00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 12 - חג המולד של ג'יני - חלק 2

אני יודעת שזו הייתה תקופה נורא ארוכה של יובש בבלוג ואני מאוד מצרה על כך. זו לא הייתה רק תקופה שלא פרסמתי, אלא גם תקופה בה לא כתבתי שום דבר ובה גם כמעט ולא קראתי שום דבר. אני מנסה עכשיו לחזור למה שהיה פעם, בכל מה שקשור גם לכתיבה, גם לקריאה וגם לפרסום. נורא התגעגעתי לזה. 

אני אשתדל לחזור ולפרסם קבוע, בתקווה לפחות פעם בשבוע. 

אני מקווה שיש כאן עוד אנשים שזוכרים את הפיק ושיקראו אותו. הפרק יצא ארוך מהרגיל, הכי ארוך שכתבתי אי פעם. לא רק בפאנפיק הזה, אלא בכלל. אני מקווה שתאהבו אותו (:

~ מומלץ לקרוא קודם את פרק 2 שוב בשביל הרפרנסים.

 
אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

 

 

 

פרק 12 – חג המולד של ג'יני – חלק 2

דירוג: 13-PG

מילים: 6,409

 

ביום שישי אבא הסיע אותי לבית של רוקסן. הוא התלהב מההזדמנות לנסות את המכונית שהוא השיג לפני כמה זמן מהחרמות של המשרד. הוא עבד עליה במשך חודשים, מוריד ממנה הלחשים הלא תקינים ומטיל עליה חדשים. כמובן שלהשתמש בפלו היה מהיר בהרבה, אבל גם הנסיעה במכונית לא הייתה יותר מדי ארוכה – אחרי הכל, בשמיים אין פקקים.

במשך כל הנסיעה הוא דיבר על המכונית ועל כל מה שקשור אליה ולמשרד. גם כשהגענו והוא עצר הוא המשיך לדבר, ולא נראה כאילו הוא מתכוון לעצור בזמן הקרוב. "מלקולם מהמשרד אמר שזה בזבוז זמן מוחלט. חה! שטויות!"

"כן, אבא", אמרתי עם חיוך מאולץ, "אני – "

"הוא אמר שזה לעולם לא יעבוד, שאין סיכוי שאני אצליח להוריד את הלחשים האלה – "

"אבא – "

"ותראי אותי עכשיו, נוסע במכונית הזאת, שתיקנתי בעצמי! הוא יכול לבלוע את התחתונים שלו!"

"אבא – "

"או את הכובע שלו. אני לא בטוח איך הביטוי הזה הולך..."

"אבא!"

"אה?" הוא שאל וגירד את ראשו בפיזור.

"אני צריכה ללכת", אמרתי ונתתי לו חיבוק מהיר. הוא הנהן. תפסתי את התיק שלי ופתחתי את הדלת, מחליקה החוצה. "ביי."

"ביי מתוקה. תהני", הוא אמר. סגרתי את הדלת והסתובבתי אל הבית, מעריצה את יופיו המוכר אך המרהיב. זה היה בית תלת-קומתי גדול ורחב בצבע סגול בהיר, שדמה יותר לאחוזה מאשר לבית*. עליתי במדרגות האבן אל הכניסה וצלצלתי בדלת. כעבור מספר דקות אישה נמוכה ושחורת שיער פתחה את הדלת. ידעתי שהיא בת שלושים, אם כי היא נראתה הרבה פחות. "ג'יני", היא אמרה בחיוך. "טוב לראות אותך שוב."

"גם אותך, רגינה", חייכתי אליה בחזרה. לא היא ולא רוקסן אהבו כשקראתי לה גברת תאצ'ר.

"הפעם את ליותר זמן?" היא שאלה.

"ללילה אחד, כרגיל", אמרתי באכזבה.

"לא נורא. גם אמא שלי הייתה נורא מגוננת", אמרה רגינה, "בסופו של דבר היא למדה להרפות."

"רק שבסופו של דבר יהיה לפני גיל שלושים", צחקתי.

רגינה צחקה יחד איתי. "בואי, תיכנסי", היא אמרה וזזה הצידה. נכנסתי למבואה ועליתי במדרגות, שהסתיימו באמצעו של מסדרון ארוך. הלכתי בזהירות לאורך חלקו הימני, מתחמקת מהדיוקן הפלרטטן של מישהו, שטען שהוא אחד הצאצאים של מרלין וניצל כל הזדמנות להתחיל איתי. רוקסן סיפרה שפעם אחת רגינה תפסה אותו מציץ לה במקלחת. אחרי זה אבא של רוקסן הוציא את הדיוקן של סבתו מחדר האמבטיה שלהם (מי האדם ההזוי שהיה רוצה להתקלח עם סבתא שלו?).

הגעתי לקצה המסדרון בהצלחה ופניתי ימינה, מופתעת למצוא שם את קטרינה מרחפת באוויר, כשאבקה זוהרת מקיפה את כולה והבעת אושר על פניה.

"קאט?" שאלתי, "אבקת פיות?"

"כן!" היא הנהנה בהתלהבות, מנופפת בזרועותיה. "זה כל כך כיף! תנסי גם!" היא עשתה היפוך באוויר ואז עפה לכיווני בקלילות מרשימה.

"לא תודה, לא אחרי הפעם הקודמת", אמרתי. לפני שנתיים פרד וג'ורג' השיגו אבקה כזאת ופיזרו יותר מדי עליי. איבדתי שליטה ועפתי במהירות לכל עבר, נדפקת בכל דבר אפשרי. כשזה נגמר הייתי חבולה כולי.

צפיתי בקטרינה עושה פעלולים במשך כמה דקות. "איפה כולן?" שאלתי לבסוף.

"הן בחדר של רוקסן", היא ענתה.

התחלתי ללכת, אבל היא נשארה שם. "את לא באה?"

"עוד לא. ההשפעה של האבקה תיגמר עוד מעט ואז אני אצטרף", היא השיבה.

"להישאר איתך?" הצעתי. לא היה לי נעים לעזוב אותה שם לבד.

"לא. זה בסדר".

הגעתי לחדר של רוקסן. קירות החדר היו עשויים עץ ובעלי שני חלקים: העליון והארוך יותר היה חלק וצבוע בתכלת, בעוד שהחלק התחתון, שצבעו היה זהה לזה של חול, בלט החוצה. על החלק התחתון היה חרוט ורד יפהפה; בצד אחד של החדר עמדה מיטת אפיריון זוגית בעלת מצעים תכולים, שהייתה עשויה מאותו עץ בהיר. על ראש המיטה היה תחריט גדול של ורד, זהה לזה שעל הקיר. על עמודי המיטה היו חרוטים גם כן ורדים, שכמו התפתלו סביב העמודים; מצידה הימני של המיטה הייתה הדלת שממנה נכנסתי, ארון ספרים גדול, שולחן כתיבה וספה; מצידה השמאלי היו שתי דלתות: אחת הובילה לחדר האמבטיה והשנייה לחדר מלא בציוד אומנות. ביניהן עמד כן ציור ושולחן עם פלטות, צבעים ומכחולים; מול המיטה היו שני ארונות, שולחן איפור, מראה גדולה ודלת כפולה שהובילה אל המרפסת.

בפנים היו מישל, אורלי ורוקסן. שלושתן ישבו וציירו על בלונים. כשנכנסתי הן הרימו את מבטן אליי. "היי ג'יני", חייכה מישל.

"היי", אמרתי, "מה אתן עושות?"

"לרגינה יש מחר יום הולדת אז אנחנו עושות כל מיני קישוטים", ענתה רוקסן. היא הוסיפה גימור אחרון לבלון שלה ושלפה את שרביטה, מכשפת את הבלון כך שהכתב עליו שינה צבעים. ביתה עמד על שטח שנותר בו קסם מאוד עתיק, כך שמשרד הקסמים לא יכול היה לגלות שימוש בקסם מצד קטין.

הנחתי את התיק שלי מתחת למיטה הפנויה והצטרפתי אליהן. לקחתי בלון ורוד, ניפחתי אותו וכישפתי עליו זיקוקים מצוירים שהתפוצצו במגוון צורות ועשו רעש. על אחד אחר עשיתי מילים מתחלפות, כמו בשלט המוגלגי שאבא גרר פעם הביתה כדי להבין איך הוא עובד.

כעבור כמה דקות קטרינה חזרה והתיישבה לידי. "מאיפה השגת את האבקה?" שאלתי אותה. קודם לא עלה בדעתי לשאול כי זו קטרינה.

"מרגינה", היא חייכה, מתכופפת כדי לקחת בלון.

"למה הייתה לה אבקת פיות?" תהיתי.

"אבא הביא לה. יש לו כמה לקוחות שהן פיות", אמרה רוקסן.

"היא רצתה שאראה לה איך להשתמש בה ואז היא נתנה לי קצת", אמרה קטרינה, ממלאת את הבלון שלה בפרפרים, החיה האהובה על רגינה.

"היא עדיין מתלהבת מכל דבר קסום?" אמרה אורלי, "הרי עברו שנים."

"דברים שמובנים מאליהם בשבילך, לא מובנים מאליהם עבורה", העירה מישל.

"אני לא יודעת איך הייתי יכולה להסתדר עם כזאת אמא", אמרה אורלי.

"היא לא אמא שלי", אמרה רוקסן, נועצת בה מבט מפחיד. קולה היה קפוא ומסוכן. אני, אורלי וקטרינה הסתכלנו עליה בתדהמה. ידענו כמה היא אוהבת את רגינה. לא הבנתי למה היא הגיבה בכזאת קיצוניות. הורדתי את מבטי לבלון שלי, מתרכזת בו. בחדר השתרר שקט לא נעים, שנמשך עד שסיימנו לעצב את הבלונים. החבאנו אותם בחדר הציוד של רוקסן.

"עכשיו בא לי גלידה!" הכריזה מישל, קולה העליז סותר את האווירה.

"גם לי", אמרתי בחיוך מזוייף, מבינה את כוונתה. ירדנו למטבח. רוקסן הביאה כפיות ומישל הוציאה כמה קופסאות קטנות מהמקפיא, דוחפת אחת מהן לעברי. "פיסטוק, בלי אגוזים", היא חייכה. "הלכנו לקנות מצרכים עם רגינה אתמול."

"תודה", אמרתי, פותחת את הקופסא וממלאת את הכפית בגלידה. "אז לאן אנחנו הולכות היום?"

"למועדון מוגלגי ממש מגניב", ענתה מישל, מתיישבת מולי עם קופסה של גלידת ריבת חלב.

"לא טוב כמו מועדון הקוסמים שבן הדוד שלי מנהל, אבל לא רע יחסית למקום מוגלגי", אמרה אורלי, שלקחה קופסה זהה.

"ומה עם איימי?" שאלתי, "היא לא באה בסוף?"

"לא", ענתה קטרינה.

"מה חדש בזה?" אמרה אורלי וגלגלה את עיניה.

"אל תהיי רעה. היא התחילה להיפתח אלינו", אמרתי. משום מה הרגשתי צורך להגן עליה.

"איזה להיפתח ואיזה נעליים? הבחורה כמו קיר. פילץ' יותר זורם ממנה", היא אמרה בלגלוג.

" עדיין... זה לא כמו קודם. היא אף פעם לא הייתה בסביבה, אבל עכשיו היא נמצאת איתנו הרבה יותר ומנסה להשתלב", אמרתי.

"היא ממש נחמדה", העירה קטרינה. היא ואיימי התקרבו בתקופה האחרונה.

"מה שתגידי", אמרה אורלי עם מבט של אתם-מקקים-עלובים-שלא-שווים-את-הזמן-ותשומת-הלב-שלי.

"עכשיו", אמרה מישל, מושכת את המילה. "מה דעתכן שנכין לרגינה עוגה?"

"נשמע מעולה", אמרתי.

בחרנו מתכון והיא ורוקסן התחילו להוציא את המצרכים. הופתעתי מרמת ההתמצאות של מישל במטבח. היא ידעה איפה כל דבר מונח והתנהלה בטבעיות, כאילו היה זה המטבח שלה. עזרתי לשתיהן להכין את העוגה, בזמן שאורלי וקטרינה ישבו בצד וצפו בנו – אורלי מכיוון שלאפות זה מתחת לכבודה ו"יש משרתים בשביל זה" וקטרינה כדי שהמטבח יישאר שלם. התוצאה הסופית הייתה עוגה עם בסיס של כדורי שוקולד, אשר מעליו שכבת מוס שוקולד עם זיגוג: "מזל טוב, רגינה!"

"עכשיו צריך להחביא אותה", אמרה רוקסן.

"אבל היא צריכה להיות בקירור", אמרתי.

"אי אפשר להשאיר אותה במקרר. רגינה תראה אותה", אמרה מישל.

"אולי נהפוך אותה לבלתי נראית?" הציעה קטרינה.

"אבל אז יכולים לשים עליה משהו ולהרוס אותה", אמרה מישל.

"יש לי רעיון", אמרה רוקסן. היא הצביעה עם שרביטה על העוגה ואמרה כמה מילים. במקום העוגה הופיעה מולנו ערימת כרובי ניצנים. "לחש אשליה. גם רגינה וגם אבא שלי לא סובלים כרוב ניצנים."

"יופי", אמרה מישל והכניסה את "כרובי הניצנים" למקרר, בעיתוי מושלם כמסתבר.

"בנות! איפה אתן?" קראה רגינה.

"במטבח!" צעקה בחזרה רוקסן.

כשתי דקות מאוחר יותר רגינה נכנסה, לבושה במעיל ובמגפיים ומלווה בלא אחרת מאשר איימי. "היי", היא אמרה במבוכה.

"איימי! באת!" קראה קטרינה ומיהרה לחבק אותה.

"נפלא", אמרה אורלי ביובש. התעלמתי ממנה, ניגשת לחבק את איימי ואת קטרינה – שכן האחרונה לא שחררה אותה.

"אני צריכה ללכת. אתן תסתדרו?" שאלה רגינה.

"כן", ענתה רוקסן ורגינה הלכה.

"בואי נשים את הדברים שלך בחדר", אמרה רוקסן והתחילה ללכת, מצפה שפשוט נעקוב אחריה. היא הזכירה לי את פרופסור סנייפ. היו חסרים רק נפנופי הגלימה המפורסמים שלו. עליתי עם הבנות במדרגות, אבל עצרתי כשהן המשיכו במסדרון.

"אני צריכה לשירותים", הודעתי למישל, שהלכה מאחורה יחד איתי.

"יש בחדר של רוקסן", היא אמרה.

"אני יודעת, אבל אני לא רוצה להשתמש בשירותים שלה. אני מעדיפה להשתמש באלה של האורחים", אמרתי במבוכה. לא יכולתי להסביר את חוסר הנוחות שלי.

"את יודעת איפה הם?" היא שאלה.

"אני חושבת שאני זוכרת", אמרתי. מישל הנהנה ועזבה. פניתי לכיוון ההפוך מזה שהן התקדמו אליו. הלכתי במשך זמן רב, אך השירותים לא נראו באופק. הגעתי לחלק מהבית שלא הכרתי ולא זכרתי את הדרך שבאתי ממנה. נאנחתי. המזל שלי. התחלתי לפתוח את הדלתות, מנסה להבין איפה אני. הרוב היו חדרים ריקים או מחסנים. אפילו על הקירות במסדרון לא היו תלויים שום דיוקנים או תמונות. לכן הופתעתי כשמאחורי אחת הדלתות התגלה חדר שינה.

נכנסתי פנימה, בוחנת את החדר. הקירות, הרהיטים והמיטה היו כשל רוקסן, כולל תחריטי הורד. ההבדל היחיד היה שאת הצבע התכול החליף בורדו. גם כאן היה כן ציור. על הכן עמד בד קנבס, שצוירו עליו שמיים מלאים בענני סערה וברקים. הציור לא היה גמור, אך נראה מרשים ומעורר יראה בכל זאת. הציור לא היה קסום, ולמרות זאת העננים והברקים נראו אמיתיים.

הסתובבתי עוד קצת בחדר. על השידה שליד המיטה מצאתי תמונה ממסוגרת. הרמתי אותה, מזהה את אבא של רוקסן, אם כי הוא נראה הרבה יותר צעיר – כנראה שהתמונה צולמה לפני שנים רבות. יחד איתו הייתה שם אישה אחרת שלא זיהיתי, שיערה אדמוני ומתולתל כמו של רוקסן. הם חייכו למצלמה, התנשקו ואז חזרו לחייך, נראים מאושרים. תהיתי אם האישה היא האמא של רוקסן. נזכרתי ביום של הפיקניק.

*פלאשבק*                                               

חזרתי אל השמיכות, מוצאת שרוקסן היא היחידה שנותרה שם, ושהיא ממררת בבכי. מעולם לא ראיתי אותה בוכה. היא תמיד הייתה חזקה ובשליטה ולעולם לא נשברה. לכן זה היה מוזר לראות אותה ככה, בעלת רגשות, פגיעה.

"רוקסן, מה קרה?" שאלתי, ניגשת אליה ומתיישבת לידה.

"אני מצטערת! אני כל כך מצטערת!" היא חזרה שוב ושוב, מתייפחת.

"על מה?" שאלתי, למרות שיכולתי להעלות בדעתי הרבה סיבות שונות. היא לא ענתה לי, רק אמרה שהיא מצטערת שוב ושוב מבלי להראות סימן לכך שהיא מבחינה בי. "על מה? על מה את מצטערת?" ניערתי אותה.

לפתע היא תפסה את שתי כתפיי, מביטה ישירות בעיניי עם עיניה הקרועות מהבכי. עוצמת מבטה שיתקה אותי. "אל תעזבי אותי! בבקשה אל תלכי! בבקשה!" היא התחננה. לפתע הבנתי שהיא לא רואה אותי ושהאישה ממנה היא מבקשת להישאר היא לא אני, אלא מישהי אחרת.

"אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום", אמרתי, אף שלא ידעתי במה מדובר. לא יכולתי לומר משהו אחר כשהיא הביטה בי בצורה הזאת. בתגובה היא התנפלה עליי בחיבוק מוחץ. "אמא!", היא קראה. אמא?

*סוף פלאשבק*

"מה את עושה כאן?"

קפצתי בהפתעה, מניחה את התמונה בחזרה על השידה בחופזה ומסתובבת, מוצאת את רוקסן עומדת בפתח הדלת, מבטה מסכה של זעם קפוא.

"חי-חיפשתי א-את השירותים והל-לכתי לאיבוד", גמגמתי. רוקסן תמיד הפחידה אותי מעט, אבל עתה היא נראתה יותר מעוררת אימה מתמיד.

"החדר הזה מחוץ לתחום. תזכרי את זה", היא אמרה בקור והסתובבה. הלכתי אחריה בשתיקה, שאלות מציפות את ראשי.

"למה החדר כל כך נקי?" פלטתי מבלי לחשוב ונחרדתי. רוקסן עצרה ובעקבותיה גם אני. ציפיתי להתפרצות, אבל זו לא באה.

"דוני מנקה אותו, למרות שאמרתי לה שלא צריך. היא מתגעגעת אליה", היא ענתה מבלי להסתובב והמשיכה ללכת. שמרתי על זכות השתיקה במשך שאר הדרך.

רוקסן הובילה אותי אל השירותים ואז אל החדר. "הנה את!" קראה מישל כשהגענו לבסוף. "כבר התחלנו לדאוג."

"הלכתי לאיבוד", הודתי, מבוישת מעט. מישל צחקה. היא החזיקה קולב בכל יד: על הקולב הראשון הייתה תלויה שמלת סטרפלס, שחלקה העליון היה עשוי מפייטים כסופים והודגש על ידי סרט שחור עבה. החלק התחתון היה משוחרר, בצבע שחור, עם שכבה נוספת, שחורה וחצי-שקופה. על הקולב השני הייתה שמלת שיפון שחורה, חסרת שרוולים עם מחשוף. את איזור החזה הבליט פס עבה של פייטים זהובים, אליו התחבר פס זהוב נוסף, דק יותר, שחצה את איזור החזה והתפצל לשני הכיוונים, ממשיך את קו המחשוף מעלה ומכסה את שתי הכתפיות**.

מישל הגישה את השמלה הראשונה לרוקסן. "זאת השמלה שהתכוונת אליה?" היא שאלה.

"כן", היא אמרה, לוקחת אותה ממנה.

מישל פנתה לאורלי, שהביטה בשמלה השנייה בביקורתיות. "את לא יכולה ללכת בגלימה. זה מועדון מוגלגי. את צריכה להיות לבושה בהתאם."

"תחפושות זה דבר אחד, אבל בגדים מוגלגיים..." אמרה אורלי, מעקמת את אף.

"כבר ניהלנו את אותה השיחה בפעם הקודמת שהלכנו לשם. תמדדי את השמלה. אני בטוחה שהיא תמצא חן בעינייך", אמרה מישל, מקרבת את הקולב אליה. אורלי לקחה אותו, אם כי היא עדיין הביטה בשמלה כאילו היא עשתה לה משהו.

"אתן לא תקפאו בזה?" שאלתי. השמלות היו די קצרות והקיץ היה אך זיכרון רחוק ודהוי. רק מלהביט עליהן עבר בי רעד.

"זו לא בעיה. בשביל מה יש כישופי חימום? חוץ מזה, יש לי ולרוקסן כמה מעילים ארוכים וכמה זוגות מגפיים גבוהים. זה אמור להיות מספיק לדעתי", היא השיבה. "לך יש מה ללבוש?"

"כן", עניתי. הבאתי איתי מכנס ג'ינס כהה, חולצה כחולה כהה, צעיף כחול-לבן מעוטר בפרחים, מעיל שחור ומגפיים תואמות עם עקב נמוך. החולצה הייתה עבה אבל צמודה. את חלקה העליון קישטו אבנים קטנות וכסופות ושרווליה היו דקים ושקופים.

"קטרינה?" היא שאלה.

"יש לי", השיבה קטרינה.

"איימי?"

"אין לי בגדי מוגלגים", אמרה איימי.

"נמצא לך משהו. מה את מעדיפה, ג'ינס, חצאית או שמלה?" שאלה מישל.

"חצאית", ענתה איימי. מישל פתחה את אחד הארונות שמבפנים היה גדול יותר ממה שהוא נראה מבחוץ, כנראה בעקבות קסם הרחבה. היא עברה על הבגדים והציעה לה אפשרויות שונות. איימי סירבה לרוב בטענה שהן קצרות מדי או מוגזמות. מה שמצא חן בעיניי איימי לא התאים למועדונים לפי מישל. לבסוף הן התפשרו על חצאית מפוספסת בשחור-לבן שהסתיימה קצת מעל הברכיים וחולצה שחורה ארוכה. איימי הסכימה לשים עקבים בתנאי שהם יהיו נמוכים.

בינתיים אני וקטרינה הספקנו להתלבש. קטרינה לבשה שמלה בצבע תכלת בהיר, עם חצאית נפוחה בעלת מספר שכבות. החלק העליון הורכב מבד תכלת סטרפלס ומשכבה של בד שקוף עם פרחי תחרה, שכיסה את איזור החזה והידיים. בין שני חלקי השמלה הפריד פס כהה יותר של תכלת. עם השמלה הזאת היא הזכירה לי פיה חמודה.

"איך זה נראה?" היא שאלה, נושכת את שפתה. "אני לא נראית שמנה בזה?"

"את נראית נפלא", אמרתי בחיוך. "והשמלה מרזה אותך."

"אני מסכימה עם ג'יני, אבל אני לא חושבת שזו שמלה שמתאימה למועדון", אמרה מישל, שסיימה עם איימי והתלבשה בעצמה. היא בחרה בג'ינס כחול בהיר ובחולצת תחרה שחורה עם גב חשוף חלקית. מעל היא שמה מעיל דמוי עור בצבע בז', אשר תאם את מגפיה הנמוכות עם העקב הגבוה.

קטרינה נראתה מאוכזבת. "אם טוב לך בה אז תלכי איתה", אמרה איימי. קטרינה חזרה להביט במראה בהתלבטות. ידעתי שהיא שופטת לא רק את השמלה אלא גם את עצמה. היא הייתה מעט מלאה והייתה לה בעיה של דימוי עצמי.

"תראו מה מצאתי!" קראה אורלי, מוציאה משידת האיפור של רוקסן חפץ מוכר. "באמת תהיתי מה קרה לזה."

קטרינה הסתכלה עליה באימה, תופסת בשיערה מבלי משים. "תרחיקי את זה ממני!"

"את בטוחה? השיער שלך נראה כל כך יפה ו...צבעוני בפעם שעברה", אמרה אורלי בשעשוע, זורקת ותופסת את המכשיר כאילו היה כדור. קטרינה המבוהלת התרחקה ממנה בהליכה לאחור.

"אמרתי לכן שצריכה להיות סיבה לכך שמכשיר לפסים בשיער יהיה בזונקו", אמרה רוקסן, יורקת את המילה האחרונה. היא עדיין לא התגברה על המקרה עם הפוף ובובת גמדון הבית השובבה (שבסוף נתתי לפרד ולג'ורג' לחג המולד, יחד עם הממתקים האהובים עליהם מהדובשנרייה. הם התלהבו ממנה והחליטו לייצר סדרה של בובות דומות, המבוססות על הפרופסורים בהוגוורטס. לא יכולתי לחכות לראות את התגובה של מקגונגל כשהיא תראה את הבובה שלה מציעה לאנשים להפליק לה על התחת).

"מצטערת על זה", אמרה מישל בכנות, אך צחוקה הרס את האפקט. "בכלל לא התכוונתי לנסות אותו עלייך."

"למה לא זרקת את זה?" שאלתי.

"זה יכול להיות שימושי", אמרה מישל ומשכה בכתפיה. "חוץ מזה, רוקסן חשבה שהיא תוכל לתכנת את זה מחדש", היא הוסיפה, מצחקקת.

"זה נגמר בזה שהשיער שלי היה בצבע תכלת עם פסים בגוונים שונים של סגול", אמרה רוקסן בזעף.

"תתפסי", אמרה אורלי בגיחוך, זורקת את המכשיר לקטרינה, שבמקום לתפוס אותו ברחה משם. הוא פגע ברצפה, מתגלגל ויורה קרניים צבעוניות לכל מקום. הארון שעמדתי מלפניו לפני רגע הפך לצהוב עם פסים ירוקים, הספה לכתומה, כן הציור לתכול והדלת שלידו לאדומה. מרצפות רבות ברצפה שינו את צבען, כמו גם חלקים מהקירות. הנעליים של קטרינה נהיו לבנות כשהיא סיימה את המתקפה, בכך שהיא בעטה את המכשיר אל המרפסת. רוקסן שעמדה קרוב לשם סגרה את הדלתות אחריו.

"אני מקווה שזה ירד מהר יותר הפעם", אמרה רוקסן, מביטה בעיצוב הכבר-לא-יפה-כל-כך. בפעם שעברה זה לקח חודש עד שכל הצבע ירד משיערה של קטרינה. בזכות כך השתפרתי בלחשי אשליה.

"דוני דאוג תדאג לזה", אמרה גמדונת הבית. הסתכלתי עליה בהפתעה. אפילו לא הבחנתי בכך שהיא הופיעה. מהמבטים של האחרות נראה שאני לא היחידה. "דוני שמעה רעש. דוני באה לעזור לעלמתילי."

"את חושבת שתוכלי לשנות את הרהיטים בחזרה לצבעם המקורי?" שאלה מישל. דוני הנהנה.

"דוני יכול יכולה", היא אמרה. היא הביטה מטה אל "שמלתה", שהייתה בעצם בד בלוי. בפעם הקודמת שראיתי אותה היא הייתה בצבע אפור דהוי, אך עתה היא הייתה מפוספסת באדום-תכלת-כתום. גמדונת הבית חייכה. "לדוני שמלה יפה. הרבה צבעימים."

"זה מוצא חן בעינייך?" שאלה איימי בפליאה.

"כן. דוני לאהוב צבעימים יפימים", ענתה דוני.

"אם תצליחי לכבות את המכשיר הוא שלך", אמרה רוקסן.

"ב-באמת?" אמרה דוני בעיניים גדולות.

"כן", אמרה רוקסן בחיוך.

"תודה עלמתילי! עלמתילי נדיבה", אמרה דוני וקדה קידה.

"אז אנחנו הולכות?" שאלה אורלי. הישרתי אליה מבט והנחתי יד על פי, מנסה לא לצחוק.

"אממ, אורלי, אולי כדאי שתסתכלי במראה", אמרה מישל. פניה של אורלי עטו הבעה מבולבלת. היא התקרבה למראה של רוקסן. רגע לאחר מכן כולנו סתמנו את אוזנינו בגלל צווחותיה.

"מה קרה לשיער שלי?!" היא צעקה בהיסטריה, מחזיקה בשיערה.

"קארמה", מלמלתי. שיערה הפך לחצי שחור ולחצי לבן, כמו השיער של קרואלה דה ויל מהספר שהרמיוני נתנה לי לקרוא בשנה הראשונה שלי. כמה מתאים.

"אני לא יכולה לצאת ככה!" אמרה אורלי.

"כן, כל הדלמטים יבהלו", אמרתי בשעשוע. כולן נעצו בי מבטים מבולבלים. משכתי בכתפיי.

"ג'יני טובה בלחשי אשליה", ציינה איימי.

אורלי הסתכלה עליי במבט בוחן. "את יכולה לתקן את זה?"

"אני יכולה לגרום לשיער שלך להיראות כמו קודם", אמרתי.

כמה כישופים מאוחר יותר עמדנו מול האח. מישל ורוקסן הכירו בחור מעט מבוגר יותר מאיתנו, ששכר דירה במרחק הליכה מהמועדון. מישל אמרה שקוראים לו רורי ושהוא חזר לאנגליה לפני זמן לא רב, לאחר שגר בארצות הברית במשך מספר שנים. היא וידאה שכולנו זכרנו את הכתובת ויכולנו לבטא אותה נכון לפני שצעדה אל תוך האח, פיזרה את אבקת הפלו ונעלמה בלהבות הירוקות. נכנסנו אחת אחרי השנייה. אני הייתי האחרונה.

הדבר הראשון שהבחנתי בו היו הקופסאות. הן היו פזורות בכל רחבי החדר וכמעט נתקלתי בכמה כשיצאתי מתוך האח. הדבר השני היה הכתום שהשתלט על כל הדירה. הקירות היו מכוסים בטפטים כתומים-לבנים, שלמרבה ההפתעה השתלבו עם רצפת הפרקט החום כהה. הספה ורהיטי הבסיס היו חומים גם כן, אבל כל שאר הפריטים היו כתומים: הפופים שהיו פזורים סביב האח; הקערה שהכילה את אבקת הפלו; הגיטרה שהייתה שעונה על הקיר לא רחוק מהיכן שעמדתי; האהילים של המנורות; ואפילו מתלה המעילים בצד השני של החדר, ליד דלת הכניסה. לא הייתה מחיצה בין הסלון למטבח, שהיה צמוד לכניסה, ולכן יכולתי לראות את השולחן הכתום וכיסאות העץ עם הריפוד הכתום. ארונות המטבח היו זהים בצבעם לרהיטים שבסלון, אך כל האביזרים והמכשירים – המגבות, הקומקום, קרש החיתוך שהושאר על השיש ואפילו התנור והמקרר – כולם היו כתומים. לא היה לי ספק שאם היא תפתח את הארוניות היא תמצא שגם הקערות, הסכו"ם, הצלחות וכל שאר הכלים יהיו כתומים.

לאחר שהתגברתי על ההלם, נזכרתי שאני בבית זר ושאני בטח נראית מוזר, בוהה בדירה עם עיניים פתוחות לרווחה. התמקדתי על הבחור שמישל דיברה איתו והופתעתי שהוא נראה נורמלי לחלוטין. בהתחשב בבית, בלי משים ציפיתי למישהו משונה. רורי היה גבוה וצנום, עם שיער חום שהוסתר על ידי כובע פדורה שחור. היו לו פנים ידידותיות, במיוחד העיניים הירוקות. היה בהן משהו שונה שלא יכולתי להצביע עליו. הוא לבש ג'ינס שחור וחולצה מכופתרת כחולה כהה. שום אוברול כתום בניגוד למה שהנחתי.

"היי. אני ג'יני", אמרתי וניגשתי אליו. הוא חייך אליי והושיט את ידו ללחיצה. "נעים להכיר, אני רורי", הוא הציג את עצמו. לחצתי את ידו, אף שהופתעתי מהנימוס הרשמי.

"איך הדירה?" הוא פנה למישל.

"ידעתי שאתה אוהב כתום, אבל לא חשבתי שעד כדי כך", היא הודתה, צוחקת. "בסך הכל זה משתלב לא רע."

"אחרי ההיפוגריף ההוא היית צריכה לדעת", אמר רורי.

"איזה היפוגריף?" שאלה אורלי בבלבול.

"רורי ממש טוב בגילוף. כשהייתי קטנה הייתי משוגעת על היפוגריפים, אז ליום ההולדת השמיני שלי הוא גילף לי פסלון של היפוגריף", הסבירה מישל.

"וצבע אותו בכתום", הוסיפה רוקסן. הנה משהו שאורלי לא יודעת על מישל. רגע היסטורי.

"עדיין יש לך את התמונה הענקית של ההיפוגריף מעל המיטה?" הוא שאל.

"כבר לא", אמרה מישל בפנים חתומות.

"למה? היית משוגעת עליה. רוקסן, את בטוח זוכרת", הוא אמר, נראה מעט מאוכזב.

"זה היה לפני הרבה זמן, רורי", אמרה רוקסן.

"אני יודע, פשוט לא חשבתי שזה ישתנה. אני מקווה שלפחות שמרת את הפסלון שלי?" הוא שאל בתקווה.

"הוא נמצא במקום בטוח", השיבה מישל עם חיוך קטן.

"אנחנו הולכים או לא?" שאלה אורלי, חסרת סבלנות. כנראה היא הרגישה שהיא נדחקת הצידה. למען האמת גם אני הרגשתי לא קשורה. איימי וקטרינה היו בכלל שקועות בשיחה משל עצמן.

"כן, מצטער", אמר רורי, מוריד את המעיל שלו מהמתלה ושם אותו. הוא פתח את הדלת, זז הצידה כדי שנוכל לעבור וסגר את דלת הדירה מאחורינו. ירדנו שני גרמי מדרגות לפני שהאוויר הקר נשב בפנינו. קירבתי את ידיי לפי ונשפתי עליהן כדי להתחמם מעט.

"מכאן", אמרה מישל. היא הלכה מקדימה עם רורי ואנחנו עקבנו אחריהם. ניסיתי לזכור את הדרך, אך לאחר כמה פניות כבר התבלבלתי. הרחובות כאן היו צרים ומפותלים והכל נראה דומה אחד לשני. באמצע ההליכה התחיל לרדת גשם, אבל הטלנו לחש דוחה מים לפני שיצאנו כך שהיינו מוגנות.

מבחוץ המקום לא נראה גדול או מרשים במיוחד. הבניינים נראו ישנים ולא מטופחים, רובם חנויות שהיו סגורות בשעה זו. חזיתו של המועדון נצבעה בשחור, אך גם לא היה ביכולתו של הצבע החדש להסתיר את ההזנחה. שלט ניאון גדול בישר ששמו של המקום הוא Red. השומר בכניסה העיף בנו מבט אך לא אמר דבר. לא היה אף אחד בחוץ אז נכנסנו.

בפנים המקום נראה טוב. הקירות היו מורכבים מאריחים שחורים ואדומים לסירוגין והרצפה הייתה שחורה. במרכז החדר היה בר מרובע ורחב ידיים. מימינו הייתה רחבת הריקודים ומשמאלו שולחנות ומקומות ישיבה. משני צידי הבר היה גרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה חלקית, שהסתיימה מעט לפני הבר ונתחמה במעקה. היו במקום די הרבה אנשים, אבל לא מספיק כדי שיהיה צפוף או שייווצר תור בכניסה. הרמקולים שהיו תלויים ברחבי המועדון הפיצו מוזיקה קצבית שלא הכרתי בווליום מחריש אוזניים.

הלכנו לעבר מתחם הישיבה והתיישבנו על שלוש ספות אדומות שהיו מסודרות בצורת ח' ובניהן שולחן נמוך. "חשבתי שיהיו פה יותר אנשים. המקומות האלה לא אמורים להיות צפופים?" שאלתי. זו הפעם הראשונה שאני במועדון, אבל מישל סיפרה לי על מועדונים שהיא הייתה בהם.

"כן, אבל זה מקום יחסית חדש. לא הרבה מכירים אותו עדיין, אבל מספיק כדי שלא יהיה משעמם. זה מה שהופך אותו למושלם", ענתה מישל.

"זה גם למה לא בדקו אותנו בכניסה. הם צריכים כמה שיותר לקוחות", העיר רורי.

"נלך להביא שתייה?" שאלה רוקסן, מסתכלת על רורי. "אוקיי", הוא אמר ושניהם קמו והלכו לעבר הבר.

"אז מה אתן חושבות על רורי?" שאלה מישל ברגע שהם התרחקו.

"הוא נראה נחמד, אבל הדירה שלו מוזרה", אמרה איימי.

"למה? דווקא אהבתי אותה. היא צבעונית", אמרה קטרינה.

"כמובן שאהבת אותה", אורלי גלגלה עיניים. "מבחינתך הוא יכול היה לצבוע אותה בצבעי הקשת וזה עדיין היה בסדר."

"זה נשמע כמו רעיון מעולה", התלהבה קטרינה. צחקתי בלב. אני רוצה לראות איך תיראה הדירה שלה בעתיד.

"ג'יני?" מישל פנתה אליי.

"אני מסכימה עם איימי. עדיין לא יצא לנו להכיר אותו. עדיף תשאלי בסוף הערב", השבתי. היא הנהנה.

"אז איך אתם מכירים?" התעניינה קטרינה.

"הם חברי ילדות", התערבה אורלי.

"לא ראיתי אותו בערך מאז שהייתי בת תשע. הוא עבר עם הוריו לארצות הברית ולא ממש שמרנו על קשר. לא מזמן הוא חזר לבריטניה אז הוא שלח לי ינשוף", הוסיפה מישל.

"זה נראה כאילו גם רוקסן מכירה אותו", אמרה איימי.

"ההורים שלנו חברים אז שלושתנו פחות או יותר גדלנו ביחד. אני מכירה אותם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי", אמרה מישל.

"אם היית איתנו יותר אז היית יודעת שרוקסן ומישל הכירו הרבה לפני הוגוורטס", אמרה אורלי. איימי החווירה.

"אורלי!" קראה מישל.

"לא, זה בסדר. אני – אני צריכה לשירותים", אמרה איימי וקמה, מתרחקת במהירות. קטרינה עקבה אחריה.

"מה הבעיה שלך?" אמרה מישל, מסתכלת על אורלי בכעס.

"מה הבעיה שלי? היא זאת שמתנהגת מוזר! אני לא מבינה למה אתן מתעקשות לכלול אותה בחבורה שלנו. היא אף פעם לא הייתה אחת מאיתנו והיא גם לא תהיה", אמרה אורלי.

"זאת לא ההחלטה שלך. מי את שתגידי שהיא פחות טובה? אם את לא אוהבת אותה זו הבעיה שלך", אמרתי. לרוב התעלמתי מההערות המטומטמות שלה, אבל הפעם היא הגזימה. אין שום סיבה שהיא תתייחס ככה לאיימי.

"את אל תתערבי. מי דיבר אלייך בכלל?" אמרה אורלי.

"ג'יני צודקת. אני לא מבינה למה את כל כך לא אוהבת אותה – " התחילה לומר מישל, אבל אורלי קטעה אותה. "תסתכלי עליה! היא חושבת שהיא כל כך מיוחדת, שהיא יכולה לשים פס על כולם ואז פתאום לבוא אלינו כי מתחשק לה וכולם מקבלים אותה כאילו היא האחות האובדת שלהם או משהו! מי היא בכלל?!"

"אורלי, לכולם מגיעה הזדמנות שנייה. היא באמת מנסה להשתלב עכשיו. אני לא אומרת שאת צריכה לקבל אותה בזרועות פתוחות, אבל את לא חייבת להיות כלבה", אמרה.

"את קוראת לי כלבה? את? קודם תסתכלי על עצמך!" היא צעקה. אנשים מסביבנו התחילו להסתכל עלינו.

"אורלי די!" צעקה מישל.

"את אומרת לי די? היא – "

"לא אכפת לי! תפסיקי!"

"את מעדיפה אותן על פניי? זה העניין?" אורלי נראתה נעלבת.

"זה לא עניין של העדפה, כולכן חברות שלי ואני רוצה שתסתדרו. אני לא יכולה להכריח אותך לחבב אותה, אבל המינימום שאת יכולה לעשות זה להתייחס אליה בכבוד", אמרה מישל.

"בכבוד? לא מגיע לה שאתייחס אליה בכלל", אמרה אורלי בבוז.

"אז אל תתייחסי אליה. אל תתעסקי איתה והיא לא תתעסק איתך", אמרה מישל. אורלי גלגלה עיניים אבל שתקה. כשרורי ורוקסן חזרו עם המשקאות שלושתנו ישבנו בשתיקה וקטרינה ואיימי עדיין לא חזרו.

"פספסנו משהו?" שאל רורי בבלבול, מעביר את מבטו בינינו. הוא ורוקסן הניחו על השולחן שבעה קוקטיילים זהים למראה.

"עזוב", אמרה מישל באנחה, לוקחת את אחד הקוקטיילים ולוגמת ממנו. לקחתי גם אחד. הוא היה מתוק ועדין, שונה ממה שהייתי רגילה אליו. המשקאות האלכוהוליים היחידים ששתיתי עד עכשיו היו וויסקי אש ובירצפת, למרות שהאחרונה לא כל כך נחשבה. מעולם לא ראיתי קוקטייל לפני כן. "איך קוראים לזה?" שאלתי את רורי.

"סקס על החוף", הוא ענה והסמקתי. "זה שילוב של מיץ תפוזים, מיץ חמוציות, וודקה ושנאפס אפרסקים. אהבת?"

"כן. זה ממש טעים", אמרתי. הוא גם נראה מגניב, נוזל אדום-כתום בכוס ארוכה ומעוגלת עם חתיכת תפוז ומטריה קטנה. חשבתי על כמה קטרינה תתלהב כשהיא תראה אותו. החלטתי ללכת לראות מה קורה איתה ועם איימי. שמתי את הקוקטייל בחזרה על השולחן וקמתי.

"לאן את הולכת?" שאלה מישל.

"לשירותים", אמרתי. מישל הסבירה לי איך להגיע אליהם. קיוויתי שהבנות שם. כשנכנסתי איימי שטפה את פניה. עיניה היו אדומות מבכי. "את בסדר?" שאלתי. היה ברור שלא אבל לא ידעתי מה עוד להגיד. איימי משכה בכתפיה.

"אל תתייחסי למה שאורלי אמרה. פילץ' יותר רגיש ממנה", אמרתי.

"אבל היא צודקת", אמרה איימי, מתחילה לדמוע שוב.

"אל תבכי בגללה. היא לא שווה את זה", אמרה קטרינה.

"אני יודעת שלא הייתי חברה שלכן לפני, אבל חשבתי שנוכל להתחיל הכל מחדש. אני לא מבינה למה אורלי שונאת אותי", אמרה איימי, מנגבת את הדמעות.

"היא לא שונאת אותך. היא פשוט אהבה את המצב כמו שהוא היה. היא רוצה שהכל ילך בדרך שלה. היא צריכה להתמודד עם זה שהיא לא יכולה לקבל את כל מה שהיא רוצה", אמרתי.

"אולי לא הייתי צריכה לבוא", אמרה איימי.

"אל תגידי את זה", אמרה קטרינה.

"את לא יכולה לשבת בשירותים כל הערב. תחזרי ותראי לה שלא אכפת לך ממה שהיא חושבת, שאת כאן כדי להישאר ושאם זה לא מוצא חן בעיניה היא יכולה ללכת לחפש", אמרתי.

"אוקיי", אמרה איימי, נותנת מבט אחרון במראה ונאנחת. "רואים שבכיתי."

"אל תדאגי", אמרה קטרינה, לוקחת את ידה ונותנת לה לחיצה קלה. יצאנו מהשירותים וחזרנו אל השאר. אורלי לא הסתכלה עלינו, אבל לפחות היא לא אמרה כלום.

"הכל בסדר?" שאל רורי, מסתכל על איימי.

"כן", היא אמרה, לוקחת לה ולקטרינה קוקטייל. היא בחנה אותו לפני שלגמה ממנו ואז נראה היה שהתרצתה.

"נלך לרקוד?" הציעה רוקסן, מניחה את הכוס הריקה שלה על השולחן. מישל ואורלי הסכימו, אבל רורי לא נראה נלהב במיוחד. "אני אשאר כאן לשמור על הדברים", הוא אמר.

"אתה חייב לבוא", קבעה מישל, מתרוממת מהספה.

"את יודעת שאני לא רוקד", הוא אמר.

"רקדת בפעם שעברה", ציינה אורלי.

"זה כי הייתי שיכור. קוקטייל אחד בהחלט לא יעשה את העבודה", אמר רורי.

"לא אכפת לי. אתה עדיין בא", אמרה מישל, מושכת אותו מהספה.

"אבל הדברים – "

"אנחנו נשמור עליהם", אמרה קטרינה, מחווה עליה ועל איימי. רורי נאנח בתבוסה, נותן למישל לגרור אותו לרחבת הריקודים.

"את באה?" פנתה אליי רוקסן. הופתעתי מכך שהיא הכירה בקיומי. הבטתי באיימי. "זה בסדר, את יכולה ללכת", היא ענתה על שאלתי האילמת. קמתי והצטרפתי אליהן.

אמנם לא הכרתי את השירים, אבל הם היו קצביים והתאימו לאווירה. בכללי אהבתי לרקוד אז לא כל כך שינה לי. זה היה כיף ומרגיע פשוט להיכנע לצלילים ולהינות מהמוזיקה ומהתנועות.

רורי לא צחק כשהוא אמר שהוא לא רוקד. הוא פשוט עמד והסתכל עלינו, לא יודע מה לעשות. מישל ניסתה ללמד אותו אבל המקסימום שהוא היה מסוגל אליו היה לזוז מצד לצד במבוכה. זה היה מצחיק אבל לא צחקתי כי ריחמתי עליו. אחרי שני שירים הוא התחמק חזרה לאיפה שישבנו. מישל נאנחה אבל הניחה לו לנפשו.

אחרי כמה שירים נהייתי צמאה וחזרתי לשולחן, מתיישבת ליד רורי. הוא, איימי וקטרינה ניהלו שיחה מלאת התלהבות. איימי צחקה ופניה כבר חזרו לצבע החיוור הרגיל שלהם. שמחתי שהיא בסדר ושהם מסתדרים. הקשבתי להם בזמן ששתיתי את מה שנשאר מהקוקטייל.

"אתה לא מתגעגע לארצות הברית?" שאלה קטרינה, נהיית מעט רצינית יותר.

"אף פעם לא הרגשתי כל כך שייך שם. היו לי חברים והכל, אבל התגעגעתי לאנגליה. לא רציתי לעזוב מלכתחילה, אבל לא הייתה לי ברירה", הוא ענה.

"וההורים שלך נשארו שם?" שאלה איימי.

"כן", הוא השיב.

"אבל זה לא קשה להיות רחוק כל כך מהם?" שאלה קטרינה.

"אני והמשפחה שלי... בואו רק נגיד שזה מסובך. אני מעדיף לא לדבר על זה", הוא אמר ושינה את הנושא.

"אני חוזרת לרקוד. אתן רוצות לבוא?" הצעתי.

קטרינה הסתכלה על איימי שהנהנה לשלילה. "אולי אחר כך", היא אמרה.

"אוקיי", אמרתי, הולכת שוב לרחבת הריקודים. רקדנו בערך עוד חצי שעה עד שהבנות האחרות הכריזו על הפסקה. הלכתי שוב לשירותים, הפעם כי באמת הייתי צריכה. הגוף שלי נזכר בזה שבסוף לא מצאתי אותם אצל רוקסן. כשחזרתי היו כבר קוקטיילים חדשים על השולחן, הפעם שקופים-ירקרקים. זה נראה פחות טוב, אבל כולן שתתו אז גם אני טעמתי. לגימה אחת הספיקה לי כדי להבין שאני יותר לא נוגעת בזה. כנראה עשיתי פרצוף כי רורי צחק ואמר: "אז את לא טיפוס של מוחיטו."

"מה זה?" שאלתי בגועל, "זה חמוץ."

"רום, מיץ ליים ונענע", הוא ענה. אין פלא שלא אהבתי. לא סבלתי נענע. לא זיהיתי אותו כי הוא היה גרוס.

"להביא לך משהו אחר?" הוא הציע.

"לא צריך – " התחלתי לומר אבל הוא כבר קם וניגש לבר. כעבור כמה דקות הוא חזר עם סקס על החוף. "תודה", אמרתי בהכרת תודה.

"אין על מה", הוא חייך אליי.

ישבנו קצת וצחקנו ואז חזרנו לרקוד. ככה עשינו כמה פעמים: רקדנו, עשינו הפסקה עם סבב קוקטיילים אחר בכל פעם וחוזר חלילה. כבר התחילו לכאוב לי הרגליים אז חזרתי לספה. רורי היה היחיד שם. בשלב מסויים איימי וקטרינה הצטרפו לאחרות והוא נשאר לשבת. 

"אני כבר לא יכולה לזוז", אמרתי, מתיישבת לידו בעייפות.

"זה רע עבורך אבל טוב בשבילי", הוא אמר. הסתכלתי עליו בתהייה. "בזכות זה את מארחת לי חברה."

צחקתי, עוצמת את עיניי. לא שתיתי מספיק כדי להשתכר, אבל מספיק כדי להרגיש את התחושה. זה מה שהיה טוב בקוקטיילים. רובם היו עם אחוז אלכוהול נמוך, כך שהיה אפשר לשתות יותר מהם מבלי להגזים.

"את יודעת שאת יפה?" הוא שאל.

פקחתי את עיניי. אוי לא. "יש לי חבר", אמרתי מבלי לחשוב. חרא. אף אחד לא אמור לדעת.

"לא התכוונתי לזה ככה", אמר רורי בקול מתנצל.

"לא?" שאלתי. חשבתי שהוא ניסה להתחיל איתי.

"אני צייר, אני מעריך דברים יפים. יש לך פנים יפות וממש אהבתי את השיער שלך, במיוחד את הצבע. הייתי רוצה לצייר אותך בהזדמנות", הוא אמר, "אבל עם זאת, את לא הטעם שלי."

דבריו גרמו לי להסמיק. "הרגע נתת לי מחמאה ענקית, אבל אני לא בטעם שלך?" שאלתי.

"יופי וטעם לא בהכרח אותו הדבר", הוא אמר, מושך בכתפיו.

"אז מה הטעם שלך?" שאלתי.

"תסתכלי לשם", הוא אמר, מחווה עם ראשו לעבר הבר, שם בחורה בלונדינית מפותחת פלירטטה עם אחד הברמנים.

"הבלונדה? ברצינות? וכבר יצרת רושם של בחור אינטיליגנטי. איזו אכזבה", אמרתי. באמת חשבתי שהוא שונה.

"לא היא", הוא צחק.

הסתכלתי שוב, אבל חוץ משתי ג'ינג'יות – שלא נחשבו מאחר והוא פסל אותי – לא ראיתי מישהי קרובה לשם. היו הרבה אנשים בצדדים האחרים של הבר, אבל לא חשבתי שהוא התכוון אליהם. "אני לא רואה אף אחת", אמרתי, מקמטת את מצחי.

"אף אחת", הוא הדגיש. הסתכלתי עליו בבלבול ואז שוב על הבר וקלטתי. "הברמן?" התפלאתי. לא ציפיתי לזה. הוא הנהן, משועשע. בחנתי את הברמן ביתר עיון: שיער שחור חלק, עיניים כחולות, מוצק אבל לא יותר מדי. היה לו טעם טוב.

"אז זה למה התעקשת להזמין כל פעם ממנו", אמרתי בהבנה. רורי הנהן. "למה שלא תיגש לדבר איתו?" הצעתי.

"לא", הוא אמר ישר.

"למה לא? הוא חמוד", אמרתי.

"אני לא יכול פשוט ללכת ולהתחיל איתו. אני אפילו לא יודע אם הוא אוהב גברים או לא", הוא התנגד.

"הוא נראה לא מעוניין בבלונדינית ובחזה הגדול שלה אז אני אומרת שיש לך סיכוי. חוץ מזה, יש רק דרך אחת לגלות", אמרתי.

"אולי הוא לא רדוד?" הוא אמר.

"הוא בחור", אמרתי בגלגול עיניים.

"עכשיו נעלבתי", הוא אמר, אבל ראו שלא באמת.

רוקסן חזרה, מתיישבת על הספה לידנו. "את יכולה להישאר פה לכמה דקות?" שאלתי. היא הסתכלה עליי בתהייה אבל אמרה שכן. "יופי, בוא", אמרתי, קמה.

"ג'יני, לא", הוא אמר, אבל אני התעלמתי. חיקיתי את מישל ופשוט משכתי אותו לעמידה, גוררת אותו לבר. כשהגענו הוא הסתכל עליי בזעף אבל לא אמר דבר.

חיכיתי שהברמן יסיים לטפל בכמה לקוחות, כולל הבלונדינית שסוף סוף ויתרה והלכה משם. "מה בשבילכם?" הוא שאל בחיוך.

"יש שמועה שיש לכם צ'יפס ממש טעים", אמרתי, נשענת על הבר.

"שמועה נכונה", הוא אמר בקריצה. זו רק אני או שהוא ענה לי אבל הסתכל על רורי?

"אז פעמיים צ'יפס עם גבינה ובייקון", אמרתי.

"אין בעיה. אני מיד מכין לכם", הוא אמר, מסתובב כדי להוציא קופסה עם תפוחי אדמה חתוכים.

"אתה מכין אותם?" הופתעתי. לרוב למקומות האלה היה מטבח.

"בגלל זה אנחנו כל כך הרבה ברמנים. אנחנו גם מכינים את כל האוכל. הבעלים מתגאה בכך שמכינים הכל מול הלקוחות. אבל אני היחיד שמכין את הצ'יפס. אנשים אומרים שאף אחד לא יודע לעשות אותו כמוני", הוא אמר, מתחיל להכין אותו.

נתתי לרורי מרפק בצלעות כדי שיתחיל לדבר. הוא נעץ בי מבט, אבל הבין את הרמז. "מה עוד אתה יודע להכין?" הוא שאל.

"מה שתרצה. מבשר לאיטלקי ועד לקינוחים. הדבר היחיד שאני לא מסתדר איתו זה דגים. לא יכול לסבול את הריח", ענה הברמן. גם חתיך וגם יודע לבשל.

"אותי תמיד הטרידו העיניים. זה כאילו הן בוהות בך. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יכולים לאכול ראש של דג", אמר רורי בחלחלה.

"נכון?" אמר הברמן בהזדהות. "תנסה להגיד את זה לאמא שלי. היא חולה על דגים, מכינה אותם כל הזמן."

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"סת' ", הוא ענה.

"סת', אתה נראה לי כמו בחור חכם. אפשר לשאול אותך שאלה?" אמרתי.

"כבר שאלת, אבל אני מרשה לך עוד אחת", הוא צחק.

"נכון שהבחור הזה כאן חתיך? אני מנסה להגיד לו את זה אבל הוא לא מאמין לי. אולי לך הוא יקשיב", אמרתי.

סת' בחן אותו בעיון. "צודקת. הוא באמת חתיך."

"הייתי יוצאת איתו אבל לצערי הוא בקטע של גברים", אמרתי עם אנחת אכזבה מזויפת. רורי הסתכל עליי כאילו השתגעתי. סת' לא הגיב. ניסיתי לחשוב על עוד משהו לומר אבל נגמרו לי הרעיונות. סת' סיים להכין את הצ'יפסים והגיש לנו אותם. בזמן ששילמתי לו רורי לקח את הצ'יפסים והלך לפני שהספקתי למצוא דרך להמשיך את השיחה. נאנחתי, לוקחת את החשבונית ומסתובבת ללכת.

"תחזרו לפה אחר כך. אני אכין לך ולידיד שלך קוקטייל על חשבון הבית", אמר סת'. הסתובבתי להביט בו וחייכתי אליו. "תודה."

כשחזרתי לשולחן כולן כבר היו שם. "ג'יני, את חייבת לטעום מהצ'יפס! הוא פשוט מדהים", אמרה קטרינה בהתלהבות. הבנות האחרות המהמו בהסכמה. כשטעמתי ממנו הבנתי אותן. אין פלא שכולם מעדיפים את הצ'יפס של סת'. זה היה הצ'יפס הכי טעים שאכלתי אי פעם. הבחור גאון. אני כל כך חייבת להשיג אותו בשביל רורי.

הפעם כשסיימנו לאכול כולן נשארו ליד השולחן כדי לתת מעט מנוחה לרגליים. השיחה זרמה לכיוון סיפורי ילדות מצחיקים של מישל, רוקסן ורורי. "את זוכרת איזה לחיים היו לו? כמו של אוגר", צחקה רוקסן, מושכת בלחיים של רורי.

"כן", אמרה מישל, מגחכת. "זה היה כזה חמוד. עדיין יש לו קצת, אבל הרבה פחות."

"היי, אני עדיין כאן", אמר רורי, נראה מבויש.

"צריכות להיות לנו תמונות איפושהו", אמרה מישל.

"יש לי כמה אלבומים בדירה, אני רק לא בטוח איפה. עדיין לא פרקתי הכל", אמר רורי.  

"צריך להסתכל בהזדמנות. זאת כזאת נוסטלגיה", אמרה רוקסן.

"אני די בטוח שיש שם גם תמונות מביכות שלך", צחק רורי. "כמה מהן באדיבות הפאפרצי של ג'ימי. אני זוכר איך הוא התלהב מהמצלמה שקנו לו, התרוצץ וצילם כל דבר. איך הוא באמת? חבל שהוא לא יכול היה לבוא."

מישל קפאה, לא אומרת כלום. "מי זה ג'ימי?" שאלתי.

"את לא יודעת?" הוא נראה מופתע. הוא הסתכל עלינו, אבל מלבד מישל ורוקסן כולנו עטינו את אותה ההבעה המבולבלת. "איך הן לא מכירות את ג'ימי?"

"זה סיפור ארוך", ענתה רוקסן. רורי הסתכל על מישל אבל היא לא הביטה בו בחזרה.

"מי זה?" שאלתי שוב.

"ג'ימי זה האח הקטן של מישל", אמר רורי. למישל יש אח? איך זה שהיא מעולם לא סיפרה לנו? ולמה הוא לא הולך להוגוורטס?

"אני צריכה אוויר", אמרה מישל, יוצאת החוצה. אורלי באה לקום אבל רוקסן עצרה אותה. "זה משהו אישי. אם היא תרצה היא תספר לך", היא אמרה, לפני שהלכה גם. אורלי נראתה נעלבת. סביב השולחן שררה שתיקה מביכה.

"נלך לרקוד?" הציעה קטרינה. אני ואיימי הסכמנו. אורלי לא הייתה במצב רוח. ניגשתי לרורי והושטתי לו יד. "קדימה."

"לא שוב", הוא נאנח.

"בבקשה?" עשיתי לו את פרצוף הכלבלב הכי טוב שלי.

"ראית כבר שאני לא טוב בזה", הוא אמר.

"אני אעזור לך", אמרתי. הוא הניד את ראשו. עשיתי שוב את פרצוף הכלבלב והוא נכנע, קם מהספה בחוסר רצון. "יש!" קראתי, מחייכת בסיפוק.

כמו בפעם הקודמת, רורי פשוט עמד שם בחוסר אונים. אמרתי לו פשוט לחקות אותי, אבל הוא לא ממש הצליח. לפני שהוא יספיק לברוח לקחתי את ידיו בידיי, גורמת לו לזוז איתי. "תעשה כמוני. זה לא קשה", אמרתי. עם ההדרכה שלי זה היה קל יותר עבורו. עדיין, אחרי כמה שירים זה הספיק לו והוא הלך לעבר הספות. עצרתי אותו באמצע הדרך.

"בוא לבר", אמרתי.

"אני לא חוזר לשם. זה היה משפיל", הוא אמר. "אני לא יודע למה נתתי לך לגרור אותי לשם מלכתחילה."

"אחרי שאתה ברחת, סת' הזמין אותנו לשני משקאות על חשבון הבית. אני חושבת שזה רמז", אמרתי.

"ג'יני, זה די ברור שהוא לא מעוניין בי", אמר רורי.

"מה יש לך להפסיד? במקרה הכי גרוע לא תראה אותו שוב ואף אחד לא ידע", אמרתי.

"למה אכפת לך אם אדבר איתו?" הוא שאל.

"כי אני משפפת אתכם***", עניתי.

הוא גלגל עיניים. "צ'אנס אחרון", הוא הסכים. הפעם הבר היה עמוס באנשים, מה שאמר מספיק זמן בשביל רורי להתחרט. הייתי צריכה להחזיק אותו בשביל שלא יסתובב וילך. איתרתי שני מקומות פנויים על הבר וגררתי אותו לשבת שם. בכל מקרה היינו צריכים לחכות שכמות האנשים תתמעט לפני שנוכל לפנות אליו. סת' הבחין בנו, אך הוא היה עסוק מדי בשביל לפתוח בשיחה.

חיכינו משהו כמו רבע שעה לפני שהוא ניגש אלינו. "חזרנו", חייכתי אליו.

"אני אכין בשבילכם משהו מיוחד", הוא אמר. צפינו בו מכין את הקוקטייל. התרשמתי מהקלילות ומהביטחון שבתנועות שלו. הוא לא היסס או עצר לחשוב על מה שהוא עושה.

"תגידו מה דעתכם", הוא אמר, מניח לפנינו שתי כוסות. התוצאה הייתה משקה מתוק-חמצמץ וקליל, אבל עדיין הרגישו את האלכוהול בו.

"זה ממש טוב", אמר רורי. "חשבתי שעברנו על כל הקוקטיילים בתפריט, אבל לא טעמתי את זה."

"זה כי הוא לא נמצא בתפריט. זו המצאה שלי", אמר סת'.

"זה גאוני", אמר רורי.

"תודה", סת' חייך חיוך רחב.

"אתה חייב להראות לנו מה עוד אתה יודע להכין", קבעתי.

סת' צחק. "אולי בהזדמנות", הוא אמר.

"מה לגבי שבוע הבא? אני צריכה לחזור ל... אה, פנימייה שלי, אבל רורי פנוי", אמרתי. רורי דרך עליי בחוזקה. נעצתי בו מבט.

"נשמע מעולה", אמר סת'. "מה המספר שלך?"

אני ורורי החלפנו מבטים. "אין לו טלפון. הוא... אמ, נרטב", אמרתי, נזכרת בפעם שהארי ניסה להסביר לי ולאבא שמים הורסים טלפונים. "אבל אתם יכולים להיפגש פה ולקבוע תאריך ושעה."

"תוכל לבוא לפה מחר? אני מסיים את המשמרת שלי מוקדם", אמר סת'.

"סבבה", אמר רורי. חייכתי למראה החיוך המטופש שלו.

"אתה חייב לי", לחשתי לאוזנו כשהתרחקנו מהבר.

 

 

 

 

* הבית: http://i.huffpost.com/gadgets/slideshows/307810/slide_307810_2681096_free.jpg

רק קצת רחב יותר, כדי שיהיה מקום למסדרון הארוך. החדר של רוקסן נמצא בחלק האחורי של הבית ולכן לא רואים את המרפסת.

** הבגדים:

*** מצטערת, הייתי חייבת XD

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת