00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זכרונות מאפריקה

אשמה - פרק רביעי חלק ב'

אני מתעוררת כשהילדים קופצים לי למיטה, לרגע לא ברור לי איפה אני ומי אני, ותוך שניה אני מתמסרת לחיבוקים, לנשיקות ולדגדוגים שלהם. אני מחייכת חיוך אמיתי בלתי נשלט, ואני קולטת שאני בסך הכל מאושרת. יש לי שלושה ילדים מתוקים שאני כל כך אוהבת, יש לי בעל מקסים שנושא אותי על כפים, אוהב אותי ומקבל אותי בלי תנאים, גם אם אני לא ממש בטוחה מה אני מרגישה כלפיו בזמן האחרון. טלטול הקטנה מחבקת אותי ואומרת לי, אמא התגעגעתי אליך לא לקחת אותי לגן ולא ידעתי מתי תחזרי. אני מחבקת אותה בחזרה ומבטיחה לה שלעולם לא אעזוב אותה, אנחנו קמים ומתחילים להתארגן, משפחה רגילה, שלושה ילדים; עורך דין בן עשר, רופא בן שבע ומהנדסת בת ארבע. כרגיל נדחפים באמבטיה, איתמר מתלונן שטלטול שוב לא מורידה את המים, עמרי כועס שהיא לוקחת לו את משחת השיניים, וטלטול נעלבת אבל נהנת מתשומת הלב שהיא מקבלת מהאחים הגדולים שלה. בשולחן ארוחת הבוקר כל אחד עם הקורנפלקס האישי שלו, לכל אחד את הסוג המועדף עליו שהוא לא מוכן להחליף. יובל ואני מחליטים שהוא ייקח את הגדולים לבית הספר ואני את הקטנה לגן. העצבות והאבל עוד לא משתלטים לנו על הבוקר אבל שנינו יודעים מה מחכה לנו בהמשך היום. בדרך לגן טלטול מקשקשת ומספרת לי סיפורים מלאי תום וילדות, ואני בקושי מצליחה לשמוע מעבר למילים שלה כי פתאום משתלטת עלי המחשבה הנוראית שיום יבוא וטלטול תיתן לי להיחנק למוות. אני מחבקת אותה ולוקחת אותה על הידיים למרות שהיא כבר גדולה והיא מתרפקת על האהבה שלי, בדיוק כמו שאני מתרפקת עליה, היא משחקת לי בשיער ובעגילים, אנחנו מדגדגות אחת את השניה, מתנשקות, צוחקות מתמזגות לגוף אחד שהחוויה שלו היא אהבה טהורה, אני כל כך רוצה להישאר איתה, להיות איתה לאהוב אותה, לוודא שהיא לעולם לא תשנא אותי או תכעס עלי כמו שאני כועסת על אמא שלי.

הגננת נבוכה לראות אותי, וממלמלת משהו על השתתפות בצערי ושלא נדע עוד צער וכל המנטרות הרגילות שאנשים מרגישים שהם חייבים להגיד כשהם רואים אותי ביומיים האחרונים. היא מספרת שטלטול מאוד מתגעגעת אלי, ושהם מרגישים שמשהו קורה בבית, שיש לנו את כל התמיכה מצדם ושהם מקווים שהתקופה הקשה הזאת תיגמר בקרוב, וטלטול אומרת לה, אמא שלי כל הזמן בבית של סבא וסבתא כי סבתא שלי הלכה לישון באדמה והיא לא תחזור יותר. אני מחייכת במבוכה ונפרדת מטלטול, לא לפני שהיא עושה לי סצנה קטנה של בכי. אני מספרת לה שהלילה נישן כולנו בבית של סבא והיא שמחה על מה שמחכה לה ורצה לשחק עם חבריה שוכחת את העצב והבכי שהיו שם לפני רגע. אני משתהה עוד רגע ומסתכלת עליה, איך היא יודעת לעבור מבכי לצחוק ברגע אחד בלי להתייסר על כך לשניה.

אני כל כך רוצה להישאר שם עם התום ושמחת הילדים, אבל יודעת שאני חייבת להמשיך ולא יכולה לברוח מהמחויבות שלמוטלת עלי. אני מתיישבת על ספסל בגינה הציבורית ליד הגן מעשנת את הסיגריה הראשונה של היום, ומהרהרת בכל מה שקורה, כל כך ניסיתי להפסיק לעשן, כבר הגעתי למצב שבו אני מעשנת עד חמש סיגריות ביום, ולא תמיד אפילו מגיעה לחמש, ועכשיו אני גומרת יותר מקופסה בימים האחרונים. אני חושבת שאולי בעצם אני צריכה לאפשר לעצמי לבטא את כל הטלטלה הרגשית שאני נמצאת בה גם בצורה הזאת כי בעצם אני לא ממש מבטאת אותה בשום צורה אחרת. אני מכבה את הסיגריה ונוסעת ישירות לבית של אבא, כל הדרך אני חושבת על כך שהצלחתי להתחמק ממנו בשלושה ימים האחרונים ושאני חייבת לתת לו קצת יחס לפני שזה יהפוך לחשוד. כשאני מתקרבת לבית אני שמה לב שהרכב של דפנה כבר חונה ברחוב ליד האופנוע של מייקי אני מסתכלת על השעון ורואה שהשעה היא שמונה וחצי ותוהה מה היא עושה שם כל כך מוקדם בבוקר. בבית אבא ודפנה שותים קפה במטבח ולרגע נראים כמו כל זוג נורמלי שיושב בבוקר יחד על העיתון והקפה. אני מחבקת את אבא ואת דפנה ואומרת לו שאני מרגישה שלא יצא לי בכלל לשבת איתו ולדבר איתו בימים האחרונים ושואלת איך הוא מרגיש ומתמודד. אני רואה שהוא נבוך ולא ברור לי אם זה בגלל הנוכחות של דפנה, או בגלל שגם הוא באיזשהו מקום לא מפורק לחלוטין מהעובדה שאמא מתה. אני בסדר, את יודעת אני קצת מבולבל מכל ההמולה הזאת והאנשים ושמתי לב שאמא חסרה לי בדברים הקטנים, אני מתחיל לקלוט שהיא איננה דרך זה שבלילה ישנתי לבד ואף אחד לא רב איתי איזה תוכנית לראות בטלויזיה, ולא הייתי צריך לבקש שתכבה את האור כי אני רוצה לישון, זה מוזר להיות פתאום לבד אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, רגע אחד אני מתבלבל וחושב שהיא באחת מהנסיעות שלה, ואז זה מכה בי. ובעודו מדבר רעש נשמע מהחלק האחורי של הבית ומייקי מופיעה כשעל פניה יש עדיין דוגמת ופל של שמיכת הפיקה שעמה ישנה, היא מכינה לעצמה קפה ולא מדברת בכלל. בוקר טוב מייקי, אבא אומר לה בטון מחנך, והיא זורקת לעברו מבט זועף, ואומרת, אחרי הקפה. כאילו זאת מילת קוד, שמשמעה תנו לי עוד רגע להתאושש, תנו לי להיות בעולם שלי עוד קצת. כל הזמן הזה דפנה יושבת בשקט ומעסיקה את עצמה בניקוי השולחן, הגשה של קפה וטוסטים, ופתאום אני שמה לב למה שידעתי תמיד, שהיא חלק מהמשפחה, שיש אינטימיות גדולה בינה לביננו, ובמיוחד מוזר בינה לבין אבא. אבא מכריז שצריך להתכונן כי עוד מעט בטח יתחילו אנשים לבוא, יום שישי והרבה אנשים שלא עובדים מעדיפים לבוא לנחם ביום שישי. אני שואלת אם בכלל יושבים שבעה ביום שישי, מישהו בכלל יודע איך זה הולך, כולנו בורים בהלכות התורה, ואבא אומר, אני חושב שהיום נשב, ומחר לא יושבים. בכל מקרה עמית יבוא עוד מעט ונטע תבוא עם הילדים יותר מאוחר, ואם אפשר הייתי רוצה שנעשה ארוחת ערב יחד, אתן יכולות לדאוג לזה, תזמינו מה שאתן רוצות ואני אשלם, אני רק רוצה שנשב כולנו יחד. ומייקי מרימה את הראש מהעיתון ואומרת, אבא, אל תדאג אני אכין ארוחת ערב והכל יהיה בסדר. אבא עולה לחדרו, כנראה להתלבש ולהתארגן ואני שמה לב שהוא לא התגלח כבר כמה ימים מה שמשווה לו מראה מלוכלך, עלוב, עצוב.

אני מסתכלת מסביב ופונה אל דפנה. דפנה מה קורה, ישנת כאן או משהו? ודפנה נבוכה מההתקפה החזיתית, את יודעת תתי אני מרגישה נורא, אתן יודעות שאמא שלכן היתה החברה הכי טובה שלי, למדנו ביחד מכיתה א' ובאיזשהו מקום אני מרגישה שחלק ממני חסר, אני אבודה בבית שלי וכאן אני מרגישה בבית, אני מרגישה שבאופן מסוים אתם בשבילי כמו משפחה ושכאן מבינים את הכאב שלי על זה שהיא לא איתנו. היא מתחילה לבכות. מייקי ואני נבוכות, אני שוב חושבת שהאבל שלה יותר לגיטימי משלי, שהיא הכירה את אמא שלי יותר שנים ויותר טוב ממני, שהיא היתה יותר קרובה אליה ממה שאני אי פעם הייתי או הרגשתי. אני מחבקת את דפנה ומייקי מצטרפת לחיבוק ואומרת לה, את יודעת שאת חלק מהמשפחה שלנו, ואת תמיד רצויה כאן, ובדרך כלל גם יותר רצויה מאנשים שהם גנטית חלק מהמשפחה הזאת. מייקי מסתכלת עלי כמו מנסה לשאול באיזו חוצפה אני מרשה לעצמי להיות מגעילה לדפנה. אני נבוכה על שתקפתי את דפנה ואומרת לה,  את יודעת שאת כמו אמא בשבילי ושאני אוהבת אותך ושאת תמיד רצויה כאן. לא נעים לי להגיד אבל את יודעת את זה ממילא, באיזשהו מקום אני מרגישה אליך קרבה יותר גדולה מזאת שאי פעם הרגשתי לאמא שלי. ודפנה רק מרימה אלי את עינה הדומעות ואומרת בלחש, אני יודעת.

הנייד של מייק מצלצל והיא עונה בקצרה, ומודיעה לנו שהכיבוד להיום בדרך. את צוחקת, חשבתי שאתמול היה מקרה חד פעמי היות וזה היה היום הראשון אבל מה, תעשי את זה כל יום? היא מסתכלת עלי בהפתעה. מה את מצפה שאנשים יאכלו אויר וישתו את הדמעות של דפנה? צריך להגיש משהו. אני גם אארגן ארוחת ערב, כולם באים? שלי יבואו, אני עונה במיידי, מקנאה קצת במייקי שיש לה דרך כל כך מוחשית לעזור ולתרום ומרגישה קצת מיותרת בכל האבל הזה. יובל יביא אותם אחרי ביה"ס ואנחנו נישן כאן הלילה, דפנה אולי תזמיני את שולה ונעמה שיבואו? ודפנה פתאום מתפתלת אני לא יודעת, אני לא בטוחה שהן ירצו לבוא, כל אחת מהן עם החבר שלה ואני לא בטוחה שזה מתאים. מייקי שגם כך לא סובלת את הבנות של דפנה שמחה שהן לא יבואו שואלת, אבל את באה, את חלק מהמשפחה, מה תשבי לבד בבית ביום שישי אם נעמה ושולה ממילא עם החברים שלהן. ודפנה מחייכת בהכרת תודה כן אני אבוא, תודה, אולי אני יכולה לעזור לך להכין את הארוחה, את יודעת שאבא שלכן מת על המרק עוף שלי. ומייקי חורצת בפסקנות סבבה את אחראית על המרק עוף. החברה מהמסעדה של מייקי מגיעים עם ארגזים של אוכל, וארגזים של כלים, והיא מכניסה אותם למטבח, דפנה ואני עוברות לסלון כשבדיוק החברים מהמשרד של אמא ודפנה נכנסים חפויי ראש, דפנה מקבלת אותם ולרגע זה מרגיש כאילו זה הבית שלה והיא המארחת.

אנחנו יושבים בסלון, החבר'ה מהמשרד של אמא ודפנה מדברים על אמא, מעלים זיכרונות ומהללים בשבחה איזו ארכיטקטית מוכשרת היא היתה, וכמה היא תחסר במשרד ועוד כל מיני דברים שאנשים אומרים כשאין להם בעצם מה להגיד. דפיקה בדלת ואני נחרדת לרגע, מי דופק בדל בבית של אבלים, הדלת פתוחה וכל מי שרוצה הרי יכול להיכנס בעצמו. אני מרגיעה את עצמי שבטח מדובר בעוד מנחמים והלב שלי נופל לתחתונים כששוטר ושוטרת נכנסים הביתה נבוכים. הם נכנסים ומבקשים לדבר עם אבא, אנחנו מתיישבים במטבח, השוטרים ואבא, יושבים, מייקי, דפנה ואני עומדות בצד חוששות. כולנו נבוכים שהשארנו את האורחים לבד, מבולבלים, והלב שלי דופק ואני בטוחה שעכשיו כל ההצגה הזאת עומדת להיגמר, שהם עלו עלי ויודעים שאני רצחתי אותה, שאני רוצחת עלובה, בעיני רוחי אני רואה איך הם עומדים לשלוף את האזיקים ולקחת אותי מבוישת בניידת שלהם לכלא מעופש. אבל השוטרים בכלל לא מסתכלים עלי, הם מדברים עם אבא, מתנצלים שהם מפריעים לנו בזמן כל כך קשה, הם מבקשים מאבא שיספר להם מה קרה, ומסבירים שזה הנוהל, כשמישהו מת מוות פתאומי בבית המשטרה מחויבת לבדוק את המקרה, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי ואיך לא להסגיר את עצמי, אני מנסה להקשיב למה שאבא אומר, אבל יכולה רק לשמוע את הלב שלי דופק, ולהרגיש את החרדה שלי עולה וגואה בצורת זיעה קרה על העורף ועל השפה העליונה שלי. השוטר כנראה מבחין שאני בלחץ ושואל אותי מתי ראיתי את אמא בפעם האחרונה, אני מספרת שנפגשנו בדיוק שבוע קודם, כמו תמיד בימי שלישי שהיינו נפגשות לקפה, והוא שואל את השאלה המתבקשת אם לא נפגשנו השבוע ולמה בעצם לא נפגשנו. אני מספרת לו על שיחת הטלפון שהיתה לנו, כשהיא התקשרה להזכיר לי לבוא ואני ביטלתי כי אני מוצפת בעבודה. השוטר נראה לי מבולבל מהתשובה שלי, הוא מבחין במתח שאני נמצאת בו, ואני מתחילה לקשקש משהו על איך זה קורע אותי שהיינו אמורות להיפגש לקפה, ושאם הייתי שם אולי הייתי יכולה למנוע את החנק הנורא הזה, ואבא מתפרץ לדברי ומבקש ממני להפסיק להאשים את עצמי שהרי הרופא אמר במפורש שזאת היתה תגובה אלרגית נדירה בשילוב עם חנק ושאפילו אם מישהו היה איתה זה היה מוות בלתי נמנע, פשוט מקרה של מזל רע. והשוטר מבקש לראות את הניירת מבית חולים, ונראה שההסברים שלנו מספקים אותו. הוא מעיין בניירות שאבא נותן לו, רושם משהו בפנקס שלו, וקם ללכת, השוטרים שוב מדקלמים כמה הם מתנצלים על אי הנעימות ושהם רק עושים את העבודה שלהם, שהם משתתפים בצערנו. הם עוזבים אותנו מבולבלים ואני מרגישה שאני כמעט בוכה מרוב הקלה. אני לא מאמינה שהם הלכו בלי לקחת אותי, בלי לקרוא אותי כמו ספר פתוח ובלי לגלות כמה אני בן אדם רע ומרושע. אחרי שהם יוצאים אבא ממלמל משהו, שנשמע כמו קללה על השטויות שהמשטרה מתעסקת בהם במקום לעשות את העבודה שלה. דפנה מניחה לו יד על הכתף ומדברת אליו בטון רגוע וחלש, כמו שמדברים לילד, היא לוחשת לו דברים שאני לא מצליחה לשמוע והפנים שלו מתרככות, הוא לוקח נשימה מרים את המכנסיים מעל הכרס הקטנה וצועד יחד איתה לסלון לכל האורחים שיושבים ומחכים לו.

אני מתנצלת בפני האורחים בסלון והולכת לחדר העבודה של אמא במחשבה שאוכל להספיק לעבור על הדגמים שאווה השאירה כאן אתמול בלילה. אני מקווה שאולי עכשיו שהמשטרה היתה כאן ולא לקחה אותי, אצליח להתרכז יותר ואולי העבודה אפילו תצליח להסיח את דעתי ותכריח אותי להתמקד ולהתרכז.

אני מתיישבת בכיסא של אמא ומסתכלת מסביב, על הקיר לוח שעם עם תמונות, שלושתנו בתור ילדים, אמא עם אבא בטיול שעשו לרומא, אמא עם דפנה במסיבת פורים כשהיו סטודנטיות באוניברסיטה, תמונות של הנכדים וכמה גזרי עיתון עם כתבות על עמית, על מייקי ועלי. אני מופתעת לראות שהיא גזרה את הידיעות על הצלחתנו. הכתבה על פתיחת המסעדה של מייקי כולל ביקורת מעולה על המקצועיות והיצירתיות של השף מיכאלה בלום. לצד הכתבה על מייקי הודעה על מועמדותו של עמית בלום לפרס בימאי השנה על סרטו זוכה הפרסים 'פרחים ברוח', ולצד זה כתבה על העסקה שנסגרה בין בית העיצוב של עינת גורן-בלום לבין רשת קמעונאית באירופה. אני מתארת לעצמי את אמא יושבת שם והחזה שלה מתנפח מנחת פולנית, שלושה ילדים מוצלחים גידלתי ורוממתי. אני תוהה כמה מאמא יש בהצלחה שלנו, האם ההצלחה שלנו היא ההצלחה שלה, או שאולי אנחנו הצלחנו כל אחד בתחומו על אף התנהלותה כאמא שלנו, ואולי זה בכלל לא משנה מה היא עשתה או לא עשתה אלא רק התוצאה, שמראה שדי הצליח לה בסך הכל. צלצול טלפון מסיח את דעתי ואני מחליטה להתרכז בעבודה שאווה השאירה לי. אני מנצלת את המקינטוש של אמא ומעלה את כל הקבצים ממפתח הזיכרון שאווה בחוכמתה צרפה לתיק, ומתחילה לעבוד. אני עוברת על דגמים שעברתי עליהם כבר מליון פעם, משנה דברים פעם אחר פעם, ובסוף מחזירה אותם למצבם המקורי ביאוש מתובל בסיפוק. דפנה נכנסת, היא מתנצלת על ההפרעה ושואלת אותי על העבודה, מבקשת שאסביר לה בדיוק כי מאמא פולניה אי אפשר אף פעם לקבל מידע אמין ומדוייק. אני נותנת לה את הנאום הקבוע שלי, ושמחה לחשוב על העבודה ולדבר עליה ולא לחשוב על עצמי ולא להתעסק ברגשות שלי. כמו שאת יודעת אני מעצבת בגדים לנשים במידות גדולות, או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה, נשים אמיתיות, אני והצוות שלי הצלחנו לסגור חוזה עם רשת בתי כלבו באירופה לקו שלם של בגדים, זה קרה בעקבות תערוכה שהשתתפתי בה בשנה שעברה, מועד אספקת הגזרות הראשונות מתקרב והעבודה כמעט גמורה, אבל יש עוד כמה תיקונים קטנים לפני שנוכל לשלוח את העיצובים ליצור ראשוני במזרח. אני צריכה לעבוד מהר ולסיים בזמן כי אם אני לא אעמוד בזמנים האירופאים יכולים לבטל הכל, עיצבתי קולקציה של מעל לחמישים פריטים ואני צריכה לוודא שהכל בדיוק כמו שאני רוצה. ברגע שהעיצובים ישלחו למזרח, המפעל ייצר עבורי דוגמא אחת מכל בגד, ואז אוכל להתחיל לעבוד על תיקונים, הבגדים ישלחו הלוך ושוב בין ישראל והמזרח עד שארגיש שהם מוכנים לצאת לשוק, אז נעביר את הדגמים לחברה האירופאית שתדאג ליצור המוני ולשיווק בין בתי הכל-בו שלהן. פשוט לא? אני מחייכת אליה. היא מסתכלת עלי בהערצה גלויה, לא, לא פשוט בכלל, כל הכבוד תתי, אני ממש גאה בך, תמיד ידעתי שתצליחי, תמיד אמרתי לאמא שיש לך שילוב מעולה של יצירתיות ויכולת ארגונית ושאת תדעי למנף את זה להצלחה גדולה. אני מוסיפה בלחש רק חבל שהיא לא חשבה כך. למה את חושבת, היא היתה מאוד גאה בך, בכולכם, תמיד הסתובבה עם הכתבות עליכם והשוויצה לכולם שהילדים שלה מוצלחים, שהילדים שלה כל אחד בתחומו הם ברמה בינלאומית. כן, ובטח גם לקחה את הקרדיט על כך לעצמה על האמא המהוללת שהיא היתה. דפנה נאנחה, תתי די, את לא צריכה להמשיך עם הציניות הזאת, שתינו יודעות מי היתה אמא שלך, אבל עכשיו היא איננה, אולי הגיע הזמן לסלוח לה ולהמשיך הלאה. אני מסתכלת עליה ובמבוכה מעבירה את המבט ללוח השעם. אולי הגיע הזמן שאני אעבוד קצת, נדבר אח"כ טוב דפנה, אל תעלבי אבל אני חייבת לגמור את זה. אני מבינה אין בעיה, את צריכה משהו, רוצה קפה או משהו? לא תודה רק קצת שקט. דפנה הסתובבה והלכה, סגרה אחריה את הדלת והשאירה אותי עם המחשבות שלי. נשימה עמוקה, החלטה מודעת וצלילה לעבודה. ההתעסקות במשהו שמצליח לסחוף אותי נותנת לי הקלה ואני מתמסרת לדקויות הנדרשות ממני פתאום נופלת עלי השראה ואני מצליחה להתקדם בצורה משמעותית. אני מרוצה מההספק שלי ומצליחה להתעלם מהקולות והרעשים שעולים מהבית, אני ספונה בחדר העבודה שקועה בעבודה והעולם סביב לא קיים. אחרי עבודה של אני לא יודעת כמה זמן יובל נכנס לחדר, מנשק לי את עורף, ומזמין אותי להצטרף למשפחה לארוחת צהרים קלה. אני נדהמת לגלות שעבדתי שעתים וחצי בלי לשים לב בכלל. אני מבקשת עוד כמה דקות, עוברת שוב על הקבצים ומגלה שבעצם סיימתי, סיימתי את העבודה, הכל מוכן, יום שישי, שלושה ימים לפני המועד. אני כל כך שמחה, ישר שומרת את השינויים על דיסק הזיכרון, שולחת את הקבצים במייל לעצמי ולאווה עם הוראה לשלוח ליצרן במזרח ליצור סדרה ראשונה לצורך התאמה ותיקונים. אני כל כך מרוצה מעצמי, כל כך מתרגשת, כל כך מאושרת ומסופקת.

אני יוצאת מחדר העבודה כמו מי שהבשורה בפיה, אבל בבית חגיגה, כל הילדים הגיעו, איתמר ועמרי לא טורחים אפילו להרים את הראש ממשחק הפלי סטיישן אבל טלטול רצה אלי ומחבקת אותי, נצמדת אלי ואני חושבת איזה מזל שיש לי אותה, פרח אהבה שלי. אני צריכה לדחות את הצורך שלי לספר לעולם על העובדה שסיימתי את העבודה שלי, את הצורך לחלוק עם כולם את האושר שממלא אותי, ובעיקר לחנוק את הצעקה שבא לי להוציא מהגרון במלוא הכח. אמא, אף אחד לא רוצה לשחק איתי, עמרי ואיתמר משחקים עם רותם ואלון ולי לא נשאר עם מי לשחק. טלטול אומרת בקול תינוקי מתילד. אני אשחק איתך יפיפיה שלי. אני אומרת ומסיטה את הבקבוקים הבלונדינים מהעיניים הירוקות. נטע ועמית יושבים עם אבא בסלון ועם האחים של אמא, אני שמה לב האנשים שהיו בבוקר התחלפו לגמרי ושוב צריכה לחבק ולנשק קרובי משפחה וחברים של ההורים שלא ראיתי מאז הברית של התאומים של עמית.

אחר הצהרים נטע ועמית מציעים שנדבר עם הילדים בצורה מסודרת, אני חושבת שנטע מגזימה קצת עם הלדבר אבל מסכימה מתוך מחשבה שאולי באמת הילדים צריכים קצת לדבר על מה שקורה. אחרי שכל המנחמים הולכים אנחנו יושבים עם הילדים לאכול ארוחת ערב, דפנה מדליקה נרות שבת עם טלטול וכולנו מתענגים על המרק של דפנה וצוחקים שמה שבטוח במרק דפנה תמיד היתה מספר אחת. מייקי מגישה אוסובוקו עם תפוחי אדמה קטנטנים, בטטות ושורש סלרי אפויים בתנור. סלט תאילנדי מצנון וגזר עם שומשום, כולם מתענגים על האוכל של מייקי.

נטע מתחילה לדבר ואומרת שאולי הם מבולבלים ואולי הם לא מבינים מה קורה וחשוב לנו לדבר על מה שקרה כדי שנבין שלכולנו קשה עם המוות של סבתא. ואלון אומר שהוא לא באמת יודע מה זה אומר שסבתא מתה אבל הוא מבין שהיא לא תחזור, וטלטול מתחילה לבכות ואומרת שהיא רוצה שסבתא תחזור. עמרי מסביר לה בבגרות שמפתיעה אותי על כך שסבתא עכשיו בשמיים ושהיא מסתכלת עלינו מלמעלה, וטלטול מסתכלת עליו בעיניה הגדולות, שפתאום אני שמה לב שבעצם גם הן עיניים שדומות להפליא לעיניים של אמא שלי. היא אומרת לו, היא לא בשמיים היא ישנה באדמה. יובל מסביר לה שהגוף של סבתא באדמה אבל הנפש שלה חופשייה ומסתובבת איפה שהיא רוצה ושומרת עלינו. נטע מציעה שכל אחד יספר איך הוא רוצה לזכור את סבתא. היא מספרת על הפעם הראשונה שפגשה את סבתא, איך היא פחדה ממנה בהתחלה אבל מהר מאוד למדה שסבתא היא אישה נורא נחמדה ושסבתא תמיד נתנה לה הרגשה טובה, וקיבלה אותה כל כך יפה למשפחה. עומרי מספר שהוא זוכר שהלכו בחנוכה שעבר להצגה עם סבתא ושהיא היתה נורא קולית כי הרשתה לו לבחור לקנות איזה ממתק שהוא רוצה. שהיה לו נורא כייף איתה, ושהיא הצחיקה אותו כשאחרי ההופעה היא שרה את השירים בקול מצחיק ועשתה לו קצת בושות. איתמר אומר שההופעה הזאת היתה תינוקית אבל היה לו כייף להיות עם סבתא ועם עמרי, ושהכי כייף היה לו עם סבתא לפני שבועיים כשהיא לקחה אותו למוזיאון הילדים והשתתפה איתו בכל הפעילויות והוא היה נורא גאה שיש לו סבתא שלא מתביישת להתנהג כמו ילדה אבל שלא עושה בושות בכלל. דפנה סיפרה איך הכירה את סבתא ביום הראשון בכיתה א' שנורא פחדה כי לא הכירה אף אחד והיא וסבתא ישבו אחת ליד השניה ושסבתא לחשה לה משהו מצחיק באוזן ומאז הן נהיו החברות הכי טובות. תומר מעדיף לזכור איך סבתא היתה מכינה לו תמיד את הקציצות שהוא אוהב ולוחשת לו באוזן שהיא הכינה אותן במיוחד בשבילו, כי זה היה גורם לו להרגיש שהוא מיוחד. אלון מתעצבן שגם הוא אוהב את הקציצות של סבתא ושהיא היתה מכינה אותן עבורו, ושהוא אהב לעבוד איתה במטבח שהיא היתה נותנת לו להכין הכל, אפילו לחתוך עם סכינים שאמא לא מרשה ולהפעיל את המיקסר ולהתלכלך והכי כייף היה ללקק את הקערות אחרי שהיו מכינים עוגה או עוגיות. וכולם צוחקים. מייקי מספרת סיפור שכשהיתה בצבא סבתא היתה שולחת לה כל יום מכתבים מצחיקים וכל החברים שלה היו מקנאים שהיא מקבלת המון חבילות ומכתבים מהבית. עמית מספר איך הוא וסבתא הכינו יחד את הסרט כשסבא היה בן 60, ואיך נהנה לעבוד איתה ולחלוק איתה את העולם המקצועי שלו. אבא מספר איך הכיר את סבתא ושהיא היתה הבחורה הכי יפה באוניברסיטה, שכל הבחורים רצו לצאת איתה ושהוא קצת התבייש ושבסוף כשהציע לה ללכת לסרט היא נורא שמחה כי גם הוא מצא חן בעיניה, ושהיא נורא אהבה שהוא היה מביא לה פרחים ואמרה שזה גורם לה להרגיש מיוחדת ואהובה. יובל מספר איך ביום של החתונה שלו ושלי סבתא התקשרה אליו ועשתה לו שיחה, ובקול הכי רציני שהיה לה אמרה לו שהוא צריך לשמור עלי ושחסר לו אם הוא יעשה שטויות, ושהכי היא הצחיקה אותו כשאמרה לו שהיא מקווה שהוא יצליח לשבור את הכוס במכה ראשונה ושאלה אם הוא רוצה שהיא תדאג שיתנו לו כוס סדוקה כדי שיהיה לו יותר קל. ואני התלבטתי מה לספר ושאלתי את טלטול מה היא רוצה לספר על סבתא, וטלטול סיפרה איך שהיא ישנה אצל סבתא הן היו משחקות במספרה וסבתא היתה שמה לה לק ועושה לה תסרוקות מצחיקות ומרשה לה להישאר ערה עד מאוחר. ופתאום הרגשתי שכולם מסתכלים עלי ומחכים שאני אספר את הסיפור שלי. ונחנקתי, לא ידעתי מה לספר, פתאום לא היה לי מה להגיד, אני שבדרך כלל לא יודעת לסתום את הפה שתקתי. ועמרי ביקש שאספר סיפור מהתקופה שהייתי ילדה, ולא יכולתי לזכור שום דבר טוב שאני יכולה לספר בשולחן ארוחת הערב, אז החלטתי לספר על היום בו הלכתי לבחינות הקבלה לשנקר ואיך הייתי נורא לחוצה כי פחדתי שלא אתקבל ושהחלום שלי ללמוד שם יתפוגג, וטלטול שאלה מה זה יתפוגג. סיפרתי איך בזמן ההמתנה לבחינה סבתא התקשרה והתחילה לספר לי כל מיני סיפורים שנורא עצבנו אותי, ובסוף אמרתי לה שאני נורא לחוצה ושאני לא רוצה לשמוע עכשיו על הרכילויות של המשרד, והיא צחקה ואמרה שהיא יודעת שאני לחוצה, ושבגלל זה היא מספרת לי את כל השטויות האלו, ושהיא יודעת שאני אצליח ושבטוח יקבלו אותי כי יש לי כישרון ואם הם לא יראו את זה שאני אשלח אותם אליה והיא תעשה להם בדיקת ראיה. ושזה נורא הצחיק אותי ועזר לי להשתחרר מהמתח שבטח היה מקלקל לי את הבחינה. ואלון אמר שהוא רוצה לספר עוד משהו, וסיפר על הטיול שעשו יחד עם סבא וסבתא ושהוא נפל וירד לו דם מהברך ושסבתא טיפלה בו ודאגה לו. וכך לפי סדר לא קבוע העלנו זיכרונות טובים מסבתא, אמא, חברה ובת זוג שפתאום היתה נורא חסרה מסביב לשולחן. חשבתי לעצמי שהארוחה הזאת מצד אחד לא שונה בהרבה מארוחות אחרות שאכלנו יחד סביב השולחן הזה, ושמצד שני הארוחה הזאת נורא שונה, האווירה בה אחרת, הריח אחר ההרגשה אחרת, ושאמא בעצם חסרה כאן. פתאום אמא הצטיירה בעיני כמישהי נורא מצחיקה, שידעה לעשות כייף עם הנכדים, ולהפיג מתחים ברגעים קשים ומביכים, ואז הרגשתי הכי לא בסדר בעולם מול כל האנשים שישבו סביבי, מול כל המשפחה שלי, התחלתי לפקפק בכעס שלי עליה, הרגשתי שבכך שלקחתי להם אותה עשיתי להם עוול נוראי ושבעצם אולי כל הכעס שיש לי עליה לא מוצדק ושאני פושעת, רוצחת מהסוג הכי שפל שיש, רוצחת שאפילו לא מסוגלת לרצוח את הקורבן שלה בצורה אקטיבית אלא נותנת למקרה לעשות עבורה את העבודה, הרגשתי שאני פחדנית, שברחתי ולא עשיתי שום דבר לעזור לה, ושאפילו לא התקשרתי למגן דוד או למישהו שיבוא, ונתתי לה לשכב מתה על שולחן המטבח במשך שעות עד שאבא בא ומצא אותה, והרגשתי נורא! הסיפורים המצחיקים והמרגשים סביב השולחן נמשכו ואצלי בראש עלו רק עוד ועוד זיכרונות קשים מאמא שאף פעם כמעט לא היתה שם עבורי, שתמיד איחרה לכל מקום, או בכלל לא הגיעה, שתמיד נתנה לי הרגשה שאני לא חשובה, שלא התביישה לצעוק עלי מול החברים שלי, להעביר עלי ביקורת מול בעלי, מול כל העולם. ניסיתי להיזכר במשהו טוב, בשביב זיכרון חיובי, ונזכרתי איך בכיתה ז' אחרי שהיא שברה לי את הלב כי לא יכלה להתפנות מהעבודה לשלושה ימים של טיול בני ובנות מצווה למצדה, טיול שכל ילד בא אליו עם אבא שלו וכל ילדה באה עם אמא שלה, ואני הפסדתי כי היא היתה עסוקה מידי. נזכרתי איך בניסיון לפייס אותי לקחה אותי למה שהיא קראה 'יום כייף' בעיר, הלכנו יחד לסרט אחר הצהרים, ישבנו בבית קפה וניסינו לקנות בגדים, אבל לא הצלחנו למצוא אפילו בגד אחד שמצא חן בעיני שתינו. היא רצתה לקנות לי בגדים שאפילו לא הייתי מוכנה למדוד ואני רציתי לקנות בגדים שהיא חשבה שצריך לזרוק לפח, ולא הבינה איך בכלל מוכרים בחנויות. נזכרתי איך כל היום כייף הזה היה בכלל לא כייף, איך כל הזמן הרגשתי לא בסדר וניסיתי, נורא התאמצתי למצוא חן בעיניה. ואיך בסף התרצתי והסכמתי לקנות מכנסיים שבכלל לא מצאו חן בעיני ולא לבשתי אפילו פעם אחת. הצלחתי עכשיו לראות כמה היא התאמצה באותו יום, למרות שבזמנו זה בכלל לא נראה כך.

בלילה עם יובל ניסיתי להעביר לו כמה קשה לי למצוא רגע אחד חיובי, זיכרון אחד שיגרום לי להיות עצובה שהיא מתה. היכרת את אמא שלי, אתה יודע כמה היא תמיד אכזבה אותי, אני לא מצליחה להעצב, בכלל. את יודעת עינת, אני בטוח שאת יכולה למצוא זיכרונות טובים אם תרצי, אני בטוח שיש דברים, לפחות דברים שקשורים לעמרי, איתמר וטלטול, היא היתה אחלה סבתא עבורם, את יכולה להתעצב עבורם שהם איבדו אותה. אתה צודק זה באמת עצוב, היא היתה סבתא כל כך הרבה יותר טובה ממה שהיא אי פעם היתה אמא. היא ידעה להביא את עצמה לילדים בצורה שהיא אף פעם לא הביאה אלי. זה מה שעצוב לי כאילו שבאישזהו מקום אם היא היתה רוצה היא היתה יכולה, עובדה שהיא עשתה את זה עם הנכדים, אז למה כשאני הייתי ילדה היא לא עשתה את זה? כל הופעה הכי דבילית בגן או בבית הספר של הילדים היא תמיד באה, לא הפסידה אף יום הולדת שלהם, אבל אתה יודע כמה ימי הולדת אני העברתי בבכי כי היא שכחה. כמה פעמים היא בכלל היתה בחו"ל בועידה או בכנס ביום ההולדת שלי, ואפילו לא התקשרה להגיד לי מזל טוב, או הביאה לי מתנה. אני לא רוצה לכעוס יותר, אני לא רוצה, החלטתי מזמן שאני לא מוכנה לתת לה להכניס את הטון הזה, הכועס הפגוע לחיי, והמון שנים אני מצליחה בזה רוב הזמן, ועכשיו היא מתפגרת ושוב אני מרגישה כל כך רע, כל כך כועסת. יובל לא יודע מה להגיד לי, שותק, מנסה לעכל, מחבק. אני חושב שאולי זאת הדרך שלך להתאבל, הדרך שלך לעכל את המוות שלה. אי אפשר להגיד שהיו לכן יחסים טובים של אמא ובת. אני מתפרצת לדבריו, זה לא שלא רציתי, היא זאת שמהיום שנולדתי נתנה לי הרגשה שאני טעות, וטרדה, שאני מיותרת ומפריעה לה בחיים. איך יכולנו לפתח מערכת יחסים נורמלית כשזה מה שהיא הביאה ליחסים? אני לא יודע, אני רק מנסה לחשוב בקול רם, אני רוצה שתעברי את המשבר הזה בצורה הכי טובה, ואני לא יודע מה להגיד. אמא שלך היתה אישה ייחודית, מצד אחד היא באמת היתה כשרונית, מצחיקה וידעה להראות אהבה, במיוחד לנכדים. מצד שני היא היתה אישה נורא אגואיסטית, אני יודע על מה את מדברת, כל החיים המשותפים שלנו אני רואה את זה, במיוחד דרך העיניים שלך אבל לא רק, אבל זאת היא, או זאת מי שהיא היתה, ואין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשנות את זה. פרט מלחיות את החיים שלך ולקבל את זה כמו שזה. הוא משתתק ואז אומר, כל השיחה הזאת היא קצת כמו דה-ז'ה-וו, את זוכרת את השיחה שהיתה לנו בלילה אחרי החתונה שלנו. כל כך כעסת באותו ערב, לא נהנת בכלל, היית עסוקה כל הזמן במחשבות איך היא בכוונה הרסה לך את החתונה. אני מתפרצת לדבריו. קודם כל כן נהנתי, במיוחד אחרי שאודי הביא לי ג'וינט לעשן, מאוד נהנתי מהרגע שעישנתי והלאה, ודבר שני היא באמת התעלתה על עצמה לכבוד החתונה, לא מספיק שאת כל ההכנות עשינו בלעדיה, כי בשבוע של החתונה היא פשוט היתה חייבת לנסוע למילאנו, היא אחרה לחתונה ואולי שכחת אבל הרבי כמעט הלך בלי לחתן אותנו בגלל האיחור שלה. לא שכחתי אבל גם אז וגם היום אני חושב שהיא לא עשתה את זה בכוונה כדי להרוס לנו את החתונה אלא פשוט כי לא היה לה איכפת לא להרוס, זאת לא היתה אשמתה שהטיסה שלה התעכבה, אבל היא בהחלט היתה צריכה לוותר על הועידה הזאת לחלוטין או לפחות על היום האחרון כדי לוודא שהיא תהייה בזמן. היא פשוט תמיד חשבה קודם על עצמה, אולי בגלל שהיא ידעה שאת יכולה להסתדר גם בלעדיה, אולי הפחיד אותה שאת תמיד מסתדרת בלעדיה. ואולי אני תמיד הסתדרתי בלעדיה כי היא לא השאירה לי שום ברירה אחרת? את שוב מתווכחת איתי כאילו אני מגן עליה, ושוכחת שאני בעצם בצד שלך. בואי ננסה לישון מחר שבת ותהייה בטוחה שהילדים כהרגלם יקפצו מהמיטה לפני שבע.

אני מנסה להירדם אבל לא יכולה שלא לחשוב על הדברים שיובל אמר, איך הוא ניסה להציג את הדברים מכיוון אחר, מהכיוון שלה. צד בדברים שאף פעם לא הייתי פנויה לנסות ולהבין. כמה שהשתדלתי לא הצלחתי אף פעם לראות את הצד שלה, אולי באמת לא השתדלתי מספיק, אבל ראבק אני הילדה והיא האמא, אי אפשר לצפות ממני שאני אחשוב על הצד שלה בסיפור בכל הפעמים הרבות שהיא דפקה אותי ואכזבה אותי. אני יודעת שלא הייתי יכולה או צריכה לעשות את זה בתור ילדה, וחבל לי שבשנים האחרונות לא שבהן אני כבר לא ילדה, וכבר לא יושבת ליד הדלת או הטלפון ומחכה שהיא תיזכר שאני מחכה, עדיין לא הצלחתי להסתכל על הדברים מהצד שלה, לא הצלחתי למצוא פרשנויות יותר מקלות פשרניות שיאפשרו לה להיות יותר אנושית, פחות מאכזבת, פחות מכעיסה. אני חושבת שוב על החתונה. יובל ואני תכננו את החתונה במשך חודשים, עשינו את הרוב בעצמנו, אבל היא היתה מעורבת כמו כל אמא של כלה. כשהיא אמרה לי כחודשיים לפני החתונה שהיא צריכה לנסוע לפני החתונה לכנס נורא חשוב במילאנו, כל כך כעסתי, הייתי כל כך מאוכזבת, אני זוכרת שגם אמרתי לה את זה, צרחתי עליה שהכנסים שלה יותר חשובים לה מהחתונה שלי, ושהיא יודעת על החתונה מספיק זמן מראש ושאם היא מחליטה לנסוע למילאנו זאת החלטה שלה ובעיה שלה. אני זוכרת איך היא ניסתה להסביר כמה הכנס הזה חשוב, ולהבטיח שהיא תחזור בזמן ושבעד שום הון שבעולם היא לא תפסיד את החתונה, שאני יכולה להיות רגועה, אבל אני בקושי שמעתי אותה. עכשיו אני חושבת שאם אני אנסה לאמץ את קו החשיבה שיובל הראה לי אולי אפשר לחשוב שהיא נסעה כי הרגישה מיותרת, אולי לא הרגישה שאני צריכה אותה ואולי הכנס הזה היה באמת נורא חשוב. למרות כל הרציונליזציות אני לא מצליחה לשכוח את הכעס שלי, איך הרגשתי שהיא הרסה לי את החתונה. איך התביישתי לעמוד מול האורחים כשהיא לא שם, מתרצת לכולם, הטיסה שלה התאחרה אבל היא כבר נחתה והיא בדרך... איך  כעסתי, וחשבתי שאולי כדאי אחת ולתמיד להעמיד אותה במקום ולערוך את החופה בלעדיה. יובל שכנע אותי שאם נעשה את החופה בלעדיה נצטער על כך תמיד, ושסתם אני עקשנית, כי היא בדרך והיא תגיע עוד מעט, ושזה סתם מיותר לכעוס על משהו שלא ניתן לשנות. נזכרתי איך באותם רגעים כל המתח של אותו השבוע הצטברו לדמעות שעמדו בזווית העין, התחלתי לבכות ומייקי ישר הסתערה עלי שלא אקלקל את האיפור, הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי שניסו להרגיע אותי לפייס אותי. וחשבתי לעצמי שאני יכולה לעזוב את זה, אבל כלום לא ישנה את העובדה שבשבוע האחרון שלי כרווקה לא ראיתי את אמא שלי אפילו פעם אחת, לא במסיבת הרווקות, לא אצל מעצבת השמלה, לא במספרה, ולא במקווה. עכשיו אני יכולה לפחות להודות לה על כך שהיה לה מספיק שכל לטפח את החברות עם דפנה במשך כל השנים האלו כדי שלפחות ברגעים החשובים האלו שהיא לא רצתה, או יכלה להיות, לפחות דפנה היתה שם במקומה. נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם דפנה אתמול או שלשלום על חלוקת התפקידים שהיתה בינהן, פתאום זה היה נראה לי הגיוני, ועדיף על כלום. המשכתי לבהות בתקרה כשהנחירות של יובל מלוות אותי, והגוף של טלטול צמוד אלי. ניסיתי לערוך לעצמי מיני חשבון נפש, האם אני אמא טובה, האם אני שם עבור הילדים שלי. כל השנים האלו עם יובל, שהוא מחפה עלי בזמן שאני מקדמת את עצמי בקריירה, אפילו היא בעצם עזרה לי המון בלהגיע למה שאני. בעצם אילולי העזרה שלה עם הילדים לעולם לא הייתי מסתדרת עם העבודה. במיוחד בשנים הראשונות אחרי שנקר כשעבדתי בתור שכירה, יורקת דם כדי להתקדם ולהביע את עצמי, ואחר-כך היא כל כך תמכה בי כשהחלטתי להפוך לעצמאית. אני לא יודעת אם אני אמא טובה, אולי אני לא יותר טובה ממנה, אולי. אולי בלי ששמתי לב אני כל כך שקועה בקריירה שלי ובמלחמה היומיומית להצליח ולהתקדם שבעצם לילדים שלי יש אמא כמו שהיתה לי. אני מייד מבטלת את המחשבה הזאת, אני יודעת שלמרות שאני עובדת קשה אני אף פעם לא נותנת להם הרגשה שהעבודה שלי יותר חשובה מהם. אני לא יכולה לחשוב על מקרים שבהם הבטחתי להם ואכזבתי אותם, שנתתי להם לחכות לי ולא באתי כי הייתי עסוקה מידי או טרודה או לא יודעת. אני שומעת את עמרי ממלמל משהו מתוך שינה, ומסתכלת עליו ישן על הרצפה למרגלות המיטה הזוגית בחדר האורחים. ואז יורד לי האסימון, אני מבינה שאני שופטת את עצמי ביחס אליהם, באמהות שלי, אני שופטת את עצמי בעיניים שלי כילדה, אני מוודאת שאני לא עושה את אותן טעויות שהיא עשתה, אבל בעצם סביר מאוד להניח שאני עושה טעויות אחרות. אני יודעת שאני אמא אחרת לחלוטין מממנה, אבל פתאום אני מבינה שזה לא אומר שאני אמא יותר טובה ממנה אלא רק אחרת, ויכול להיות שעבור הילדים שלי אני גרועה באותה מידה כמו שהיא היתה בעיני. המחשבה הזאת נורא מעציבה אותי, אני מנסה לחשוב מה אני עושה לא בסדר כאמא, אבל לא מצליחה להתרכז ונרדמת.     

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לילית462 אלא אם צויין אחרת