00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זכרונות מאפריקה

אשמה - פרק חמישי חלק א'

אני מתעוררת לריח מתוק שממלא לי את הראש, לרגע אני לא זוכרת או יודעת איפה אני, טלטול באמצע המיטה ביני לבין יובל, היא נושמת עלי והבל הפה שלה מתוק מר מהלילה, ריח שלמדנו כל החיים לחשוב שהוא ריח רע אבל בעצם יש בו משהו כל כך אמיתי ובסיסי והוא בכלל לא רע כל כך, שניהם ישנים. עמרי ואיתמר על הרצפה בשקי השינה ואני יכולה לשמוע שאנחנו האחרונים שעוד לא התעוררו, אני מנסה לצאת מהמיטה בשקט, מרימה את ידה התינוקית של טלטול מעלי והיא מתמתחת כמו חתולה שמנמנה. אני מחפשת את הבגדים שלי ואת כלי הרחצה כדי להתחיל את הבוקר ובתנועה אחת מגושמת מפילה את הטלפון הנייד על הרצפה ומעירה את כולם.

משקט יחסי המהפכה מתחילה, איתמר ועמרי פורצים בקרב כריות נגד טלטול ויובל ואני מתמלאת ברגשות מעורבים של שמחה אלוהית וצער עמוק על המשפחה שיש לי, שאני כל כך אוהבת וכל כך אוהבת אותי. אני מרגישה חנוקה ורוצה לברוח למקום שקט בלי מחויבות ובלי אחריות, מקום בו אהיה לבד לחלוטין למרות שאני יודעת שלעולם כבר לא אהיה לבד, באמת לבד ועם זה אני עדיין מרגישה כל כך לבד, בודדה עם המשא שרובץ עלי.

הילדים צוהלים לעבר המטבח ושמחים לגלות שדודתם האהובה הכינה ערימה של פנקייקים שיכולה להשביע גדוד, הילדים עורכים תחרות מי אוכל הכי הרבה הכי מהר ונראה לי שהתחרות הזאת תיגמר בבכי או לפחות בכאבי בטן.

אני מודה לאל על מכונת הקפה היוקרתית שיושבת אצל אמא שלי על הדלפק ומתענגת על ארוחת הבוקר שאחותי הכינה לכל המשפחה. אנחנו יושבים לשולחן כמו משפחה רגילה ולא כמו משפחה באבל. אמנון מושך את מירב תשומת הלב כשהוא מספר על הפעם בה נסע לספרד לאכול במסעדת שף ידועה שהעיתון שלו היה צריך להזמין מקומות ארבעה וחצי חודשים מראש. הוא מספר על המסעדה ועל הביקור בכפר הנידח, על אוכל אלוהי ומדבר על התופעה של סגידה לאלוהי המטבח, השפים, אשר מכינים מנות ייחודיות בלתי ניתנות לשחזור או העתקה במחירים אסטרונומיים ולא מוצדקים, מייקי ועמית נכנסים איתו לדיון על הערכה לאמנות ותשלום עליה, על הצורך בהכרה ביכולות ייחודיות ובאמנות הבישול. אני מסתכלת על הילדים שלי שמשחקים עם בני הדודים שלהם והם נראים לי מאושרים. אני לא יכולה שלא לחשוב על אמא שלי, הרוח שלה מרחפת מעלי ולא מרפה ממני לשניה, כמו מענישה אותי שהרגתי אותה יושבת לי על הכתף ולא משחררת את תחושת האשמה והכבדות, ומחזקת את הרצון והצורך שלי לברוח ולהשתחרר ממנה. אני חושבת איך הילדים דיברו עליה אתמול בנוסטלגיה מבדחת, על העובדה שהצליחה להפוך מאמא בינונית למדי לסבתא טובה בהחלט ועל איך שלפחות דור הנכדים שלה מעריך אותה ומצטער על מותה והעדרה. אני לא יכולה שלא לחשוב שאם היא היתה כאן עכשיו הכל היה אחרת, אמנון הבחור החמוד והמתוחכם שאחותי הביאה לא היה כאן, וכולנו היינו במקום אחר, לא יחד.

עמרי מודיע בקול חגיגי שהיות וזה שבת אנחנו צריכים לעשות משהו ושאולי נלך כל המשפחה לים, כל הילדים מצטרפים אליו בצהלות שמחה כן, לים! ויובל מסביר לילדים שאנחנו בתקופה שבה לא מתאים שנלך לים כי אנחנו יושבים שבעה על סבתא, ושאולי דווקא עדיף שנעשה משהו לזכור את סבתא. עמית מציע שנראה יחד סרטים משפחתיים ומספר שכשהכין את הסרט ליומהולדת של סבא הוא וסבתא מצאו המון סרטים מהתקופה שהיינו ילדים ושזה יכול להיות כייף לראות. הילדים שמחים על ההזדמנות לראות את ההורים שלהם כשהיו קטנים ואנחנו מתיישבים יחד בסלון מול הטלוויזיה, עמית מתעסק עם הדי וי די ומסביר שהוא כבר עבר על כל הסרטים, שחלקם היו בפורמט של שמונה מילימטר ורובם על קלטות וידאו והוא העלה את הכל על דיסקים שיש בסה"כ שלושה דיסקים עם סרטים.

אני עונה לטלפון המצלצל ודפנה שואלת מה קורה ואם היא יכולה לבוא, היא מספרת שהיא מרגישה נורא לבד בבית שלה ושאנחנו חסרים לה, שהיא מרגישה שהיא רוצה להיות איתנו. אני מזמינה אותה להצטרף אלינו ומרגיעה אותה שהיא חלק מהמשפחה ושהיא לא צריכה להרגיש לא בנוח, שתבוא מתי שבא לה, תמיד. אנחנו מחכים לדפנה עם הסרטים, ובאופן מפתיע היא מגיעה מיד, כאילו כבר היתה מוכנה ליציאה או עמדה בחוץ ליד הדלת שלנו ורק חיכתה לאישור.

עמית מפעיל את המכשירים וכולם עושים יחד ששששש. הילדים שרועים על השטיח ואני יושבת בין מייקי ויובל. מעט חרדה, מתוחה מהתמונות שכבר יעלו. אני מרגישה שאני לא ממש רוצה לראות אותם אלא ללכת לשכב על ערסל בין עצי קוקוס מול ים טורקיז ולשכוח מקיומו של העולם לחלוטין. התמונה מתחילה לרוץ על מה שנראה כסרט ישן למדי, עמית מסביר שאלו הסרטים הישנים ביותר, אפשר לראות את סבתא עם תינוק שמנמן על הידיים שרה לו 'ידיים למעלה על הראש' והוא נענה לה ועושה את התנועות, עמית אומר בגאווה שזה הוא כשהיה בן שנה וחצי, רותם ואלון מתפוצצים מצחוק, אבא היית תינוק שמן ומכוער, ונטע מגנה על עמית ואומרת שהוא דווקא תינוק נורא חמוד, ושיזהרו להגיד שהוא היה מכוער כי הם נראו בדיוק כמוהו כשהיו בגיל הזה. ואני חושבת שאמא נראית כל כך צעירה בסרט הזה, יותר צעירה ממה שאני היום. סבא מספר לילדים שאת הסרט הזה הוא צילם אחרי שהוא וסבתא קיבלו מסרטה מתנה מאח של אמא שחי באותה תקופה בארה"ב והיה שולח להם מתנות שאי אפשר היה להשיג בארץ. עמרי מתפלא על כך שאי אפשר היה לקנות מצלמה בארץ וסבא מתחיל לספר על כל הדברים שהיו מקבלים מארה"ב ואיך היו נבוכים מצד אחד להשתמש במכשירים האלו כי לאף אחד לא היה כזה, ומצד שני הרגישו כמו פורצי דרך, או מגלי ארצות. הסרט מתחלף למסיבת יומהולדת אני בת שלוש, אני נבוכה לראות את עצמי בתור ילדה, הבנים שלי מקניטים אותי וטוענים שגם אני הייתי שמנה ומכוערת, וטלטול יוצאת להגנתי ואומרת שאני יפה כמו בובה, ומתקשה להאמין שהילדונת שבסרט היא באמת אמא שלה, שגם אמא היתה פעם ילדה קטנה, ושואלת בקול המתוק שלה איפה אני הייתי אז? עמית ואני רוקדים עם אמא, בהמשך רואים אותי מנסה לכבות את הנרות על העוגה בצורת דובי ואני נזכרת איך אמא הכינה לי את אותה העוגת דובי בכל שנה עד שכבר אמרתי לה שזה נורא תינוקי והיא נעלבה והכינה לי עוגה פושטית, עגולה בלי קישוטים ומאמץ. אני חושבת לעצמי שאולי היא כן התאמצה ועשתה כמיטב יכולתה, בכל זאת במשך חמש או שש שנים היא הכינה לי את עוגות הדובי המצחיקות האלו. המחשבות מליל אמש על כך שאולי בעצם היא עשתה כמיטב יכולתה והפרשנות שלי היא זאת הדפוקה ולא ההתנהגות שלה, מעציבה אותי. אני לא רוצה לחשוב שחיים שלמים אני מוצפת בתחושות של כעס ואכזבה ואולי בעצם אני עושה את זה מבחירה שלי, והאפשרות שזאת מבחירה מוטעית, מבלבלת אותי לגמרי. אני מנסה להסיט את המחשבות האלו ולהתרכז בסרט. אני חוזרת ליומהולדת שלוש, עמית הילדון מתגנב מאחורי ומכבה את הנרות על העוגה בלי שאשים לב. כולם מסביב מוחאים כפים ושרים. אני צוחקת ומספרת שהייתי נורא גאה שהצלחתי לכבות את הנרות ועכשיו מסתבר שכל החיים הייתי באשליה. אנחנו ממשיכים לצפות ברגעים בחיי המשפחה שלנו, את אבא לא רואים באף אחת מהתמונות, יש חלקים ממסיבות יומהולדת, טיול אחד של המשפחה שלנו עם המשפחה של דפנה מלפני הגירושים שלהם. הילדים שואלים שוב ושוב, מי זה, ואיפה אתה אבא, או איפה את אמא, ושמחים כשהם מצליחים לזהות לבד את הדמויות בסרט, בשלב מסויים אחרי שהחידוש מאבד מהקסם שלו הם מאבדים ענין ועמית מתחיל להריץ קדימה. הסרטון הבא כבר באיכות אחרת ועמית מסביר שכאן הסרטים צולמו במצלמת וידאו ולא במסרטה. הילדים מגרדים מעצמם עוד כמה רגעים של סבלנות וקשב אבל כשהם רואים ששוב מדובר באותן דמויות שמתבגרות להם מול העיניים הם מאבדים עניין. עמית מצליח להחזיק אותם עם הבטחה שכבר מגיע הסרט מהבר-מצווה שלו, ואכן הסרט המדובר מגיע, כולנו שם, לבושים בבגדים שיצאו מזמן מהאופנה, צעירים, אחרים, תמימים, הילדים מסתכלים וצוחקים על התסרוקות שלנו, אנחנו צוחקים על הבגדים ועל איך שנראנו, פעם. התמונה מתמקדת על עמית שלבוש במכנסי גברדין וחולצה לבנה עם צוארון שפיצי ענק ומקריא ברכה שאין ספק שלא כתב בעצמו וכולנו צוחקים נורא. אני צוחקת עם כולם אבל בתוכי אני נזכרת כמה לא שייכת הרגשתי במסיבה הזאת, בת עשר, לא מוצאת את המקום שלה בעולם, מרגישה כל כך לא חשובה במסיבה של אחיה הגדול, שמחה שאחותה הקטנה מושכת את כל תשומת הלב של כל החברים של ההורים, מבולבלת לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיפה להחביא את עצמי, זוכרת שישבתי לי לשולחן עם כוס מיץ תפוזים סינטטי וציירתי שמלות חתונה ילדותיות על מפיות.

הסרטונים ממשיכים ואני מתרפקת על מייקי, טלטול יושבת בחיקי וברור לי שאני אמא כל כך אחרת מאמא שלי. אני מלטפת לטלטול את השיער כמו שאמא שלי היתה עושה לי ומרגישה אחרת לגמרי. ברור לי שאני צריכה להמשיך את חשבון הנפש שלי, כאמא לילדי, כבת זוגו של בעלי, כבת של אמא שלי, אבל בעיקר חשבון נפש עצמי שלי מול עצמי. אני מתחילה להבין שאולי בעצם הקושי שלי להגדיר את עצמי בעצמי, ולא דרך אמא שלי, בעלי והילדים יכול לכוון אותי ולגלות לי למה כל כך קשה לי ולמה אני כל כך מבולבלת. אני מתחילה להבין שבעצם אני לא ממש מבינה מה אני רוצה מעצמי, לא מבינה מי אני בעצמי אלא מפרשת את עצמי רק דרך האנשים שמקיפים אותי, זה חונק אותי ומתסכל אותי, אני מבינה אולי פעם ראשונה בחיי שאני רוצה להיות מישהו גם בזכות עצמו ולא רק בהקשר לאנשים אחרים.

מייקי מסמנת לי לבוא איתה למטבח ואנחנו מתחילות להכין ארוחת צהרים יחד, אני שואלת אותה על אמנון, אם הוא ישן כאן בלילה, והיא מספרת שהגיע אתמול בלילה מאוחר ושהיא נורא שמחה שהוא כאן, שהיא מרגישה שכולם מתייחסים אליו בצורה כל כך רגילה כאילו הוא היה כאן תמיד, ושגם היא קצת מרגישה ככה, אבל שמצד שני לא נעים לה, לא נעים לה מאמא שזה כאילו שבוע שבו היא צריכה להתרכז באמא ובמקום זה היא עסוקה באמנון ובמערכת היחסים החדשה שנרקמת בינהם. אני תוהה ביני לבין עצמי אם אמא היתה כאן עכשיו אם מייקי היתה מביאה את אמנון ויודעת שלא, שרק בגלל שהיא לא כאן זה מתאפשר, ושבכלל כולנו כאן אחרי שבדרך כלל אנחנו כמעט לא מבלים בבית הזה יחד, פרט ליום שישי האחרון בכל חודש שבו אמא היתה מקיימת את ארוחת הערב המסורתית שלה עם המרק עוף הדלוח והבדיחה הקבועה שהגיע הזמן שתלמד מדפנה להכין מרק, עם הקציצות שלוחשות לכל אחד שהן במיוחד בשבילו עם סלט חסה ואורז, וקינוח שהכינו הנכדים עם סבתא יחד במהלך אחר הצהרים יחד. תגידי מייקי, אם אמא היתה כאן עכשיו נראה לך שהיית מביאה את אמנון לארוחה של יום שישי ? ומייקי עונה כנשוכת נחש, ברור שלא, נראה לך שאחרי פגישה אחת הייתי מביאה אותו לארוחה ? אז איך זה שהוא כאן עכשיו אני תוהה, והיא מסבירה שקודם כל הוא לא בא אתמול לארוחת ערב ודבר שני זה יצא ככה שפתאום יש איזה שינוי בחיים שלה, באיך שהיא רואה את עצמה וחושבת שהיא צריכה להיות. ושאם אמנון יהיה חלק מהחיים שלה, זה בגלל שהוא גם חלק מהשינוי הזה, כמו גם המוות של אמא. אז היא היתה צריכה למות בשביל שסוף סוף תחליטי שאת רוצה מישהו ברצינות, שלא לדבר על זה שהתולעים בקושי התחילו לעבוד עליה ואת כבר בתוך המערכת יחסים הזאת? את מגעילה את יודעת, היא לא היתה צריכה למות בשביל שאחליט שאני רוצה להיות עם מישהו ברצינות, אבל אולי יש במוות שלה איזשהו זרז על החלטות שמתגבשות אצלי בזמן האחרון, וזה פשוט מקרי שעכשיו התחיל כל הקטע עם אמנון בדיוק כשאמא מתה. את יודעת היא תמיד נתנה לי הרגשה שכל בחור שאני יוצאת איתו הוא לא טוב מספיק עבורה או עבורי, ועכשיו אמנון לא צריך לעבור את הבדיקה הקפדנית שלה כי היא לא כאן אז אולי בגלל זה יותר קל לי גם להביא אותו לכאן וגם לחשוב עליו בצורה רצינית יותר. את חושבת עליו בצורה רצינית ? כן ולא. לא, כי זה נורא בהתחלת הקשר. וכן, כי הוא נורא מוצא חן בעיני וזה נראה לי שזה זה איתו. פתאום אני נזכרת שאני חייבת דבר איתה על משהו אחר, תסלחי לי רגע שאני משנה את הנושא אבל אני חייבת לשאול אותך משהו, שמת לב ליחסים בין אבא ודפנה? אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על משהו ספציפי אבל נראה לי שיש בינהם קטע, זאת אומרת, לא יודעת הקרבה בינהם נראית לי איך אני אגדיר את זה, אינטימיות כמו בין בני זוג, גם באיך שהוא מתייחס אליה, וגם באיך שהיא מתייחסת אליו. על מה את מדברת הם חברים קרובים הם מכירים כבר מליון שנה וזה טבעי שהם ינחמו אחד את השני בסיטואציה שנוצרה, מה נראה לך שדפנה הגרושה חומדת את אבא לעצמה ועכשיו אחרי שאמא הסתלקה מהתמונה יש לה אור ירוק? לא יודעת כמו שאמרתי קשה לי לשים את האצבע על משהו ספציפי, זה פשוט מעין הרגשה כזאת. ובתאום מושלם כאילו ידעה שאנחנו מדברות עליה דפנה נכנסת למטבח ושואלת אם אנחנו צריכות עזרה להכין את ארוחת הצהרים. שתינו מחייכות במבוכה, כנראה ששתינו מגלגלות בראש את האופציה של אבא עם האמא השניה שלנו, אולי גם אבא חושב שאמא ודפנה ביחד הן שילוב מוצלח ורוקד על שתי החתונות.

אחרי ארוחת הצהרים עמית ונטע מצטרפים אלי לסיגריה בחצר. אני שואלת את עמית אם נהנה לראות את הסרטים האלו, אני מספרת שזה מדהים איך הסרטים הללו עוררו בי רגשות ששכחתי שהרגשתי ואיך ברגע שראיתי את עצמי בסרט נזכרתי בדיוק מה הרגשתי אז, ואולי פתאום אני מבינה את המשמעות של הסרטים המטופשים ולמה אנשים מתעקשים לצלם אותם, מעין ניסיון לתפוס ולשמר רגשות ורגעים שעוברים ולא יחזרו. עמית מספר שכשראה את עצמו בבר מצווה, הרגשתי נבוך בדיוק כמו אז, לא יודע איפה לתקוע את עצמי איפה להתחבא מהפדיחה. אתה היית נבוך ? אני לא ידעתי איפה להחביא את עצמי הרגשתי כל כך מיותרת ובאיזשהו מקום שמחתי שאתה במרכז תשומת הלב, כך שאף אחד לא שם לב אלי כמה אני מיותרת שם. מיותרת ? אני המצאתי את ההרגשה הזאת, אתן יודעות, כל החיים שלי שמעתי מאמא איך בגללי היא ויתרה על החלומות שלה, ואיך בגלל שבאתי לפני הזמן, ההגדרה המרוככת שלה לפנצ'ר, היא הפסידה את ההזדמנויות לממש את החלום שלה לנסוע לארה"ב לאחיה, ולטייל מסביב לעולם, לראות ארכיטקטורה ברומא ולקחת קורסים באוניברסיטאות שכוחות אל, תמיד חייתי בהרגשה שבגללי היא ויתרה על החלומות שלה ושכשנולדתי כבלתי אותה לחיים שהיא תכננה לחיות אחר כך, אחרי שהיא תגשים את החלומות שלה ותמצה את הצרכים הפרטיים שלה. ונטע לא יכלה להמנע מטון של העובדת הסוציאלית שהיא ואמרה, זה נורא, בגלל זה לא רצית ילדים כל השנים ? ועמית ענה ל בקול טיפה סדוק, כן, רציתי לחכות לרגע שבו ארגיש שאני מוכן לחלק הזה של החיים לא רציתי אף פעם לתת לילדים שלי את ההרגשה שהם 'באו לפני הזמן' ושבגללם ויתרתי עם החלומות שלי ועל האופציה לממש אותם. אתה יודע אמרתי, אף אחד לא קנה את האמירה שלכם שאתם עדיין לא רוצים ילדים, שאלו אותי כל כך הרבה פעמים אם יש לכם בעיות פריון ואם אתם לא מצליחים להיכנס להריון ואם אתם בטיפולים. וכשהתאומים נולדו כולם חשבו שאלו תאומים כתוצאה מטיפולי פוריות. ונטע מספרת את יודעת כמה פעמים אני נשבעתי בחיי שלא עברנו טיפולי פוריות ושפשוט לא היינו מוכנים לילדים לפני כן, ושהתאומים באו מעצמם ולא משום התערבות חיצונית. אבל אף אחד לא רוצה להאמין או לשמוע שאנשים לא רוצים ילדים דקה וחצי אחרי שהם מתחתנים ושיש אנשים שמוכנים לדחות את החלק הזה של החיים. זה מדהים, אמרתי, אני לא יכולה לשקר ולהגיד שגם אני לא חשדתי שהתאומים הם תוצר של טיפולים ושגם אני התקשתי להאמין שהעובדה שאין לכם ילדים במשך כל כך הרבה זמן נובעת מבחירה מודעת ולא מקושי אוביקטיבי. ותמיד חשבתי שאיך יכול להיות שלאח שלי ואשתו יש בעיות פריון ואני לא יודעת מכך. ועמית; בעיות פריון כמו שהתוצאות מראות ממש לא היו הבעיה שלנו, למזלנו. פשוט לא יכולתי לעולם להשתחרר מהתחושה הזאת שהיתה לי בתור ילד ושכל כך פחדתי להעביר לילדים שלי. ואתה מרגיש שחיכית מספיק שהצלחת להגשים את החלומות שלך לפני שהם באו וערבבו לך את החיים? אני מרגיש שחיכיתי מספיק ושזה לא משנה בעצם כי אם בן-אדם חי בתחושה של החמצה הוא לעולם ירגיש מוחמץ וזה משהו שאני מזמן בחרתי שלא להרגיש, אני חושב שכשהתחלתי לאהוב את התחום הזה של צילום והתבוננות על העולם דרך משהו שמפריד ביני לבינו, הבנתי שאני צריך ללכת על זה ולחיות את החלום שלי כי אחרת תמיד ארגיש מוחמץ. אפילו שאמא תמיד חשבה שזה לא פרקטי ללמוד קולנוע, ושמה לעזעזל אני יכול לעשות בתחום הזה במדינה קטנה ומפגרת כמו שלנו, אבל אני חושב שהיה לי מזל והצלחתי להוכיח לה וגם לעצמי, שזה יכול להיות יותר ממשחק ילדים, יותר ממשובת נעורים, יותר מתחביב, כמו שהיא קראה לזה, תשאיר את הקולנוע בתור תחביב ותעשה משהו פרקטי עם החיים שלך, היא אמרה לי כל כך הרבה פעמים, כמו מנטרה. נורא כעסתי עליה שהיא לא תומכת בי ושהיא מוציאה לי את הרוח מהמפרשים, יותר מפעם אחת היא הצליחה להכניס בי חרדות שלא אהיה טוב מספיק ושלא אצליח להפוך את ה'תחביב' הזה למקצוע, באיזשהו מקום אני חושב שחוסר האמון שלה וחוסר התמיכה שלה בבחירה שלי, לפחות בהתחלה דחף אותי לרצות להצליח, להוכיח לה שאפשר להגשים את החלומות שלנו ולהפוך תחביב למקצוע. אתה יודע זה נורא מוזר, אני תמיד הסתכלתי עליה כעל מישהי שבחרה קריירה לעצמה מתוך אהבה אמיתית, חשבתי שהעובדה שהיתה הסטודנטית היחידה בפקולטה לארכיטקטורה בין כל הסטודנטים היא הוכחה שהיא לא היתה מוכנה לוותר על החלום והלכה עם הרצון שלה לעסוק במקצוע שהיה נחשב גברי משהו, לפחות בזמנה, ונטע אומרת, אני חושבת שגם היום רוב הסטודנטים לארכיטקטורה הם גברים, שזה עדיין לא השתנה, אולי יש במקצוע הזה דרישות שנשים לא רוצות להתמודד איתן. לא יכולתי שלא לחשוב איך כל אחד מאיתנו שמע מאמא בדיוק את אותן המנטרות, שצריך למצוא בחיים מקצוע ולהשאיר את התחביבים לזמן הפנוי, אני עם העיצוב, מייקי עם הבישול ועמית עם הקולנוע ושאולי כמו שעמית אומר חוסר האמון והתמיכה שלה בבחירות שלנו הוא מה שדחף אותנו להצטיין כל אחד בתחומו. אתם יודעים בעצם שלושתנו בחרנו בחיים של אמנים מסוגים שונים ואולי שלושתנו זכינו להצליח בגלל חוסר האמון שלה. ונטע עם החשיבה של עובדת סוציאלית, בזכות לא בגלל. ועמית ואני יחד מגלגלים אליה עיניים במבט של מאיפה נפלת עלינו.

מייקי ואמנון עוזבים ומייקי מבטיחה שמחר על הבוקר היא כאן עם אספקת המזון היומית, ודפנה אומרת לה באמת לא צריך אפשר להתארגן עם מה שיש בבית, מייקי ואני מחליפות מבטים וברור ששתינו חושבות בדיוק על אותו הדבר.

נטע ועמית אוספים את רותם ואלון ויוצאים גם הם הביתה, עמית מבטיח להגיע על הבוקר אחרי שיוריד את הילדים בגן ונטע אומרת שתבוא אחר הצהרים עם הילדים. כולנו מתנשקים ומתחבקים כמו בחתונה או אולי מתוך פחד שלא נתראה שוב, אני מרגישה קרבה חדשה אל עמית וגם אל נטע, מחוברת אליהם בצורה טיפה שונה עכשיו אחרי הקרבה שנוצרה בשיחה ביננו.

הערב יורד ואנחנו מתחילים להכין את הילדים לשינה, דפנה ואבא עוזרים ודפנה רוחצת את טלטול 'כמו שסבתא היתה רוחצת אותי' אבא מקריא לבנים סיפור ויובל ואני חופשיים להיות קצת לבד.

תגיד, שמת לב לקרבה האקסטרה מורגשת שיש בין אבא ודפנה, זה כאילו היא נכנסה לנעלים של אמא עוד לפני שהגופה התקררה. ויובל מהרהר כמו מתלבט אם להגיד את מה שהוא באמת חושב. מה, אני מפצירה בו, תגיד כבר. אף פעם לא הבנתי את הקשר הסמביוטי המעט פרוורטי שיש או היה בין אמא שלך לבין דפנה, הן חברות טובות אבל זה נראה כאילו החיים שלן שזורים אלו באלו, ובאיזשהו מקום נראה שעם הגירושים של דפנה, שאני דרך אגב בכלל לא בטוח אם לקשר עם אמא שלך לא היה חלק בהם, נראה שאחרי הגירושים דפנה הפסיקה לחיות את החיים שלה ונבלעה לחלוטין בחיים שלכם, של אמא שלך. ואמא שלך מצידה, וגם אבא שלך, איפשרו את זה תמיד ברמה חולנית משהו. כאילו מה אין לה בית, אין לה ילדים, את הבעל שלה היא הבריחה עם הקשר המטורף שיש לה עם אמא שלך, אבל נראה כאילו היא מפחדת מהעולם ורק כאן היא קיימת. אני מנסה לעכל את מה שיובל אומר, אני לא יודעת, הן חברות מכיתה א' תמיד היו יחד, גם בתיכון ואח"כ בצבא. מצד אחד נראה שדפנה נגררה אחרי אמא שלי לכל מקום שאמא שלי רצתה, מצד שני זה נראה כאילו אמא שלי לא היתה מסוגלת לעבור שום דבר בלי דפנה, הסייד שואו שלה. אני בטוחה ששתיהן הרוויחו מהקשר הזה אחרת הוא לא היה נמשך כל השנים כמו שהוא נמשך. אני מסכימה איתך שיש בקשר הזה משהו קצת חסר גבולות, חסר הפרדה, אני לא מבינה על מה עוד היה להן לדבר ולרכל אחרי כל השנים האלו ביחד במיוחד לאור העובדה שרוב הזמן הן היו ביחד בכל מקום. וחוצמזה, אני חושבת שכבר אמרתי לך בעבר, שמבחינתי דפנה היא שלוחה של אמא שלי, היא פשוט חלק ממנה, זה בעצם כאילו יש לי אמא עם שני גופים, שני ראשים, כי רק ביחד הן היו אמא שלי, כל אחת מהן לחוד לא יכלה לעמוד במשימה הזאת, בכלל נראה כאילו כל אחת מהן לא יכלה לעשות שום דבר בלי השניה, וזה נכון גם כלפי דפנה וגם כלפי אמא שלי, התלות הזאת שלהן אחת בשניה נראית הדדית. אני חושבת שמכולם אפילו יותר מאשר לאבא שלי לדפנה יהיה הכי קשה להתמודד עם המוות של אמא. היא היתה הכי קרובה, אליה, הן היו מחוברות ברמה שממש קשה להבין.

כמובן שאת החלק שעמו אני צריכה להתמודד במוות של אמא, העובדה שאני הרגתי אותה, אני לא מספרת ליובל ואני מרגישה שאני מרמה אותו, מסתירה ממנו, משקרת לו, ויודעת שבעצם אין לי ברירה אלא להסתיר ולשקר כי לא אוכל לשאת את עצמי כשיוודא הדבר שאני הרגתי אותה ולא מנעתי את מותה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לילית462 אלא אם צויין אחרת