00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זכרונות מאפריקה

אשמה - פרק חמישי חלק ב'

ספי, אסף... תקום כבר, את ישן כבר מאה שעות ברציפות.  הקול הרך של אסנת מעיר אותי יחד עם ליטופים רכים. אני מסתובב אליה ומנסה לקלוט איפה אני ומה היא עושה כאן. אני מתמתח הגוף שלי כולו מכווץ כאילו באמת ישנתי מאה שעות. אני מסתכל עליה ושמח שהיא איתי, אבל גם נבוך שהיא רואה אותי ככה, שפוף, מעוך, לא מגולח, מסריח. אני רוצה לנשק אותה אבל מפחד שהיא תתעלף מהריח שיוצא לי מהפה. אני מלטף אותה ומחייך אליה. אני חושב שכדאי שאני אכנס להתקלח. היא צוחקת. זה נשמע רעיון מצויין אם כי נראה לי שהשכנים כבר התקשרו למחלקה לאיכות הסביבה לגבי הריח. מה את מנסה לרמוז שאני מסריח? אני לא רומזת, אני אומרת. עוף כבר למקלחת. אני הולך ומרגיש טיפה יותר קליל, פחות מעוך, עם קצת יותר אנרגיה. הראש שלי מסתובב יחד עם החדר ואני נזכר שלא אכלתי כבר יומיים. אני צועק לה מעבר למים החמים שתשים מים לקפה ונכנס למקלחת רותחת, אני מגביר את המים החמים, והעור שלי נעשה אדום, אני מקווה שהמים החמים ישטפו ממני את כל הגועל שדבק בי בימים האחרונים. אני מתגלח ומגלח גם את הראש, לא שוכח לצחצח שינים ומרגיש כמעט כמו חדש. כשאני חוזר לחדר השינה עטוף רק במגבת אני מריח את הקפה וכבר לא יכול לחכות למה שאסנת הכינה לי. אני עומד מול הארון, מתלבט מה ללבוש ובסוף כרגיל בוחר טי-שרט לבנה בוהקת ובוקסר צמוד, אני מתלבט אם ללבוש מכנסים מעל התחתונים, ומחליט שלא.

במטבח אסנת מסתכלת עלי ובוחנת אותי מלמעלה למטה. עכשיו אתה נראה ומריח כמו בן-אדם נורמלי, אתה בטח גווע ברעב, לא אכלת כלום כבר יומיים.  אני לא אומר כלום ומתנפל על הקפה והטוסטים שהיא הכינה, היא מגישה לי ביצת עין כפולה ואני מתענג על הטעם הפשוט של לחם עם גבינה, ירקות וביצה טריים. פתאום אני קולט שהיא מסתכלת עלי, ולא אוכלת. מה? היא מחייכת. כלום, אני שמחה לראות שטעים לך ושאתה חוזר לעצמך, ממש דאגתי לך בימים האחרונים, האמת היא שאפילו קצת נלחצתי מאיך שהתנהגת. אני נאנח. טעים לי מאוד, אני מצטער על מה שקורה לי, אבל אני מרגיש שאין לי ממש שליטה על זה. את יודעת, אני מבין שכל כך הרבה שנים ברחתי מהמחשבות וההתמודדות עם המוות של אמא שלי. פשוט התעלמתי מזה, כאילו שזה בכלל לא קרה או קרה למישהו אחר לגמרי, ועכשיו פתאום כשהיא מתה, הכל חזר אלי בבום. הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בבטן ושאין לי אוויר. בלי אפילו לקחת אוויר המשכתי. האמת היא שממש לא נעים לי ממך, רק השבוע עברת לגור כאן וכבר אני נופל עליך עם כל החרא שלי. היא הסתכלה עלי ושתקה לרגע. אתה לא צריך להרגיש לא נעים, זה לא שרצית שזה יקרה, ואולי זה דווקא טוב שאתה מתמודד עכשיו עם כל השדים שלך, הרי במוקדם או מאוחר היית צריך להתמודד עם המוות של אמא שלך. אני מתאפק לא לבכות כשהיא מזכירה את המילים 'המוות של אמא שלך'. אני יודע, אני פשוט... זה לא רק המוות שלה, את יודעת אמא שלי היתה חולה תקופה לפני שהיא מתה, אבל לפני זה היא היתה אמא... מאוד מאוד חמה, מאוד מחבקת ומגנה, במיוחד מול אבא שלי. תמיד היה לי מאבק איתו, מאז שהייתי ממש קטן, עוד כשהייתי בגן היו לו ציפיות ממני שלא יכולתי ולא רציתי לממש. פגשת אותו, ראית איזה שרוט הוא, מורעל לחלוטין חושב שכל העולם מסתובב על פי פקודת מטכ"ל. וכשהיא היתה בחיים היא תיווכה ביננו וברגע שהיא מתה שנינו נכנסנו או חזרנו למעין מאבק כוחות כזה, שנמשך כבר שנים. היא מסתכלת עלי ורוכנת לעברי, אני מתמוגג מכמה שהיא יפה, ככה בלי איפור, עם בגדים פשוטים של בית. אני מנסה להבין את זה וזה נורא קשה לי, אתה יודע איך המשפחה שלי, לא יודעת הייתי מצפה שהמוות שלה יקרב אתכם, לא? אני לוקח אוויר ונאנח. אני חושב שזה מה שכולם כולל אותי ציפו שיקרה, אבל זה לא קרה. אחרי שהיא מתה, בערב של היום האחרון של השבעה, הוא הודיע לי שמחר אני הולך לבית הספר כרגיל כי הוא חוזר לבסיס. וככה גם היה, הוא חזר לחיים כאילו בכלל לא אכפת לו שהיא מתה, לא נראה לי שבכלל הזיז לו שהיא מתה, הוא לא התאבל עליה, הוא לא היה עצוב, החיים שלו נמשכו כאילו כלום, ואולי זה הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו, עם המחשבה שאולי הוא בכלל לא אהב אותה, ושזה בכלל לא הפריע לו שהיא מתה. כי אני הרגשתי שהעולם סביבי התמוטט ולא יכולתי בכלל לחשוב על איך אני ממשיך משם, מה גם שעוד הייתי בתיכון ובכלל לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי. ואחרי איזה חודש הוא בא לי ביציאה שאולי כדאי שאני אצטרף לפנימיה הצבאית, אני לפנימיה צבאית. כל כך כעסתי עליו שבאיזשהו מקום חשבתי שאולי זה יהיה רעיון טוב לעזוב את הבית, אבל ידעתי שאין מצב שאני אצליח להשתלב בכזה מקום, ואז עשינו את ההסכם שלנו. היא מרימה גבות ושואלת. הסכם? כן, קבענו שכל עוד שאני לא מפריע לו בחיים, לומד כמו שצריך ולא מסתבך, הוא לא שולח אותי לפנימיה צבאית, ושאם אני אפשל ולא 'אתפקד' כמו שהוא קרא לזה, אני הולך לפנימיה בלי שום ויכוח. איזו ברירה היתה לי, הייתי חייב לעמוד בצד שלי של ההסכם, הפסקתי לצייר, השקעתי את כל האנרגיות שלי בלימודים, ושרדתי איכשהו. אסנת מוזגת לי עוד קפה. איך זה שאף פעם לא סיפרת לי על זה. משכתי בכתפיים. לא יודע לא יצא.

אנחנו ממשיכים לאכול בשתיקה והיא מבקשת שאספר לה עוד, אני מספר לה איך סיימתי את התיכון בהצטיינות, ואיך אבא רצה שאלך לתפקיד קרבי ושאהיה קצין בצבא ושאני בכלל לא רציתי לשרת. כל כך שנאתי את הצבא, מהיום שאני זוכר את עצמי הבית שלנו היה בית צבאי, אבא שלי תמיד היה במדים, אפילו בשבתות או בחופשות הוא לבש בגדי חאקי, לא נראה לי שהיו לו בכלל בגדים אזרחיים. שנאתי את התוקפנות והמשימתיות שלו. וידעתי שאם אמא היתה בחיים היא היתה תומכת בי ברצון שלי לא לשרת בכלל. אבל הוא כמו שאת יכולה לתאר לעצמך, לא היה מוכן בכלל לשמוע. להפך, עשה לי הרצאות ונאומים על ציונות, ועל כך שאני נפולת של נמושות ועוד כל מיני ביטויים מעולמו הצבאי. ואני חושב שהכי גרוע בעיני היה שהוא אמר לי שאמא, פינקה אותי יותר מידי וקלקלה אותי והפכה אותי להומו, ושאם היא היתה מקשיבה לו הוא היה עושה ממני גבר מההתחלה. עצרתי לרגע לקחת אוויר ופתאום קלטתי מה סיפרתי לה. בחיים שלי לא דיברתי כך עם אף אחד, אף פעם לא הייתי מסוגל לדבר עליו, על איך שהו התייחס אלי, כאילו שפחדתי שאם אני אדבר על זה, זה יהפוך את הדברים שלו לנכונים. אסנת הקשיבה בשקט ואז אמרה. אני בטוחה שאם הייתם מדברים דברים היו נראים אחרת. הסתכלתי עליה המום, ונדתי בראשי לשלילה. את לא מכירה אותו, אין לך מושג, אי אפשר לדבר איתו על כלום. היא היתה קצת נבוכה. נכון, אני לא מכירה אותו, אבל אני מכירה אותך, ובכלל אני מאמינה שאפשר לדבר על דברים, גם אם הוא לא היה מסכים איתך, אפילו אם הוא לא היה שומע, אתה היית מרגיש אחרת. ישבנו במטבח ושתקנו, כל אחד היה שקוע במחשבות שלו. אולי היא צודקת, סביר להניח שהיא טועה. שוב הרגשתי עייף וחסר אנרגיה, אבל לא היה לי נעים לחזור למיטה. מה השעה בכלל, שאלתי אותה מתוך הבלבול שלי. הופתעתי שהיא אמרה שכבר חמש אחר הצהרים, כל הסוף שבוע נגמר, את רובו העברתי בשינה. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו שאני רוצה לעשות היה לחזור לישון. פתאום הצטערתי שהיא שם, שהיא גרה איתי, שאני צריך להתחשב בה. תשמעי, אני הרוס מעייפות, אני לא יודע למה, אבל אני מת לחזור לישון. היא נאנחה. ישנת כל היום, ורוב היום אתמול. אולי נעשה משהו יחד, אולי נשנה אווירה, נצא קצת מהבית כדי שתרגיש יותר טוב? ממש לא בא לי לצאת מהבית, לא בא לי לעשות כלום, אבל את לא צריכה להרגיש שאת חייבת להיות כאן בגללי, אם את רוצה לצאת זה ממש בסדר, אל תרגישי לא נעים. היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. נראה לך, אני כאן איתך, הסיבה היחידה שהצעתי שנצא היא כי אני חושבת שזה אולי יעזור לך להרגיש יותר טוב. לא יודע אסנת, מה שתחליטי, אם את רוצה לצאת נצא, אני ממש לא במצב של לקבל החלטות. אמרתי ועברתי מהמטבח לשכב על הספה בסלון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לילית462 אלא אם צויין אחרת