00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פ.י.מ.פ.

סיכום 2015 בפופ, פרק 2: הכוח מתעורר

בסיכום השנה של 2011 כתבתי פרק שכותרתו הייתה 'סוף לפוליטיקת הזהות?'. טענתי שם כי פוליטיקת הזהות, זו שתרבות הפופ שיחקה בה תפקיד מכריע בעשורים האחרונים, איבדה את ההיגיון העומד מאחוריה, והפופ צריך לפיכך לחפש דגל חדש להניף. אבל הוספתי גם סימן שאלה, כי ידעתי שצורות מחשבה שצריכות להיעלם אף פעם לא נעלמות כשזמנם מגיע. הן תמיד מתעקשות להישאר, וכתוצאה מכך הופכות מטופשות ועקרות. כך קרה גם לפוליטיקת הזהות, וזו אחת הסיבות העיקריות למצבו העגום של השמאל דהיום.

פוליטיקת הזהות נבעה ממציאות שבה לגבר הלבן ההטרוסקסואל היה יתרון חברתי בלתי הוגן, וקבוצות אחרות היו לפיכך צריכות להתאגד כדי להיאבק לביטול היתרון הזה. החברה המודרנית המערבית תפסה עצמה כפועלת למען יצירתו של אדם נאור לחלוטין, ותפיסת ה"אדם" שלה הייתה זו של הגבר הלבן. קבוצות אחרות, לעומת זאת, נתפסו כביטויים של הדברים שעלינו להשתחרר מהם. שחורים, למשל, נחשבו כמייצגים את התרבות הפראית שממנה אנו שואפים להשתחרר כדי להיות אנשים נאורים, ואילו הומוסקסואלים נחשבו כמייצגים מיניות סוטה שאנו רוצים להשתחרר ממנה כדי לייצר חברה בריאה. במצב כזה, לשחורים והומואים היו שתי ברירות: או לקבל על עצמם מעמד נחות, או להתנהג כמו הלבנים ובכך בעצם לוותר על זהותם (כלומר, שחור היה צריך להתנער מתרבותו ולהיות "דוד תום", ואילו הומוסקסואל היה צריך להישאר בארון ולהעמיד פנים כי הוא סטרייט). נשים היו סיפור מעט אחר: הן נתפסו כשוות, אבל תמיד משניות. הן היו שותפות למסעו של הגבר הלבן אל עבר הנאורות, אבל מכיוון שהמסע היה ממוקד בגבר הוא העלה את התכונות הגבריות למדרגה גבוהה יותר. וכך, כדי שיוכלו לזכות בשוויון הזדמנויות מבלי לוותר לשם כך על זהותם, נשים, שחורים והומוסקסואלים נאבקו דרך פוליטיקת הזהות ותרבות הפופ כדי לשנות את התודעה השלטת. ולאחר עשורים רבים של מאבק, הם ניצחו: התודעה של היום כבר אינה תופסת את "האדם" כמתקדם אל משהו, אלא שואפת לייצר חברה פלורליסטית שבה לכל קבוצה יש אפשרות לבטא עצמה. היותך אישה, שחור או הומו אינה מונעת ממך עכשיו להתקדם ולהגיע הכי רחוק שאפשר, מבלי להסתיר את זהותך האמיתית. במצב כזה, לפוליטיקת הזהות אין עוד מקום.

דא עקא, זה קורה בדיוק בזמן שבו היא מגיעה לשיא כוחה באקדמיה. הדיון בפוליטיקת הזהות בעשורים קודמים הביא לצמיחתן של מחלקות שלמות בתחום מדעי החברה העוסקות בלימודי מגדר, והן משכו אליהן נשים מלאות טינה שהחלו לקדם פמיניזם רדיקלי ולשטוף את מוחן של צעירות רבות. הפמיניזם שיוצא מן האקדמיה של העשור האחרון, המכונה "הגל השלישי" של הפמיניזם (הגל הראשון היה בתחילת המאה העשרים והתמקד בהשגת שוויון זכויות מלא כמו למשל הזכות להצביע בבחירות; הגל השני התחיל בשנות השישים ועסק ביצירת שוויון הזדמנויות והשוואת תנאים), הוא לא יותר מאשר תיאוריית קונספירציה: מתבססות על העבר שבו לגבר הלבן היה יתרון, האקדמאיות הפמיניסטיות מציירות את החברה המערבית כ"פטריארכיה" שבה המערכת מוטה לטובת הגבר. השגת שוויון לאישה הינה דבר בלתי אפשרי בעיניהן כל עוד הפטריארכיה הדמיונית הזו שולטת על חיינו, ולכן עלינו למקד את כל המאמצים בהפלתה. הגל השלישי, לכן, אינו עוסק בשיפור תנאיה של האישה, אלא בניסיונות להוכיח כמה רע לה. דרך עבודות אקדמאיות ודרך עיתונות השמאל האינטרנטית, הפמיניסטיות מראות איך כל דבר בעולם הוא חלק מן הפטריארכיה ומציירות את הנשים כקורבן מתמיד שאין לו שום סיכוי במערכת הנוכחית. וזה מושלך גם על קבוצות אחרות, שכולן מתוארות כסובלות מן הפטריארכיה. נוצרה מעין "היררכיית דיכוי", המתארת את החברה המערבית ככזו שמכוונת למען צרכיו של הגבר הלבן ההטרוסקסואל ומדכאת, ברמות שונות, נשים, לא-לבנים, הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. הרבה אנשים מן הקבוצות ה"מדוכאות" הללו אימצו את תיאוריית הקונספירציה הזו, וכך החברה המערבית הפכה לכזו שבה מסתובבים אנשים אשר במקום לנצל את החירות המוקנית להם בחברה זו כדי לעשות חיים ולפתח את יכולותיהם הם עסוקים כל הזמן בהתבכיינות על היותם קורבנות. גם כמה גברים לבנים קנו את הסיפור כאילו הם מקרבנים את כולם, ועסוקים כל הזמן בהלקאה עצמית ובניסיונות להסביר לגברים לבנים אחרים כמה הם רעים.

כלומר, לדעת הגל השלישי של הפמיניזם אנו שבויים בתודעה שמכוונת לתת כוח לגבר הלבן על פני אחרים. וכל דבר רע בעולם מוסבר כתוצאה של התודעה הזו. אונס, למשל, אינו מתואר עוד כביטוי של יצר האדם, אלא כתוצאה של יחסי הכוח בחברה: אנו מחנכים גברים כי יש להם זכות על האישה, ולכן הם אונסים. כלומר, לדעת הפמיניסטיות אנו מצויים ב"תרבות אונס", וכל מה שדרוש הוא חינוך נכון כדי לייצר תרבות אחרת ואז גברים יפסיקו לאנוס (אני לא מגזים. הן באמת ובתמים מאמינות בהבל הזה). כדי להשיג צדק חברתי, אם כן, הפמיניסטיות (והפמיניסטים הגברים הנלווים אליהן) מאמינות כי יש לייצר היררכיה תודעתית הפוכה, זו שנותנת יתרון לקבוצות המדוכאות יותר. לכן על יצירות אמנות ותרבות להתמקד בטרנסג'נדרים לא-לבנים, אח"כ בטרנסג'נדרים לבנים, אח"כ בהומוסקסואלים לא-לבנים, וכך הלאה: הומואים לבנים, נשים לא-לבנות, נשים לבנות, גברים לא-לבנים, ובסוף אפשר להשליך גם כמה פירורים לגברים לבנים (יש כאלו שמסדרים את ההיררכיה אחרת, אבל הגבר  הלבן תמיד למטה). אם תציין בפניהן שהן בעצם היחידות שמייצרות הבחנות כאלו ורוב בני האדם של היום כבר מתייחסים לכולם כשווים בלי קשר למגדר, צבע או נטייה, הן תראינה בכך ביטוי של התודעה הפטראירכלית השולטת על מוחך. הדרך היחידה לשוויון וצדק חברתי, בעיניהן, היא להודות בקיומה של הפטריארכיה ולהתייצב נגדה, ואם אתה מסרב להכיר בכך הרי הינך מיזוגן, גזען, הומופוב וטרנספוב. אין צורך להסביר את הנזק העצום הנגרם מכך: כאשר "גזען" אינה עוד מילה המציינת מישהו שבאופן מודע מאמין בעליונות גזעית אלא כל אדם שמסרב להודות כי המערכת כולה היא גזענית, אנו מאבדים את היכולת לזהות גזענים אמיתיים ולהילחם בהם. וכך, הפמיניזם פוגע ביכולתנו לנקות את החברה המערבית משיירי הגזענות, המיזוגניות וההומופוביה.

במציאות, החברה המערבית היא בדיוק ההיפך ממה שהפמיניזם הזה מתאר. זו חברה שמסורה בכל מאודה להשגת שוויון, ולאחר עשורים של פוליטיקת זהות היא גם שטופה כולה באמונה כי נשים סובלות מחוסר שוויון ולכן יש לפעול אקטיבית לשינוי המצב. בקנדה נבחר השנה ראש ממשלה חדש, ליברל צעיר וחתיך בשם ג'סטין טרודו. כעבור זמן קצר הוא הציג בגאווה את ממשלתו החדשה, שבה מספר הנשים והגברים שווה. כאשר הוא נשאל מדוע זה כך, הוא השיב "משום שזו 2015". זוהי תשובה נוראית. במקום להשיב "בחרתי את האנשים הכי מתאימים לתפקיד, ויצא שמחציתן נשים", הוא נתן תשובה ממנה משתמע כי בעצם נשים אינן שוות ביכולתן לגברים והן צריכות גבר מתקדם כמוהו שיעניק להן שוויון בגלל שהוא כזה נאור. אבל בתרבות הפי סי של 2015, תשובה מפגרת כזו הביאה לכך שתקשורת השמאל היללה אותו על נאורותו. 

ובמציאות כזו, הפמיניזם העכשווי יכול לגדול באין מפריע ולהפיץ את הארס שלו. רוב בני האדם אינם מודעים לכך שפמיניזם גל שלישי הוא לא יותר מאשר תיאוריית קונספירציה מטורללת, וממשיכים לתפוס את הפמיניסטיות כמי שלוחמות להשגת שוויון. התקשורת המיינסטרימית מתייחסת ברצינות לטענותיהן, והתקינות הפוליטית מביאה לכך שכל מי שחולק על דבריהן מתויג מיידית כמיזוגן, שונא נשים. פשוט עצוב לראות כמה אנשים חכמים נופלים לתוך המלכודת הזו ומסייעים לקידום הפמיניזם ההרסני הזה.

קחו לדוגמה את התסריטאי והבמאי ג'וס וודון. וודון הוא פמיניסט מהזן הישן, כזה שבאמת מעוניין בקידום האישה בתוך החברה המערבית הליברלית, והוא העניק לנו את באפי קוטלת הערפדים ועוד דמויות נשיות חזקות. אבל הרבה פמיניסטיות של הדור השלישי לא אוהבות אותו, וחושדות שהוא רק מתחזה לפמיניסט. בתפיסת העולם שלהן, אמנות צריכה להיות חלק מתהליך האילוף מחדש שלנו, ולכן אל לה להכיל שום דבר מן ההתניות שהפטריארכיה אחראית להן. וודון, אמן אמיתי, אינו מחזיק כמובן בתפיסות המגוחכות הללו, אבל הוא התחבר אל הפמיניסטית אניטה סרקיזיאן שהיא המקדמת הראשית של ההיגיון הזה. רבים הזהירו אותו שהפמיניזם שלו ושלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אך הוא נותר עיוור לכך. ואז, כשיצא הסרט השני בסדרת 'הנוקמים' בבימויו, הוא קיבל הכל בפרצוף, הופך מטרה להתקפות אכזריות באינטרנט מצד הפמיניסטיות. על מה יצא קצפן? על התיאור ה"מיזוגני" של נטשה רומנובה, הלא היא האלמנה השחורה. בקטע אחד בסרט רומנובה נופלת בשבי והגברים צריכים להציל אותה, דבר שמקדם בעיניי הפמיניסטיות את התפיסה הפטריארכלית כי נשים אינן אלא "עלמות במצוקה" שאינן יכולות לדאוג לעצמן. אין זה משנה שהאלמנה השחורה מתוארת בסרט כדמות חזקה מאין כמוה שמצילה את הגברים בסצינות אחרות - מספיק שהראית אותה כעלמה במצוקה פעם אחת כדי שתיחשב בעיניהן כשונא נשים חשוך. בסצינה אחרת, רומנובה מספרת כי העובדה שהיא מעוקרת גורמת לה לחוש כי היא אישה לא שלמה, והפמיניסטיות האשימו את וודון כי בגלל שדמות בסרט שלו חושבת כך זה אומר שגם הוא חושב כך. וודון נאלץ בעקבות זאת לסגור את חשבון הטוויטר שלו, לו היו יותר ממיליון עוקבים, ולקחת פסק זמן מן האינטרנט. אבל הוא עדיין מסרב להודות שיש בעיה רצינית עם הפמיניזם.

בסיכומי השנים הקודמות הראיתי כיצד הפופ של זמננו מייצר הרבה מודלים של נשים חזקות, עצמאיות וסקסיות, המרסקות את המגבלות האחרונות שעוד נותרו לנשים במערב. בשנה שעברה ציינתי שהפמיניזם חזר להיות מילה חמה, וקיוויתי שנערות הפופ הללו תהפוכנה אותו למשהו טוב יותר. עכשיו ברור שגם אני הייתי עיוור למציאות. ידעתי כמובן שיש פמיניזם רדיקלי שאין בינו לבין ליברליזם דבר וחצי דבר, אבל לא ידעתי כמה עמוק הוא חלחל. הרשומה התמקדה בשחקנית אמה ווטסון, שיצאה לשפר את תדמיתו של הפמיניזם ולנסות להושיט יד לגברים. זו הייתה יוזמה מבורכת ותליתי בה תקוות, אבל ווטסון בינתיים שואבת יותר מדי מן הפמיניזם של הגל השלישי, ואינה מבינה כי לא ניתן לגשר בינו לבין הגברים. הפמיניזם הזה למעשה מצייר את הגבר בדיוק באותו אופן שבו האנטישמיות מציירת את היהודי, ומה שמפעפע מתחתיו הוא שנאה יוקדת לגברים. עד שווטסון תבין כי כדי להציל את הפמיניזם היא חייבת לשחרר אותו ממיתוס הפטריארכיה, אין לה סיכוי להצליח.

באינטרנט, הכל קיצוני אפילו יותר. האתר בו הפמיניסטיות ויתר ה"קורבנות" מתכנסים הוא טמבלר, ושם הם חיים בבועה שבה רק ההיגיון שלהם הוא הצודק ושום דבר לא יכול לערערו. בטמבלר, כל אחד מגדיר לעצמו את זהויותיו השונות בניסיון להיות ייחודי, והם ממציאים כל הזמן זהויות חדשות (יש לפי אנשי טמבלר מאות זהויות מיניות שונות) ודורשים מן העולם להכיר בהן, כאשר הזהויות הנחשקות ביותר הן אלו שייאפשרו לך לטעון כי החברה מדכאת אותך וכך לקבל את הרישיון להיות נבזי כלפי ה"מדכאים". בשנתיים האחרונות הם החלו לצאת מתחומי טמבלר ולנסות להשליט את ההיגיון שלהם על אחרים, וזכו לכינוי לוחמי צדק חברתי (Social Justice Warriors) או בראשי תיבות לצ"חים (SJWs). מעבר לכך שהלצ"חים מחזיקים בתפיסות אותן ציינו לעיל - האמונה בפטריארכיה, בהיררכיית הדיכוי, בתרבות האונס ויתר הדברים המדומיינים המיוחסים לחברה המערבית - הם גם ניחנים בתודעה בריונית ותוקפים את יריביהם כאספסוף צמא דם. הלצ"ח לעולם לא ינסה להתמודד עם דעה מנוגדת לשלו ולהביסה באמצעות טיעונים טובים יותר. במקום זאת, הם ינסו לעשות דה-לגיטימציה למביא הטענה, ולשם כך הם יחפשו ציטוט של יריבם אותו הם יכולים לסלף ואז יציירו אותו כמיזוגן או גזען ובקיצור כמישהו שלא צריך להתייחס אליו. או אז הם יחסמו אותו מן היכולת לדון עימם, ויתקפו אותו ככנופיה בניסיון לסלקו מהאינטרנט. כך, הם הפכו לכוח פאשיסטי מסוכן, בעוד רוב העולם (שלא ממש מתמצא בתרבות האינטרנט) מאמין כי מדובר על אנשים ליברלים ונאורים הלחמים למען שוויון, ומתייחס אליהם באהדה.

מי יילחם בסכנה הזו? מי שהרים ראשון את הכפפה היו האתאיסטים. הקהילה האתאיסטית היא אחת הקהילות החשובות ביותר שהתפתחו באינטרנט, שאיפשר לאתאיסטים אמריקאים למצוא זה את זה ולייצר קהילה במדינה שהייתה מאוד דתית. מתחילת הדרך של יוטיוב הם ייצרו בו ערוצים משפיעים שקידמו חשיבה רציונלית ומדעית והפריכו את ההבלים הפסאודו-מדעיים של בריאתנים, והשפעתם החברתית היוותה גורם מכריע בתהליך המתחולל בעשור האחרון שבו יותר ויותר אמריקאים עוזבים את הדת ורבים מהם הופכים אתאיסטים. הכנסים האתאיסטיים היוו בעשור הקודם מקום שבו היו הרבה נואמים מבריקים שניהלו דיאלוג מעניין בנושאים רבים, והאינטרנט הפיץ אותם הלאה. אבל בתחילת העשור הנוכחי החלו לצ"חים אתאיסטיים להכניס את הרציונל הפמיניסטי לתוך הכנסים הללו ולדרוש שהאתאיזם ייאמץ אותו, לחרונם של רבים שחשבו שאין קשר בין הדברים. האתאיסטים הם אנשים המחזיקים בחשיבה ספקנית, ודרך הדיונים עם עמיתיהם הלצ"חים התחוור להם שהפמיניזם הפך בעצם למעין כת המאמינה אמונה עיוורת בדברים חסרי בסיס. המאבק הוליך להתפרקות הקהילה, אבל מתוך כך נוצרה קבוצה של אנשים אינטילגנטיים, מוכשרים ואמיצים שהחלו להילחם נגד הלצ"חים ונגד הפמיניזם.

אחד החברים הידועים ביותר של קהילת האתאיסטים ברשת הוא פיל מייסון, הידוע בשמו האינטרנטי Thunderf00t. מייסון הוא כימאי במקצועו, ומאז 2006 הוא מעלה ליוטיוב סרטונים הדנים בתופעות מדעיות. אבל זה לא הדבר שבשלו הערוץ שלו מפורסם. הוא מפורסם בסרטונים שבהם הוא מפרק באופן רציונלי ומלומד את טענותיהם של כל מיני חוגים אירציונליים, מפריך את טענותיהם המקושקשות. בעשור הקודם הוא התמקד בעיקר בבריאתנים, סיינטולוגים ומוסלמים, והפך לגיבור בקרב הקהילה האתאיסטית. אבל החל מתחילת העשור הזה הוא החל להתמקד יותר ויותר בפמיניזם העכשווי, וכאן הוא נתקל בתגובה שונה בתכלית. הפמיניסטיות לא היו מסוגלות לקבל ביקורת, והאשימו אותו כי הוא מיזוגן. כאשר הן ראו כי רבים בקהילה האתאיסטית לא קונים את הסיפור כאילו הוא פועל מטעמים של שנאת נשים, הן פנו לטקטיקה הלצ"חית הרגילה וניסו למצוא דרכים להשחיר את שמו. כך, למשל, הם מצאו סרטון של ראיון עימו שבו הוא נשאל אם המדע אכן כה טוב אם הוא הביא עלינו את מכונת ההשמדה הנאצית ויתר מוראות מלחמת העולם השנייה, ותשובתו היא כי אכן היה שווה לשלם את מחיר הנאציזם כי בחשבון הכולל המדע הציל הרבה יותר חיים מאלו שנהרגו בידי הנאצים. שונאיו הלצ"חים משתמשים בכך כדי לטעון כי הוא תומך בנאציזם, ובאופן דומה הם הדביקו לו גם כינויים כמו "איסלמופוב", "גזען", "טרוריסט", "פדופיל" ועוד. השנה הם אפילו ניסו לארגן קמפיין של מכתבים למכון המחקר בו הוא עובד ולדרוש לפטרו בשל היותו נאצי מסוכן. אך כל זה לא הועיל: הערוץ של ת'אנרדפוט ממשיך לפרוח, והתמיכה הכספית שהוא מקבל מחסידיו מאפשרת לו להמשיך במלחמתו. החודש, כאשר הערוץ שלו עבר את רף מאה מיליון הצפיות, הוא העלה סרטון המתעד את הדרך אותה עבר. הוא גם מבכה כאן את התפרקותה של הקהילה האתאיסטית השוקקת אחרי שהפמיניזם חדר לתוכה, כיצד מקהילה שביטאה רציונליזם אינטלקטואלי היא הפכה לקהילה שצריכה להתמודד עם הטפשות של פוליטיקת הזהות העכשווית. אך המסקנה שאנו יוצאים איתה היא שזה לא משנה: הכנסים האתאיסטיים אולי הפכו לבדיחה עצובה, אבל החלק האינטילגנטי של הקהילה ממשיך להתקיים ולשגשג אונליין עם ערוצים מגניבים כמו זה.

רוב היוטיוברים האתאיסטים הלוחמים נגד הלצ"חים בדרך כלל אינם נחשפים בפניהם למצלמה. התוכן שלהם אינטלקטואלי יותר, ולכן אנו רק שומעים את קולם. זה מאפשר להם לשמור על אנונימיות וכך להגן על עצמם מפני ניסיונם של הלצ"חים להרוס אותם. הם היו קהילה קטנה של ליברלים שנלחמו אל מול עולם שעדיין שקוע בעבר ולכן תופס את האנטי-פמיניזם שלהם כביטוי של שנאת נשים, אבל לאט לאט עוד אנשים החלו להבין את טבעו האמיתי של הפמיניזם העכשווי ונוצרה היכולת לקום ולדבר נגדו מבלי להסתיר את פניך. ג'ון לאפין, הידועה בכינויה Shoe0nHead, הייתה בסך הכל טרולית חמודה ומצחיקה עם קהל קטן של כאלפיים מנויים, שהייתה מעלה סרטונים בהם היא הייתה מקשקשת שטויות. אבל ביולי 2014, כאשר היא לא יכלה לסבול יותר את הדרך שבה משטרת הפי סי מוציאה את הכיף מהאינטרנט, היא העלתה את הסרטון הזה שבו היא קורעת לפמיניסטיות את הצורה וסוקרת את כל חוליי הפמיניזם. היא חשבה שרק מנוייה יראו אותו, אבל הסרטון הפך ויראלי ולפתע התחוור לה ולכולם שהמחשבות אותן היא מבטאת כאן משותפות לרבים, כולל נשים. שו און הד הפכה בעקבות זאת לאחד הקולות הבולטים ביותר במלחמה נגד הלצ"חים, בסדרת סרטונים שבהם היא מפגינה שילוב של חריפות שכלית, סרקאזם חורך ומימיקה מבדרת. היא בעצם כל מה שפמיניסטית אמורה להיות - בחורה המפגינה חשיבה עצמאית, התעקשות לעשות חיים, חושניות בריאה, אופי חזק, נשיות גאה בעצמה, ויכולת לעמוד על שלה מול כל מי שתוקף אותה - והעובדה שהיא מצויה מהצד השני של המתרס מראה עד כמה הפמיניזם התעוות. ובנוסף לכל, היא חמודה באופן שקשה לתאר.

פחות מחודש לאחר צאת הסרטון הזה, התחולל אחד האירועים התרבותיים החשובים של תקופתנו, אירוע שאחריו הכל השתנה. גיימרגייט. מקור הפרשה הוא הזעם שגיימרים חשים כבר שנים כלפי העיתונות האינטרנטית המבקרת משחקי מחשב, זעם הנובע משתי סיבות. ראשית, העיתונות הזו אינה חשה מחויבת לכללים של אתיקה עיתונאית, והגיימרים טוענים שיש הרבה שחיתות מאחורי הקלעים ויחסים לא תקינים בין מפתחי המשחקים לבין אלו הכותבים ביקורות עליהם. שנית, וגרוע מכך, חלק גדול מן העיתונות הזו מנוהלת בידי לצ"חים, ולכן הביקורות שלהם על המשחקים אינן נוגעות כלל לאיכויותיהם אלא לניסיון לכפות עליהם את העקרונות המטופשים שלהם. באוגוסט 2014, התפרסם סיפור לפיו מפתחת משחקים שכבה עם עיתונאי כדי שייתן לה ביקורת טובה, והזעם התפרץ. הגיימרים דרשו מן המדיה האינטרנטית לאמץ כללים אתיים טובים יותר, אך כאן המדיה הזו הראתה את פרצופה האמיתי והגיבה כמו שלצ"חים מגיבים. בתוך יומיים התפרסמו כתריסר כתבות, בכמה אתרים שונים, שטענו כי הגיימרים הם קהילה של גברים לבנים גזענים ומיזוגניים שחשים כאילו עולמם נלקח מהם כאשר משחקי המחשב הופכים מגוונים יותר ופתוחים יותר לקהלים אחרים, וזו הסיבה בגינה הם תוקפים את עיתונות המשחקים התומכת בכך. אין צורך לומר שזה הגביר את הזעם אלפי מונים, והלצ"חים ניצלו זאת כדי לטעון כי הם מותקפים ומוטרדים בידי הגיימרים האלימים והמסוכנים. כאשר גיימרים רבים שאינם גברים לבנים הטרוקסואלים התמרמרו על הצורה שבה התקשורת מציירת אותם וטענו כי גם הם רוצים עיתונות טובה יותר, הלצ"חים כינו אותם בובות על חוט המופעלות בידי הגברים הפטריארכליים. וזהו פרצופם האמיתי של הלצ"חים: הם טוענים שהם בעד חופש לכל אחד להיות מה שהוא, אבל תפיסת החופש שלהם שטחית מאוד. הם יכירו בזכותו של ההומו להיות הומו והטרנסג'נדר להיות טרנסג'נדר (הכרה שרוב רובה של החברה היום שותפה לה ממילא), אבל לא יכירו בזכותם לדעה משלהם - אם אתה הומו או טרנסג'נדר אתה מחויב בעיניהם להילחם נגד הפטריארכיה, ואם אינך עושה זאת אתה בוגד בקבוצה שלך. זה לא חופש.

התקשורת המיינסטרימית בלעה בשלמותו את הסיפור שסיפרו לה העיתונאים הלצ"חים, ומשחקי מחשב הפכו למה שפעם היו רוק'נ'רול, מטאל, ראפ ועוד סגנונות מוזיקליים: השעיר לעזאזל המואשם בכל גילוי של אלימות בחברה. בפברואר, סדרת הטלוויזיה הוותיקה Law & Order שידרה פרק המתאר את אנשי גיימרגייט כטרוריסטים שונאי נשים - עד כדי כך השקר חילחל. הלצ"חים ממשיכים לנסות לגרום לשינוי משחקי המחשב והפיכתם לדידקטיים, והתקשורת הממוסדת תומכת בהם בניסיונם להרוס את המדיום האמנותי היצירתי ביותר בתקופתנו. האם התקשורת הממוסדת גם היא נפלה בידי הלצ"חים? לאו דווקא, אבל כפי שתיארתי לעיל, הרבה עדיין לא התעוררו ולא הבינו את טבעם האמיתי של הלצ"חים, וכך האחרונים יכולים להמשיך בהתנהגותם הנלוזה. אבל ההתנהגות הזו היא בעוכריהם, כי היא רק נותנת לאנשי גיימרגייט את המוטיבציה להמשיך להילחם ומעוררת עוד ועוד אנשים להצטרף למאבק.

ביוטיוב, סמל הנלוזות הזו הוא הערוץ Feminist Frequency, המנוהל בידי בני הזוג ג'ונתן מקינטוש ואניטה סרקיזיאן. ב-2012, סרקיזיאן הודיעה כי היא מתכוונת לעשות סדרת סרטונים שתבקר את הגילום השלילי של נשים במשחקי מחשב, וביקשה מימון לשם כך. הפמיניסטיות של טמבלר תרמו בהתלהבות, אבל גם הרבה גיימרים, שרוצים שעולמם יהיה פתוח יותר לנשים, נתנו לה מכספם. אבל כאשר הם ראו את המוצר, התחוור להם ששום טובה לא תצמח ממנו. ראשית, למרות שהיא מעלה סרטון רק אחת לכמה חודשים ומתרצת זאת בכך שעליה לעשות מחקר מעמיק, אניטה מפגינה בורות משוועת בנושא אותו היא מבקרת. שנית, היא אינה מנסה להבין מתוך המשחק עצמו את טיב היחסים בין הדמויות ולשפוט אם האישה מתוארת כנחותה, אלא פשוט מחפשת סצינות שעליהן היא יכולה להשליך את הדברים שבספרות הפמיניסטית מתוארים כסטריאוטיפים שהומצאו בידי הפטריארכיה (למשל, קטע שבו האישה נמצאת במצוקה והגבר מציל אותה, שמחזק את הסטריאוטיפ של עלמה במצוקה). כאשר גיימרגייט פרץ, אניטה הפכה סמל לרציונל הלצ"חי נגדו גיימרגייט נלחם, והיא מצאה עצמה מטרה לרבים שלעגו לה ואמרו לה כמה סרטוניה גרועים. אניטה ניצלה זאת כדי לטעון כי היא מוטרדת בידי הגיימרים שונאי הנשים, והפכה בעקבות זאת לגיבורה בקהילה הפמיניסטית ובתקשורת. היא למעשה עושה בדיוק את הדבר בו היא מאשימה את משחקי המחשב: משחקת את העלמה במצוקה, ומנצלת זאת כדי להרוויח תהילה וממון. היא לעולם אינה משיבה באופן ענייני למבקריה, אלא אוגדת את כולם, כולל הביקורות הענייניות, תחת התג של "הטרדה". צבא הלצ"חים של טמבלר עומד נכון לשסות עצמו בכל "מטרידיה", והיא היום סמל הפמיניזם ברשת.

והמחיר שהפמיניזם משלם על כך הוא כבד: הסרטונים של אניטה הם שיקוף מושלם של כל מה שרע באידיאולוגיה של הדור השלישי, והם כל כך גרועים ומטופשים שכל בר דעת יכול בקלות להבחין באלמנטים השליליים של אידיאולוגיה זו. כל אחד מן הסרטונים הללו זוכה לאינספור סרטוני תגובה, שדרכם קהילת גיימרגייט מנסחת את טענותיה ומשכנעת עוד ועוד אנשים בצדקתה. הנה ת'ומס קירק, הידוע בכינויו The Amazing Atheist, עוד חבר בקהילה האתאיסטית שכבר שנים נלחם נגד הפמיניזם של ימינו. הוא אינו מדען כמו ת'אנדרפוט, וסגנונו הוא יותר זה של תגרן רחוב, אבל הוא ניחן באינטיליגנציה וכריזמה ואת הדינמיות המתפרצת שלו הוא מיישם כדי לתקוף באופן משעשע את כל מי שמפגין טיפשות. את הסרטון הזה הוא העלה השנה, ולעניות דעתי הוא סרטון הביקורת הקולע ביותר על אניטה סרקיזיאן שנעשה עד היום. כמובן שסרקיזיאן הגיבה בכך שטענה כי זהו סרטון שנאה ודרשה מגוגל לשנמך את מעמדו במנוע החיפוש. שיפטו בעצמכם אם מדובר על שנאה או על ביקורת עניינית אשר אניטה מנסה להשתיק.

גיימרגייט הפך אבן שואבת אליה יכלו כל אותם אלו המתקוממים נגד הפמיניזם והלצ"חים להישאב, למצוא זה את זה ולייצר קהילה שתהווה כוח נגדי. הקהילה הזו הולכת וגדלה, ומצמיחה עוד ועוד ערוצי יוטיוב מצוינים, המציעים ביקורת, חשיבה אינטלקטואלית וקומדיה. הדמות המרכזית בקהילה הוא קארל בנג'מין, הידוע בכינויו Sargon of Akkad. סארגון הוא ליברל אנגלי שנפשו נקעה מן הטמטום של השמאל העכשווי (בבריטניה, התהליכים הללו התחילו עוד לפני ארה"ב), והוא מעלה מדי שבוע סרטון המכונה This Week in Stupid, שבו הוא סוקר את כל מעלליהם המטופשים של הלצ"חים והשפעתם המזיקה על התרבות. הוא צריך לסנן הרבה מן החומר שצופיו שולחים לו, ועדיין יש לו כל שבוע מספיק בשביל סרטונים הנמשכים חצי שעה לפחות. קשה לדעת אם לצחוק או לבכות כאשר צופים בסרטונים הללו. בעיניי הלצ"חים, סארגון הוא המפיץ הראשי של שנאת נשים ברשת, אבל אין צורך לומר שאלו הבלים המראים עד כמה תודעתם שלהם שטופת שנאה ואינה מסוגלת להתמודד עם ביקורת. בסרטון להלן, סארגון משחק משחק שמקורו ברדיט, שבו עלייך לקרוא ציטוט ולנחש אם נכתב/נאמר בידי ניאו-נאצי או לצ"ח. כפי שאפשר לתאר, המשחק אינו קל.

עוד דמות בולטת בגיימרגייט היא שחקנית הפורנו מרסדס קאררה. קאררה הייתה מהנדסת במקצועה כאשר, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, החליטה שלעשות פורנו זו עבודה יותר כיפית ומשתלמת. אין צורך לומר שפמיניסטיות דור שלישי שונאות אותה, כמו שהן שונאות כל אישה שעובדת בתחום הסקס. הן אינן מאמינות כי אישה יכולה מרצונה לבחור בתחום כזה, אלא רואות בכך משהו שהפטריארכיה דוחפת אותה אליו. למעשה, הפמיניסטיות הללו אינן אוהבות כלל חופש אינדיבידואלי: כל אישה חייבת לדעתן להירתם להפלת הפטריארכיה, ואישה שרוצה לעשות מה שבא לה וליהנות מן האפשרויות שהתרבות המערבית מספקת לה נתפסת בעיניהן כבוגדת בבנות מינה. קאררה לוחמת על זכותה ליהנות מהחיים, והיא בחורה על הכיפאק ואהובה מאוד על אנשי גיימרגייט.

אבל האישה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על קהילת גיימרגייט היא כריסטינה הוף סאמרז. סאמרז, הנמצאת בשנות השישים לחייה, היא פמיניסטית ליברלית, כזו המאמינה כי החברה המערבית היא חברה חופשית וכי נשים צריכות לשאוף להתקדם בתוכה ולא להפיל אותה בגלל איזו אמונה בהיותה "פטריארכיה". היא פרופסורית לפילוסופיה אשר בסוף שנות השמונים התבקשה לתת קורס בעוסק בפמיניזם, ואז גילתה לתדהמתה כי ספרי הלימוד הפמיניסטיים מלמדים תיאוריית קונספירציה לפיה הנשים בחברה המערבית נשלטות בידי פטריארכיה זדונית של גברים לבנים. היא החלה להתריע כי החוגים הללו מגדלים דור של נשים שתהא להן תודעה של קורבנות במקום תודעה חופשית, ובשל כך הפכה למוקצית בקהילה הפמיניסטית. הארגון השמרני American Enterprise Institute הציע לה לפני כמה שנים פינה בערוץ היוטיוב שלו, והיא מנצלת אותה כדי לנתח את כל הרעות החולות שפשו בחשיבה הפמיניסטית ולהפריך את המיתוסים הפמיניסטיים באמצעות מחקרים ועובדות. בעקבות גיימרגייט, היא הפכה לגיבורת תרבות, ומכונה בחיבה Based Mom בפי הקהילה (המילה based, בסלנג העכשווי, מסמלת מישהו הנאמן לעצמו ולאמת שלו). כריסטינה אימצה בשמחה את הכינוי, וממשיכה להזין את הקהילה בסרטונים מצוינים.

מה שסאמרז מראה הוא שכל רעיון ה"פטריארכיה" מבוסס על מיתוסים וסילופים, המתמוטטים כאשר בוחנים את העובדות. כך למשל, הפמינסטיות טוענות כי נשים מרוויחות רק 78% מגברים בשוק העבודה, מה שמוכיח כי המערכת מוטה נגדן. אך סאמרז מוכיחה כי כאשר בוחנים את הסיבות לכך מתברר שזו דווקא תוצאה של פריבילגיות נשיות. אישה צעירה יודעת כי יש לה את האופציה להתחתן עם מישהו שיפרנס אותה, ולכן הרבה מהן בוחרות מסלול אקדמי על פי תחומי העניין שלהן גם אם הוא אינו מבטיח תחום עבודה מכניס. לגברים אין את הפריבילגיה הזו - הם חייבים לחשוב על מסלול שיאפשר להם לפרנס את עצמם ואת משפחתם. נשים גם נהנות מן הפריבילגיה לעבוד פחות ברגע שיש להן ילדים, בעוד גברים מצופים להמשיך לעבוד באותה כמות. וכך, נשים עובדות פחות שעות ובמקצועות פחות רווחיים, וזו הסיבה לפערי השכר. כאשר בוחנים נשים מול גברים העובדים באותו תפקיד ואותן שעות עבודה, פערי השכר נעלמים כמעט לחלוטין. יש עדיין פער קטן של אחוזים בודדים, אומרת סאמרז, וכפמיניסטית היא רוצה להיאבק כדי לבטל גם את חוסר השוויון הזה, אבל הפער הזה לא מצדיק את הטענה לפיה נשים מדוכאות.

עוד דבר שסאמרז מפריכה הוא המיתוס של "תרבות האונס". כאשר בוחנים את הנתונים, מתגלה כי התרבות המערבית עושה עבודה ראויה לציון במלחמה נגד אונס, ובארה"ב שיעור האונס ירד כמעט בתשעים אחוזים ב-35 השנים האחרונות. אך הפמיניסטיות עורכות סקרים מוטים ומסלפות נתונים כדי ליצור את התחושה שיש "מגפת אונס" בקמפוסים, ואז גורמות למוסדות האקדמיים להטיל חוקים דרקוניים כדי להילחם במגפה המדומיינת. מספר מוסדות אקדמיים זנחו את אחד העקרונות החשובים ביותר של המשפט המערבי - עיקרון החפות עד שתוכח אשמתך - והישעו סטודנטים שהואשמו באונס מבלי לתת להם אפשרות לטעון לחפותם. הלהיטות הזו להילחם באונס הביאה השנה לאחת הפאדיחות העיתונאיות המביכות ביותר של השנים האחרונות, כאשר העיתון הוותיק רולינג סטון פרסם סיפור סנסציוני על סטודנטית שעברה אונס קבוצתי בידי אחוות סטודנטים, רק כדי לפרסם תיקון מאוחר יותר (ולאחר שהאחווה כמעט פורקה) ולהודות כי מתברר שהסטודנטית כנראה בדתה את הכל. אין הרבה דברים גרועים יותר מאונס, אבל אחד מן הדברים הללו הוא להיות מורשע על אונס שלא ביצעת. הפמיניזם של היום מנסה להפוך את החברה לכזו שבה הרבה חיים רבים ייהרסו כתוצאה מעלילות שווא.

מה שגורם להרבה אנשים להתחיל לחשוב: אולי אלו בעצם הגברים שמקופחים בחברה המערבית של היום? יש כאלו שטוענים זאת כבר שנים, והם מה שמכונים פעילי זכויות הגבר, ובאנגלית MRA. הלובי הפמיניסטי הצליח לגרום לכך שהפעילים הללו יהיו בזויים בעיני החברה (גם אני, בסיכום השנה שעברה, חטאתי בכך ותיארתי אותם באור שלילי יותר ממה שמגיע להם), אבל בעקבות גיימרגייט הם מוצאים אוזן קשבת. למעשה, הפמיניסטיות הלצ"חיות נוטות לכנות כל מי שחולק על דבריהן בשם MRA, חושבות שזה יעשה לו דה-לגיטימציה, ואינן מבינות כי הן רק מעניקות בכך יותר ויותר לגיטימציה ל-MRA האמיתיים. כאשר מאזינים לדבריהם, מתברר כי בניגוד לבעית המדומיינות או הקטנוניות שהפמיניסטיות מתלוננות עליהן, לגברים יש כמה בעיות רציניות מאוד ותחומים שבהם הם מקופחים באופן בולט. בהדרגה, אנשים מתחילים לתפוס את פעילי זכויות הגבר כלוחמים למען שוויון, ואת הפמיניסטיות כמי שמנסות לייצר חברה שבה לאישה תהיה עליונות.

ה-MRA הפופולארית ביותר ביוטיוב היא קארן סטרוהן. קשוחה, שנונה, ידענית ומשעשעת, קארן עומדת בגבורה מול עולם עוין ומגנה על זכויותיהם של עמיתיה הגברים. בסרטון הבא, היא מתמודדת עם סרטון שהועלה בידי הערוץ Feminist Frequency. הפעם זו לא אניטה סרקיזיאן אלא ג'ונתן מקינטוש, הצלע הגברית של הצמד הפמיניסטי, שהעלה את הסרטון הזה המדבר על הפריבילגיות שגברים נהנים מהן לכאורה כאשר הם משחקים משחקי מחשב לעומת נשים גיימריות. כאשר ראיתי את הסרטון ואת הדברים הפעוטים שמקינטוש מכנה "פריבילגיות", זה רק שכנע אותי שבעצם אין לנשים שום בעיה בעולם משחקי המחשב - אף לא אחת מן ה"פריבילגיות" המצוינות בו היא משהו שאמור להפריע לאישה בריאה בנפשה. סטרוהן לוקחת זאת צעד קדימה, וטוענת כי דווקא לגברים יותר קשה בעולם הזה.

ההבדל בין ה-MRA ובין הלוחמים האחרים נגד הפמיניזם אותם סקרנו הוא שהרבה פעילי זכויות גבר חוטאים בכך שהם בעצם מהווים תמונת ראי של הפמיניזם. הם למעשה טוענים כי הפמיניזם הוא האחראי לבעיות בין המינים, ויש למוטטו כדי לפתור את הבעיות הללו. כלומר, כשם שפמיניסטיות דור שלישי משליכות את יהבן על מאבק להפלת "פטריארכיה" מדומיינת, כך ה-MRA עסוקים במאבק להפלת "פמינארכיה" שלדעתם שולטת בתודעה שלנו. התקווה היא שגיימרגייט יהווה מקום שבו אנשים הגיוניים משני המחנות ייפגשו ויפצחו במאבק משותף לשוויון שבו יטפלו בו זמנית בבעיותיהם של שני המינים. בינתיים זה לא קורה.

מישהי שגילתה כמה זה קשה היא יוצרת סרטים מקסימה בשם קאסי ג'יי. קאסי התחילה את הקריירה בהוליווד בתור שחקנית, והסקסיזם בו נתקלה גרם לה להפוך לפמיניסטית ולהיאבק על שיפור המצב. כלומר, היא פמיניסטית מהזן הליברלי, כזה שפועל ושואף לשיפור המצב ולא יושב ומיילל כמה רע. היא עזבה את המשחק והחלה לייצר סרטים דוקומנטריים, ואף זכתה להכרה בתחום. הדיון הבלתי פוסק בחוגים הפמיניסטיים על רשעותם של ה-MRA עורר את סקרנותה, והיא החליטה לעשות עליהם סרט דוקומנטרי. פעילי זכויות הגבר הגיבו בחשדנות, מורגלים בכך שכל מי שעושה כתבה עליהם רק רוצה לספר כמה הם איומים, אבל קאסי הצליחה לשכנע אותם שכוונותיה כנות והיא מתכוונת לתת תיאור הוגן. אבל במהלך הצילומים, קאסי עצמה עברה משבר. ההאזנה לסיפורים על קשיי הגברים גרמה לה לפקפק בפמיניזם שלה, לשאול את עצמה אם בעצם הם לא צודקים והפמיניזם הוא מקור הרשע. היא החליטה לאזן ולראיין פמיניסטיות, וכך לתת תמונה מקיפה ומאוזנת יותר. כאשר יצא הטריילר, היא ספגה משני הכיוונים. חברותיה הפמיניסטיות, שבתחילה עזרו במימון הפרויקט, הזדעזעו מן הגילום האנושי שנתנה ל-MRA, ונידו אותה מקהילתן. קאסי פתאום הרגישה מה קורה למי שמעורר את זעמן של הפמיניסטיות, עוברת על בשרה את כל מסכת רצח האופי ועלילות השווא עליהם סיפרו לה ה-MRA. מצד שני, רבים מן ה-MRA טענו כי הפמיניסטיות מוצגות באור חיובי יותר מהם (שוב, ביטוי לדעות הקדומות שלהם - כפי שתווכחו, הטריילר נותן רושם של סרט שמנסה לתת זכות דיבור לכולם ולעשות זאת באופן הוגן), ותקפו אותה על כך. מקורות המימון שלה התייבשו ללא התמיכה הפמיניסטית, וקאסי יצאה לקיקסטארטר כדי לנסות לגייס את ההון הדרוש כדי לסיים את הסרט, אך לא נמצאו מממנים והיא הייתה על סף ויתור על הפרויקט. אלא שאז השמועה הגיעה לאוזני אנשי גיימרגייט, והם גייסו עבורה בן לילה את הסכום המבוקש. הסרט ייצא ב-2016, ומן הטריילר נראה כי הוא מעניין למדי.

כל מה שתיארנו עד עכשיו מתרחש למעשה בשמאל. אבל יש צד שני למפה, ובצד הזה יש כמה אנשים שמתריעים כבר שנים נגד המציאות שאנו רואים היום. הרבה צעירים אמריקאים שלא אהבו את ההגבלות על חופש הדיבור שהטילה התקינות הפוליטית פנו בשנים האחרונות לימין, שמאמין כי יש להילחם בשם החירות האינדיבידואלית נגד הממשלה שמנסה ליטול מן האזרחים את חופש הדיבור וחירויות נוספות, כגון החירות לשאת נשק, החירות מתשלום מיסים שיקיימו את מדיניות הרווחה שמסייעת לשכבות החלשות, החירות לחנך את ילדיך כפי שאתה רוצה לחנך אותם, ועוד. הצעירים הללו התחברו לצד הזה של השמרנות האמריקאית, אבל מצד שני אהבת החירות שלהם גם הביאה אותם להסתייג מן המגבלות שמטילה האמונה הדתית של הימין האמריקאי המסורתי, ולכן הם התרחקו גם מן השמרנים הימניים הדתיים והגדירו את עצמם כ"ליברטריאנים", אנשים המאמינים בחירות אינדיבידואלית מעל לכל. הליברטריאנים נלחמים כבר שנים נגד הפי סי ונגד אידיאולוגיית הצדק החברתי, ועכשיו הם מוצאים גם אוזן קשבת בקרב אנשי גיימרגייט והופכים ליותר מיינסטרים. לורן סאות'רן, המשתייכת למפלגה הליברטריאנית של קנדה, מדברת כבר כמה שנים נגד הפמיניזם, אבל רק השנה מצאה תהילה ביוטיוב.

הרבה במפלגה שלה לא אהבו את הקו הזה, וביקשו לסלקה. אבל כאן התברר לאן הרוח נושבת: ציבור מצביעי המפלגה הביעו ברוב גדול את תמיכתם בסאות'רן, ובסופו של דבר, דווקא אלו שביקשו לסלקה הם אלו שנאלצו לפרוש. צורת המחשבה הליברטריאנית אינה יכולה לסבול עוד את הפמיניזם בגלגולו הנוכחי.

אחרי ההתעוררות בשמאל שבאה בעקבות גיימרגייט, הרבה ליברטריאנים צהלו וקראו "אמרנו לכם". ואכן, הדברים שגיימרגייט התקומם נגדם הם דברים שהליברטריאנים כבר שנים מדברים עליהם, והם הראשונים שהתריעו מן הסכנה הגלומה בלצ"חים. אבל מנקודת מבט שמאלנית, אינני מוכן להודות כי הליברטריאנים צדקו. הבעיות נגדן נלחמה פוליטיקת הזהות היו בעיות אמיתיות, והלצ"חים הם פשוט אותם שמאלנים שממשיכים להחזיק בפוליטיקת הזהות למרות שהבעיות הללו כבר נפתרו. הימין חשש כי השמאל כולו ניחן בתודעה לצ"חית ולכן נלחם לעצור את פוליטיקת הזהות כאשר הייתה עדיין רלוונטית, אבל גיימרגייט הוא דווקא ההוכחה לכך כי הימין טעה: חלק גדול מן השמאל הם אנשים רציניים שמסוגלים לביקורת עצמית וידעו להבחין מתי פוליטיקת הזהות סיימה את תפקידה. בתחילת השנה עדיין תהיתי אם גיימרגייט יוביל לכך שהרבה צעירים ליברלים יאמצו את התפיסה הליברטריאנית ויעברו ימינה, אבל היום כבר ברור שקורה כאן משהו אחר: החלוקה המסורתית לשמאל ליברלי מול ימין שמרני כבר אינה תופסת, אלא צריך לבצע חלוקה נוספת לאוטוריטרים מול ליברטריאנים. היום אנו מדברים על כך שאת הימין יש לחלק לימין אוטוריטרי (השמרנות הדתית) וימין ליברטריאני, וגם את השמאל יש לחלק לשמאל אוטוריטרי (הלצ"חים) ושמאל ליברטריאני. הליברטריאנים של השמאל טוענים כי הם הם הליברלים האמיתיים, וטוענים כי השמאל האוטוריטרי אינו ליברלי ויש לכנותו בשם אחר (בפרק הבא נראה מהו השם שהשתרש לשמאל הזה). הליברטריאנים של הימין ושל השמאל עדיין חלוקים בדעותיהם באופן תהומי בכמה נושאים (בגדול, הליברטריאנים של השמאל מאמינים כי על הממשלה לפקח על נושאים כלכליים, בעוד הליברטריאנים של הימין רוצים חופש מוחלט גם בתחום הזה), אבל הם לפחות מכבדים זה את זה ומקיימים דיאלוג פורה, וכולם מאוחדים באמונה כי יש להגן על חופש הדיבור והדעה ובמאבק על כך נגד האוטוריטריות גם של הימין הדתי וגם של השמאל הלצ"חי. גיימרגייט יצר אפשרות לדו-שיח בין שמאל וימין לאחר שנים של נתק, והחלוקה מחדש הזו של המפה הפוליטית נותנת תקוות לעתיד.

עדות לכך התקבלה בקיץ, כאשר בית המשפט העליון בארה"ב קבע בהחלטה היסטורית כי נישואין לבחיר או בחירת ליבך הם זכות אזרחית המגיעה לכולם, ולכן על כל המדינות בארה"ב להכיר בזכותם של הומוסקסואלים להתחתן. ההחלטה עוררה כמובן תגובות נזעמות בימין הדתי שקונן על הפיכתה של אמריקה לסדום ועמורה, ואני חייב להודות שלי היו רגשות מעורבים. הדבר היפה במאבק שהתנהל בשנים האחרונות סביב נישואים חד-מיניים הוא שהוא הביא לכך שהרבה אמריקאים השתחררו מבערותם לגבי הומוסקסואלים, וזה הביא לירידה משמעותית ברגשות ההומופוביים. המדינות שעדיין לא התירו נישואים חד-מיניים הן מדינות שבהן יש עדיין יותר מדי בערות והומופוביה, והיה עדיף בעיניי להמשיך להיאבק עוד כמה שנים עד שיגיעו בעצמן להכרה בשוויון זכויות ללהט"בים. כאשר זה מתבצע באכיפה מלמעלה ההומופוביה יכולה להמשיך להתקיים באין מפריע מתחת לפני השטח, ולכן שמחתי לא הייתה שלמה. גם הליברטריאנים הימניים לא אהבו את ההחלטה הזו, למרות שהם תומכים בזכות לנישואים חד-מיניים, כי הם לא אוהבים שום דבר שמתבצע באכיפה מלמעלה. הליברטריאנים של השמאל, לעומת זאת, שמחו ללא סייג. הנה ג'ון, שו און הד, מלגלגת על התגובות ההיסטריות של הימין הדתי בסרקסטיות אופיינית. לדבריה, היא עשתה זאת בין היתר כדי להיפטר מאותם מנויים סקסיסטים והומופובים שהעריצו אותה בשל הסרטונים האנטי-פמיניסטים שלה מבלי להבין כי היא עושה זאת בגלל אמונתה בשוויון.

השאלה היא מה יקרה עכשיו עם ההומוסקסואלים בארה"ב? האם הם יכירו בכך שהגיעו לשוויון חברתי מלא ויפנו את מרצם כדי להיאבק למען עמיתיהם במדינות בהן הם עדיין נרדפים? או שיפעלו כמו הפמיניסטיות, יצטרפו לאולימפיאדת המדוכאים וימשיכו לחפש סיבות להתלונן ולצייר עצמם כקורבנות? עדיין לא ברור. יש כמובן הרבה להט"בים לצ"חים, אבל אין משהו מאורגן כמו הפמיניזם, אין ביטוי ל"אג'נדה ההומוסקסואלית לשנות את החברה" שהימין הדתי מזהיר מפניה. בינתיים יש רק כמה אנקדוטות שמזהירות שזה עלול להתרחש. בארה"ב היו לאחרונה מקרים ספורים של הומוסקסואלים שביקשו להתחתן ונכנסו דווקא לבתי עסק של דתיים כדי להזמין דברים לחתונה כגון עוגות וכו', וכאשר בעלי העסק סירבו לשרת אותם בטענה שהשתתפות בטקס חתונה חד-מינית מנוגד לאמונותיהם, הם תבעו אותם על אפליה. בחברה מתוקנת, זה צריך להיפתר בכך שבעל העסק יסביר בנימוס ללקוח שאמונותיו הדתיות מונעות ממנו להעניק לו שירות ויפנה אותו למקום הסמוך ביותר היכול לשרתו. אבל יש כמה אנשים שרוצים לכפות את דרך חייהם על אחרים, ועכשיו כמה מהם מגיעים דווקא מן המחנה האנטי-דתי.

אבל ההומו הבולט של תקופתנו מגיע מגיימרגייט. מילו יאנופולוס הוא בריטי שיצא בנערותו מהארון, וגילה כי החברה מסביב מקבלת אותו בלא בעיות. לעומת זאת, כאשר "יצא מהארון" בפעם השנייה והתוודה כי הוא ימני שמרני בדעותיו, הוא זכה לחוסר סובלנות ושנאה מצד אותם שמאלנים שהתיימרו להיות בעד זכויותיו. מילו טוען כי השמאל הליברלי השחית את אנשי הלהט"ב, שפעם היו אנשים ייחודיים שהיוו אלטרנטיבה לחברה ועכשיו הפכו משעממים כמו כולם. הוא מסרב להיכנע לכך, ומתנהג כמו ההומואים של פעם: גנדרן, קאמפי, הולל, ביצ'י, נרקיסיסטי, סרקסטי. הוא נהנה להרגיז את הלצ"חים באמירות שערורייתיות, מנצל את העובדה שהם לא יכולים לתקוף אותו באמצעים הרגילים כי בהתאם להיגיון שלהם הוא הרי משתייך לקבוצה מדוכאת. הוא הפך לעיתונאי הכותב באתר הימני-ליברטריאני Breitbart.com, ושם אומר כל מה שבא לו ומצפצף על כללי התקינות הפוליטית. ברייטבארט הוא אתר שגם הוא לא בדיוק מציית לעקרונות של אתיקה עיתונאית, אבל כאשר גיימרגייט  פרץ הוא היה כלי התקשורת היחיד שהתייחס אליו באהדה, כאשר יאנופולוס מוביל את הקו. בשנה וחצי שעברה מאז הוא דמות מרכזית במאבק נגד הלצ"חים, מבצע תחקירים החושפים אותם במלוא נלוזותם. כלומר, הוא מהיחידים בתקשורת שעושה מה שעיתונות אמורה לעשות: לצאת נגד גורמי כוח ודיכוי. הוא אחד מגיבורי קהילת גיימרגייט, למרות שדעותיו הימניות מרגיזות גם רבים מתוכה. אבל הוא כל כך חמוד שאי אפשר לכעוס עליו.

מילו נערץ כמו כוכבי הרוק של פעם, וגם מתנהג כמותם. הוא סמל לתקופתנו, שבה אינטלקטואלים חוץ-אקדמאיים הם גיבורי התרבות העיקריים, לוחמי החירות של ימינו הנאבקים נגד הטפשות שהשתלטה על האקדמיה ופשתה לכל תחומי החיים. בפרק הזה למדנו להכיר בעיקר את הגיבורים שצמחו כתגובה לטפשות של הפמיניזם הרדיקלי, לוחמי הצדק החברתי ופוליטיקת הזהות. אבל זו לא הטפשות היחידה של זמננו. בפרק הבא נראה כי יש עוד שבר בשמאל, שמצמיח גיבורים נוספים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אלדינסיין אלא אם צויין אחרת