד שאתה פוחד מלאבד אותו. הפזמון שלו יכול למלא לי יום שלם בקלות.

Injury reserve – 45

אינג'ורי ריזרב הם מהסודות הכמוסים האהובים עליי מ-2015 שלא הספקתי לדבר עליהם. אני אוהב להגדיר אותם כגרסה מעודכנת של טרייב קולד קווסט. השיר הזה הוא הלהיט המפוספס הכי טוב של 2015, והוא מלא באהבה ובגרות, והוא יפה, והוא כיף לאללה.

Bon iver – towers

בניגוד לרבים, לא התאהבתי באלבום השני של בון איבר כל כך מהר. האלבום הראשון שלהם הוא יצירת מופת בעיניי, אבל דווקא זה שבא אחריו, זה שכולם מיהרו להכתיר כיצירת מופת בכל כך הרבה מקומות, הוא זה שלא התחברתי אליו ישר. ובכל זאת, בגלל שאני כל כך אוהב את מעללי ג'סטין ורנון, מצאתי את עצמי חוזר אליו כל כך הרבה פעמים מאז. לאט לאט התחלתי לחבב את האלבום, עד שהשבוע הבנתי שאני מאוהב כבר שנים באלבום הזה מבלי שאני אדע. שמעתי אותו כל כך הרבה שהוא נכנס לי לדי אן איי, שהשירים שלו נשמעים לי כמו משהו מוכר, כמו בית, ורק השבוע הבנתי כמה עמוק הוא נמצא בתוך הדי אן איי שלי. הצלחתי גם לפענח את הסוד של היופי המוחלט של האלבום הזה – אהבה. כל האלבום הזה מלא באהבה שנשפכת ומתפרצת מכל השירים והצלילים שלו בכל רגע. אולי לפני כמה שנים החלק הציני שבי מנע ממני להתאהב באהבה הבלתי מתפשרת של האלבום הזה, אבל בסופו של דבר הציניות התפררה, ובסוף רק האהבה נשארה.

Lcd soundsystem – all my friends

אני מנסה לכתוב על השיר הזה כבר שנה. כל פעם אני כותב טקסט, מתחרט, מוחק ושם שיר אחר במקום. ככה זה כשאתה מנסה לכתוב על השיר האהוב עליך מאחת הלהקות האהובות עליך. וגם הפעם אני לא אכתוב על השיר הזה, אלא על העובדה שהלהקה הזאת מתאחדת ומוציאה אלבום חדש מתישהו השנה !

אני מנסה להסביר לעצמי למה אני כל כך אוהב את הלהקה הזאת, ובכל פעם נכשל מחדש. זה נראה לי כמו נושא שמצריך פוסט מרוכז יותר וארוך יותר, אבל בינתיים אספק את ההצהרה שהדאנס-פאנק הזה נוצר על ידי ג'יימס מרפי מתוך נואשות, מתוך רצון לא להישכח, להגיד את מה שאתה רוצה להגיד ולהטביע חותם לפני שהחיים בורחים לך מהידיים. כשאתה מתחיל לכתוב מוזיקה בגיל מאוחר יחסית, זאת הדרך היחידה ליצור אותה. בדרך ג'יימס מרפי מצליח גם להגיד משהו עלינו, הרקדנים העלובים, אלו שמזיעים את כל מצוקות השגרה השבועית שלהם על רחבת הריקודים בסופי השבוע, אלו שנואשים לשמוע מוזיקה כמו שג'יימס מרפי נואש ליצור מוזיקה. מרפי, כמו תמיד, היה שם לפני כולם, לפני דאפט פאנק ב-2013, ולפני ג'יימי xx בשנה שעברה, וכנראה שגם השנה נשמע המנון רחבה מרגש כמו ההמנון האדיר הזה שמרפי הנחית עלינו ב-2007. 

 Mountain goats – heel turn 2

עברו עליי חודשיים מבאסים שלא כתבתי בהם אפילו מילה אחת בבלוג. במהלך התקופה הזאת עבדתי בעיקר על סיכום שנת 2015 במוזיקה – זאת הייתה שנה כל כך אדירה עם כל כך הרבה מוזיקה שכל כך התרגשתי כשהיא סוף סוף הגיעה לסיומה ויכולתי להתחיל להסתכל אחורה ולהתחיל לסכם את כל היופי ששמעתי בשנה הזאת. שבוע לפני שתכננתי לפרסם את סיכום השנה שלי נמחק לי הקובץ שלו, וכל העבודה הקשה שלי נעלמה בקליק אחד. זה מבאס כי לא רק שעבדתי קשה, אלא באמת הרגשתי שסיכום השנה הזה ייתן לי את המקום לסדר את המחשבות שלי לגבי השנה המפלצתית הזאת. יש לי שתי אלבומים שאני בכל זאת אכתוב עליהם, בפוסט נפרד בחודש הקרוב, ובינתיים אני מקשר פה את מה שהוא מבחינתי שיר השנה שלי, מתוך אלבום שלא כל כך אהבתי של המאונטיין גואטס, שעומד בראשם ג'ון דארנייל שאני מאוד מעריך ואוהב את הכתיבה שלו.

דארנייל כותב על המתאבקים שהוא גדל עליהם כשהיה קטן, וספציפית על הרגע בו הם עוברים מקבוצה אחת לאחרת ומשנים את תיוגם מ"טובים" ל"רעים". הוא כותב את זה מנקודת מבט של מתאגרף שהזירה היא כל החיים שלו, שבעצם היא נקודת המבט של הילד שהיה דארנייל וחושב שכל מה שקורה בתכנית ההתאבקות הזאת הוא אותנטי לחלוטין. זה שיר מדהים על אובדן הילדות והתמימות, התפכחות והתבגרות, והוא השיר ששמעתי הכי הרבה השנה. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל jokerface5 אלא אם צויין אחרת