00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

מוות לג'יימס פוטר - פרק 9 - המרפסת הבוגדנית של האבדון

מקווה שתאהבו את הפרק (בהנחה שיש עוד מישהו שקורא). קריאה מהנה ^-^

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

 

 

"Do you know what it means to come home at night to a woman who'll give you a little love, a little affection, a little tenderness? It means you're in the wrong house, that's what it means". 
~ George Burns

תרגום: "אתה יודע מה זה אומר לחזור הביתה בלילה לאישה שתיתן לך מעט אהבה, מעט חיבה, מעט רכות? זה אומר שאתה בבית הלא נכון, זה מה שזה אומר."

 

 

פרק 9 – המרפסת הבוגדנית של האבדון

נחרתי לתוך הכוס שלי. "נשכת אותו? אתה נשכת ברווז? חיית משק?"

פוטר הנהן בגאווה, לוקח לגימה לפני שהסביר. "טוב, הוא לא הרפה מהאוזן שלי, אז משכתי את הרגל שלו אל הפה שלי ונשכתי אותו", הוא עצר והוסיף בהתגוננות: "תחשבי על זה בתור חוויית התחברות גברית. אני וסר קווקרס מעולם לא היינו קרובים יותר!"

צחקתי. "בטח, מעולם לא קרוב יותר לפה שלך!" ג'יימס נחר ולקח קיש נוסף.

היינו בשולי רחבת הריקודים, יושבים ליד אחד השולחנות הפזורים בחדר, ואני, לילי אני-נשבעת-לשנוא-אותך-לנצח-ולעולם-פוטר אוונס נהניתי מחברתו של ג'יימס בבקשה-תצאי-איתי-אוונס פוטר.

המציאות החדשה שלי הייתה מעוררת אימה.

"אז", אמרתי באיטיות, "למה אתם עורכים נשף כל חג מולד? זה למטרות צדקה או פשוט אירוע חברתי?"

ג'יימס משך בכתפיו. "זו רק הזדמנות עבור אמא ואבא שלי להתעדכן עם אנשים, ואת יודעת, לשמור על תדמית... דברים מהסוג הזה. אז לא, אין צדקה בנשף הזה."

הנדתי בראשי. "מה ההורים שלך עושים?" שאלתי.

"אבי הוא הילאי בדימוס ואמי שותפה ב'כרך ודף בע"מ'. היא אוהבת את זה. אבא לפעמים עוזר לה עם הניירת וזה, אבל אמא עושה פחות או יותר את רוב העבודה..."

עיניי התרחבו. אהבתי את החנות הזאת! היא נהדרת!

בברור מבחין בהנאתי, ג'יימס הוסיף: "אני יכול להשיג לך כרטיס הנחה אם את רוצה..."

הנהנתי בהתלהבות ונגסתי לאט במיני קיש, מתענגת על המרקם הגבינתי –

אלוהים אדירים. גבינה. ג-ב-י-נ-ה. גבינה. גבינה!

הייתי כל כך שקועה שלא שמתי לב!

"גהמס", ניסיתי לדבר כראוי, אבל כשפי עדיין מלא. "יש גבינה בקיש? גבינה שעשויה מחלב?"

"לילי, עבור אחת מהמכשפות החכמות ביותר מהוגוורטס, אין לך הרבה שכל ישר. כמובן שיש גבינה בקיש. גם חלב."

הו לא. יש לי רגישות ללקטוז. אני לא יכולה לאכול חלבי. יהיו לי שלשולים! וכאב בטן! הו, רגע. השיקוי שמדאם פומפרי נתנה לי מאפשר לי לאכול מוצרי חל – לעזאזל! לא לקחתי אותו הבוקר!

זכרתי את זה עם העוגה! למה לא עם הקיש?!

למזלי לא בלעתי אותו. אבל איפה לירוק אותו...?

לא יכולתי לעשות את זה מול פוטר. הוא לעולם לא ישכח לי את זה. אני יכולה להגיד שאני צריכה לשירותים, אבל אז הוא יגיד לי לבלוע כדי שהוא יוכל לשמוע מה אני אומרת. עיניי רפרפו על פני החדר, מחפשות מקום להיפטר מהקיש בדיסקרטיות. קיר, חלון, המכנסיים של ניקולס פלמל, חלון, עציץ, מרפסת, מפית, חלו –

המרפסת!

"אני חו'בת שאני צריכה קצת אוויר צח", מלמלתי, מדברת דרך הקיש ומתרוממת במהירות.

ג'יימס החל להיעמד גם. "אני אבוא – "

"הו, לא", אמרתי, נאבקת להשאיר את האוכל בפי. "אני א'ך רק לדקה..." וזינקתי משם לפני שהוא יוכל לומר מילה נוספת.

"תסלחו לי, מצטערת, סליחה..." פילסתי את דרכי דרך האנשים בכוונה להגיע לדלתות הכפולות, לא ממש שמה לב לשום דבר אחר. לו הייתי, הייתי מבחינה בשני דברים: בסיריוס בלק ובחברה שלו מתקרבים לעבר אותה המרפסת ובמריסה ממלמלת לחש, השרביט שלה מופנה למרצפות של המרפסת.

עברתי את בלק ואת החברה שלו, הולכת מהר ככל שיכולתי מבלי לרוץ. הרוק הצטבר בפי, ועם הקיש שכבר היה שם, התקשיתי בלשמור על פי סגור. עברתי את מפתן המרפסת בכוונה לירוק את האוכל לגינה שלמטה, כאשר לפתע מעדתי על חבל בלתי נראה. צרחתי כשנפלתי ישר על פניי.

מישהו הטיל קללה על הדלת. אז נזכרתי. מריסה!

 

היא גם הטילה כישוף החלקה על המרצפות, אז החלקתי במהירות רבה על פני האריחים לעבר גדר המרפסת. קפאתי מפחד.

תודה לאל על הגדר – הו לא. הם זזו הצידה! מוטות הגדר התרחקו אחד מהשני! לעזאזל אתכם מוטות! צווחתי כשגופי השליך את עצמו לאורך המרצפות החלקות לעבר האבדון שלי.

שמעתי במעומעם צווחה שהגיעה מאחורה. אני מניחה שמריסה לא תכננה שהמוטות יזוזו הצידה. 

זונה.

הוצפתי בפאניקה כשגופי התקרב למוטות. נאבקתי כדי לשחרר את עצמי ולהפסיק להחליק רק כדי לגלות שזה היה חסר טעם. במטושטש שמעתי את עצמי אומרת שתי מילים כשנפלתי מהקצה והעולם השחיר.

"הו, לעזאזל."


~*~

 

"לילי? לילי! תתעוררי! לילי!"

סגרתי את עיניי כנגד הכאב ומלמלתי: "לכי פטוניה! אני לא אוהבת אותך."

"פטוניה?" מלמל הקול. הוא לא היה של פטוניה. הוא היה שייך לגבר. הוא כנראה פנה ממנה כי קולו היה רחוק יותר. "מי זאת פטוניה?"

"הא-א-אחות שלה", מירר קול. ילדה. היה משהו מוכר לגבי האנשים האלה...

"למה היא חושבת שאני אחותה? אני לא בחורה! סיריוס, אני נשמע לך כמו בחורה?" הקול קדח למוחי. זיהיתי אותו כשל פוטר.

"סתום, פוטר. זו הייתה טעות, אידיוט..." מלמלתי, מתפתלת. שכבתי במשהו מחודד ולא נוח שרשרש כשזזתי. שיחים. שיחי ורדים אם להיות מדויקת. איך ידעתי?

קוץ דקר אותי בתחת.

ורדים מזורגגים. אני שונאת אותכם בכל מאודי.


פקחתי את עיניי, רואה את ג'יימס, סיריוס ומריסה עומדים סביבי, בעוד רמוס, פיטר ואלה היו מספר מטרים ממני, מרחק גדול ביניהם. החברות של פיטר ושל סיריוס עמדו רחוק מאוד, מדברות על משהו.

נאבקתי להתרומם. מבחינים בקושי שלי, ג'יימס וסיריוס עזרו לי לקום. הסתכלתי על עצמי וכמעט התעלפתי. השמלה שלי, השמלה השחורה היפיפיה שלי, הייתה כולה קרעים ומכוסה ברוק ובקיש! העור המושלם שלי היה מכוסה בשריטות! היה אפשר לראות את החזייה שלי! אלוהים אדירים, ראו את התחתונים שלי (אפילו שהם לא היו שלי...)!!!

הו אלוהים, ג'יימס הבחין. ג'יימס פוטר ראה את הלבנים שלי (אני מתכוונת, הוא כבר ראה את התחתונים שלי אבל לא עליי). לפתתי במהירות את הבד ביחד (הו, כשאני אהפוך לבת שבע-עשרה, החיים יהיו הרבה יותר טובים), פניי בוודאי אדומות כמו שיערי,מתחמקת מלפגוש בעיניהם של כולם.

והשיער שלי, הו השיער המהמם שלי! הוא היה הרוס. היו חרקים בשיער שלי! וענפים!

הרגשתי יבבה נתקעת בגרוני. הייתי אסון. 

רציתי לבכות. אני אחזור על זה: הייתה עכשיו מערכת אקולוגית שלמה עם בעלי חיים בתוך השיער האדמוני המטולטל המשגע שלי.

זה בפני עצמו היה מספיק כדי לגרום לבחורה לבכות. אבל לא, בנוסף גם נפלתי ממרפסת. וקראתי לג'יימס פוטר "אחותי". וג'יימס פוטר ראה אותי בתחתונים. והשמלה שלי הייתה הרוסה מכיוון שהקיש טפטף מהפה שלי עליה.

מי רצה שמלה עם כתמי רוק עליה?

האם חיי יכולים להיות גרועים יותר?

והכל בגלל מריסה.

"את!" צרחתי, מצביעה באצבע רועדת על מריסה. "העפת אותי ממרפסת!"

"לילי! את יודעת שלא התכוונתי! זאת הייתה תאונה!"

"לא אכפת לי! לא אכפת לי שהתכוונת שזה יקרה לסיריוס! את מבינה מה יכול היה לקרות, מריסה? יכולתי לשבור את הצוואר שלי! או יותר גרוע, הייתי יכולה למות!" זו הייתה אמירה עוצמתית.

"איך הייתי אמורה לדעת שהמוטות היו מכושפים?"

"לא היית צריכה לעשות את זה מלכתחילה!"

"רק כי היית עסוקה מדי בלבהות בפוטר! היית צריכה לשים לב!"

"את בהית בי?" התערב פוטר.

"תשתוק!" מריסה ואני צעקנו.

"מריסה, היה לי קיש בפה! אני רגישה ללקטוז!" הו לא, גיליתי את סודי לפוטר ולבלק! מי יודע מה הם יוכלו לעשות עם מידע מהסוג הזה?!

"שוב, מפני שבהית בפוטר! תודי בזה לילי, את מחבבת אותו!" הרגשתי את פניי מתלהטות. איך היא מעיזה?

"את מחבבת אותי?" שאל ג'יימס.

"תסתום, פוטר!" צרחנו יחדיו.

"אני לא מחבבת את פוטר!"

"את כן."

צמצמתי את עיניי. "אז בלק מוצא חן בעינייך."

"הוא לא!"

"הוא כן!"

"הוא לא!"

"הוא כן!"

מריסה חרקה בשינייה. "כלבה."

השתנקתי. "שרמוטה."

"זונה."

"זנזונת."

"כונפה."

זה עבר כל גבול. בעטתי במהירות בשוקיים שלה והלכתי בסערה לכיוון אולם הכניסה. אני הולכת הביתה. ג'יימס רץ כדי להשיג אותי.

"לילי, אני מצט – "

"מספיק, פוטר. אני הולכת הביתה. תודה שהזמנת אותי. היה לי ערב נהדר."

שיקרתי, כמובן. ג'יימס הבחין בכך והפסיק ללכת לצידי. "ביי אוונס", הוא מלמל.

הגעתי לאולם הכניסה בלי אף תקרית. איתרתי את האח הקרוב ביותר, תפסתי אגרוף מלא באבקת פלו וזרקתי אותה לתוך האש. האש הפכה לירוקה כאזמרגד וליחששה כשצעקתי "בית סלגהורן, מכתש גודריק!"

נכנסתי לתוך האש והיא בלעה אותי. עיניי החלו לדמוע והרגשתי פרפרים בבטני כשעפתי דרך המעבר. נחתתי בערימה באח של משפחת סלגהורן.

"לילי, יקירה, מה קרה? למה חזרת כל כך מוקדם? איפה האחרות?" גברת סלגהורן שאלה מהכורסא, מניחה את הספר ומנמיכה את משקפי הקריאה שלה.

חייכתי במבוכה. "מצטערת, גברת סלגהורן, אני מרגישה קצת חולה. הייתי רוצה ללכת הביתה. זה יהיה בסדר?" שאלתי בנימוס.

"כן, כמובן, לילי. תאספי את הדברים שלך מלמעלה..."

עליתי במעלה המדרגות באיטיות. לפתע ההבנה היכתה בי.

לא השגתי את התחתונים.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת