11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

פנימייה חשוכה

לא קל להיות תלמיד בפנימייה. לפחות לא בפנימייה שלנו. הכל פה כ"כ חשוך ונורא. המילה "פחד" מתארת אותה הכי טוב, או שאולי "הטירה של דרקולה" יותר.

אף אחד לא באמת אוהב להיות כאן, אפילו צוות המורים והמנהל ותמיד אנחנו שואלים את עצמנו "למה הם בעצם כאן?".

אפילו בינינו, בין התלמידים הייתה אוירה די שחוקה, כל הזמן רבנו אחד עם השני, ולא תמיד היה לנו מושג על מה, העיקר לריב.

אני לא אמשיך לספר לכם על אותו המקום, כי זה סתם יעשה לכם רע, וגם אני לא בטוח שתבינו הכל.

אבל אני כן רוצה לספר לכם על משהו מיוחד שקרה. בעצם לא כל-כך מיוחד, רק שמבינים מה קרה אחרי אותו אירוע מבינים למה הוא כל-כך מיוחד. היה לנו מבחן בחיבור, מה שבסה"כ היינו צריכים לעשות זה לכתוב חיבור כלשהו, על כל נושא שבעולם, אפילו על נושאים שאי אפשר היה לחשוב עליהם במקום כמו הפנימייה הזאת. אני למזלי כתבתי על נושא כזה, כתבתי על כך שאם כל-כך רע לך, יכול פתאום לבוא משהו ולהפוך את הכל לטוב וזה לא חייב להיות משהו גדול, זה יכול להיות משהו קטנטן שבכלל לא חושבים עליו.

כתבתי על זה שאסור אף-פעם לאבד תקוה, גם אם הכל נראה לך אבוד.

אבל כפי שכבר אמרתי, זה היה נושא שאסור היה לחשוב עליו בפנימייה הזאת ומורה שקרא את זה שרף את זה בחצר שניה אחרי שהוא קרא את החיבור שלי. ידעתי שזה שהוא שרף לי את החיבור לא אומר שאני צריך לשכוח מכל מה שהיה כתוב שם. בלילה, תוך כדי ששכבתי על הגב בחצר ובהיתי בכוכבים עלו כל מיני מחשבות, חשבתי על זה שאולי החיבור שלי נמצא אי-שם למעלה, היה ברור לי שהוא לא נעלם, אלא רק הדף שעליו הוא היה כתוב נעלם (או יותר נכון – נשרף), קיוויתי שאלוהים למעלה קיבל את החיבור בדרך כזו או אחרת והוא עכשיו קורא אותו.

כמה ימים אחרי כל זה הגיע לכניסה של הפנימייה אוטו גדול ומתוכו יצאה מישהי יפה עם שיער מטולטל ונכנסה לתוך הפנימייה. בהתחלה היה לנו ברור שזו עוד מורה שתעניש אותנו ותגרום לנו רק צרות, וכל תשומת הלב שלנו התרכזה באיך לאמלל אותה שתסבול ותרצה לעזוב, ובכלל לא נתנו לה הזדמנות להראות מי היא.

אני זוכר שכמה שבועות אחרי שהיא הגיעה, ובהם היא כל הזמן סבלה ורצתה לעזוב, הלכתי לטיול קצר בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון בחצר הפנימייה. פתאום שמעתי קול בוכה אחרי אחד העצים, הייתי בטוח שמדובר האחד מחברי הפנימייה ולכן החלטתי ללכת לבדוק מי זה. להפתעתי, גילית שזאת אותה מורה חדשה, והיא בכתה תוך כדי שהיא החזיקה ביד שיחזור של החיבור שנשרף לי, שמשום נפל לי איפשהו וכ"כ חששתי, אפילו באותו רגע שהיא קראה אותו חששתי. אבל אז הייתה לי מין תחושה כזאת,שאולי היא הבינה שהיא אותו הדבר הזה שיכול להפוך הכל. אני לא יודע אם זה היה נכון, אבל ראיתי את זה על הפנים שלה. התקרבתי קצת, היא ישר סימנה לי עם היד לבוא אליה. משום מה עדיין פחדתי, חשבתי שאולי יכול להיות משהו רע מכל הסיפור הזה. לבסוף, כשהגעתי אליה ממש קרוב, היא סימנה לי לשבת על אבן שהייתה קרובה לעץ, ממש לידה, תוך כדי שפנים שלה היו מכוסים בדמעות. היא חיבקה אותי ופרצה בבכי. ככה היינו כמה דקות, עד שהיא הסתכלה לי ישר לתוך העניים ואז הבנתי הכל. העניים שלה אמרו שהיא הדבר הקטן-גדול שיהפוך הכל לטוב, אותו דבר קטן שנחשב לשולי והופך לגדול.

לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה באותו הלילה וגם היא לא.

אותה מורה התחילה לקחת אותנו לכל מיני טיולים שבפנימייה בחיים לא חשבו לקחת אותנו אליהם. היא בילתה איתנו כל הזמן, ולפעמים אפילו שכחנו שהיא מורה שלנו, ראינו אותה כחברה. תמיד כשהיה לנו קשה, היא הקשיבה לנו, ואל הוסיפה לנו עוד. פחדנו ששאר המורים בפנימייה יגלו מה היא עושה לנו ובגלל זה יענישו אותנו ויסלקו אותה, אבל היא ידעה בדיוק איך להסתיר את זה, היא ידעה בדיוק איך לרצות אותנו ומצד שני, איך לרצות בעלי המקום.

ככה עברו עלי השנתיים האחרונות באותה פנימייה, שכבר לא כל-כך חשוכה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת