00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פ.י.מ.פ.

סיכום 2015 בפופ, פרק 1: אתה פי סי, אחי?

28/12/2015

כפי שכתבתי במבוא, סיכום השנה הזו יהיה שונה מאוד מקודמיו, והסיבה העיקרית לכך היא זו: כאשר נפניתי להתבונן אחורה על השנה ולראות מה אפיין אותה, הייתה מילה אחת שחזרה שוב ושוב, מילה שלא ממש שיחקה תפקיד בשנים הקודמות, מילה שהיה נדמה שלא נצטרך להתעסק איתה יותר. אבל השנה, היא הייתה בכל מקום.

צנזורה.

צנזורה, כמובן, קיימת עדיין בגדול בעולם הלא חופשי, ובשנים הקודמות עקבנו כיצד צעירים  ממדינות לא חופשיות מנסים לחקות טרנדים פופולאריים בקרב עמיתיהם בעולם החופשי ונלחמים ברשויות במדינתם שניסו למנוע זאת מהם. זה נמשך גם השנה. במצרים, בלוגר עמד למשפט לאחר שפרסם תמונה של הנשיא סיסי עם אוזני מיקי מאוס. חולשתו של הדיקטטור סיסי נחשפה במלואה כאשר הפגיעה הזו בכבודו הייתה פשע כה חמור שהבחור קיבל עליה שלוש שנים בפנים. כמובן שזה רק הפך את התמונה לוויראלית יותר, ונרים את תרומתנו לחופש הדיבור כאשר נפרסמה גם כאן. Shut your mouse, Sisi!

זה שמצרים של סיסי היא דיקטטורה נוראית זה לא חדש. טורקיה, לעומת זאת, מתיימרת להיות דמוקרטיה. הצחקתם את ארדואן. כאשר מדובר בפגיעה בכבודו, הדמוקטטור של טורקיה חלש ועלוב בדיוק כמו עמיתיו ממדינות פחות דמוקרטיות. אזרח טורקי עומד למשפט לאחר ששיתף מם המשווה בין ארדואן לגולום. אחד הממים המבריקים של השנה, לעניות דעתי, וכמובן שחובה עלינו להפיצו הלאה. אלו הן כמה מן הדוגמאות היותר מוצלחות של המם. ארדואן בדרך כלל מימין.

עוד דבר שמאוד הרגיז משטרים דכאניים השנה היה ריקוד הטוורק. כאשר כמה רוסיות צעירות העלו וידיאו שלהן רוקדות טוורק לפני אתר הנצחה לקורבנות מלחמת העולם השנייה, התרסה ברורה נגד המדיניות הלאומנית של פוטין, הן נשפטו לשבועיים בכלא.

כאשר מנסים לצנזר כך את הטוורק, מוטל על ליברל כמוני לקדם אותו, אז הנה משהו חביב. אמריקאית כשרונית בשם לקסי פנתרה כבשה השנה את יוטיוב עם סרטוני הטוורק שלה. נענעי אותו, בייבי.

הסרטון הזה מראה כמה כיף לנו במערב החופשי, שבו אנו יכולים לרקוד ולעשות חיים ולהיות סקסיים כאוות נפשנו. נכון? נדמה לכם. המקום שבו הצנזורה הייתה בולטת במיוחד השנה היה דווקא המערב, וכאן עלינו לשאול: הא כיצד? כיצד קרה שאנחנו שוב מדברים על צנזורה, כאשר נדמה היה שאנו הליברלים הצלחנו להביס אותה? ובכן, התשובה היא שהצנזורה מגיעה עכשיו ממקום אחר. זו כבר לא הדת שמצנזרת - אחרי מאות שנים של מאבק ליברלי הצלחנו להחליש את כוחה לעשות זאת. זאת גם לא המדינה - גם כאן הצלחנו לאחר מאות שנים לעגן ולשריין את עיקרון חופש הדיבור, והמדינה מגנה עליו. מניין מגיע הצנזורה, אם כן? היא מגיעה מאיתנו, מן הליברלים. החשיבה הליברלית הצליחה איכשהו לעוות את עצמה כך שהיא דורשת מאנשים לצנזר את עצמם, וכאשר הם אינם עושים זאת היא תוקפת ומגנה אותם. זה התפתח במשך שנים רבות, אבל ניתן היה להתעלם מכך. עכשיו זה כבר כל כך חזק שאי אפשר יותר להתעלם.

מהם התהליכים שגרמו למחשבה הליברלית לפנות כנגד עצמה? נסקור אותם לאורך כל פרקי סיכום השנה הזו. בפרק הזה נתמקד במה שמכונה תקינות פוליטית, PC. הפי סי נובע מן המחשבה שמילים עלולות לפגוע, ויותר מכך, שמילים המבטאות שנאה וחוסר סובלנות יובילו גם למעשים של שנאה וחוסר סובלנות. לכן ליברלים ניסו לנקות את השפה מביטויים כאלו, וכל עוד זה היה בגדר המלצה זה היה בסדר. הבעיה מתחילה כאשר הם מנסים לכפות על אחרים את עקרונות הפי סי, ומשם התחיל אחד התהליכים שהובילו אותנו למצבנו העגום הנוכחי.

כמו תמיד, זה מתחיל מדברים הנראים הגיוניים, כגון הדרישה לצנזר הכחשת שואה. תעשיית הכחשת השואה אינה נובעת מחיפוש אחר אמת אלא ממניעים אנטישמיים, מן הרצון לטשטש את לקח השואה כדי שהשיח האנטישמי יוכל שוב לפרוח באין מפריע. הרשויות במערב מודעות לכך, ולכן במדינות מסוימות באירופה הכחשת השואה הינה עבירה פלילית. הכוונות היו אולי טובות, אבל היום כבר ניתן לקבוע שהצנזור הזה של הכחשת השואה גרם נזק עצום. הוא אינו מונע ממכחישי השואה לפרסם ולמצוא קהל, כי הם יכולים לעשות זאת באינטרנט שם הם נחשבים לגיבורים המייצגים אמת שהשלטונות מנסים להשתיק; הוא מונע דו-שיח שבו יישמע קולם של אלו המפריכים את טענותיהם של מכחישי השואה, וכך טענותיהם יכולות להמשיך להתפשט; והוא גרם לכך שהדיון ינוהל בידי גורמים זדוניים, בעיקר איראן שתפסה פיקוד ומהווה מוקד המאפשר לכל מכחישי השואה להיפגש. זה מה שהצנזורה גורמת - היא לעולם אינה מביאה תוצאות טובות. ואם את הרצון לצנזר דברים כמו הכחשת שואה אפשר עוד להבין, הרי מה שהפי סי התגלגל אליו היום הוא כבר מעבר לכל היגיון והצדקה.

כי היום, אנחנו מדברים על צנזור של כל מה שעלול לפגוע ברגשותיו של מישהו. מה שצמח במערב בעשור האחרון הוא דור מפונק ובעל עור דק, שרגיש לכבודו כמו דיקטטור וחושב שפגיעה ברגשותיו של מישהו היא פשע חמור. כמובן שראוי להימנע מפגיעה ברגשות, אבל אי אפשר להימנע מכך לחלוטין, וחלק מתהליך ההתבגרות הוא פיתוח של עור עבה מספיק שיכול לגרום לך להתמודד עם אמירות פוגעניות. אבל צעירים של היום, כאלו שגדלו לתוך תרבות הפי סי, חושבים שרגשותיהם הרכים הם דבר יקר ערך שכל פגיעה בו מהווה "טראומה" ולכן פשע בל ייסלח. חלק מן הפי סי המופרז הזה הוא גינוי של כל ביטוי של "שיימינג", של אמירות שיכולות לגרום לך להתבייש בעצמך. וזה לא רק גינוי של אמירות כמו "אתה שמן מדי", אלא גם גינוי של שלטי חוצות המציגים אנשים רזים כי הם עלולים לגרום לאנשים בעלי משקל עודף להתבייש בעצמם. וכאשר אתה בולם כל ביקורת נגדך, אתה מאבד את מה שיכול לגרום לך לשפר את עצמך וכך אתה גדל והופך לטיפוס אנטי-סוציאלי, כזה שמשמר את כל התכונות הרעות מהן היית אמור להיפטר במהלך ההתבגרות וכזה שחושב שזכותו להשתיק אנשים שאומרים דברים שאתה לא אוהב לשמוע. בפי סי של היום, גם ביקורות בעלי תוכן ענייני ואמיתי עלולות להיות מצונזרות אם הן פוגעות ברגשותיו של מישהו.

המקום שבו זה מתרחש בצורה החריפה ביותר הוא מעוז הליברליות, האקדמיה. אם בעבר האקדמיות היו מסד ללוחמי חופש ביטוי, הרי עתה הן מכון לסתימת פיות. במקום לנסות לשחרר את הצעירים המגיעים אליהם מן הרגישות המוגזמת והקלינית שלהם, הרבה מוסדות אקדמיים (לא כולם) נכנעים לגחמותיהם. אחד הדברים אותם הם מספקים לסטודנטים שלהם היום הוא מה שמכונה "אזור בטוח" (Safe Space), אזור שבו מובטח להם כי לא תהיה כניסה לדברים בעולם החיצון שהם אינם אוהבים. זה נוגע בעיקר לדעות: באקדמיה של היום השתרש המנהג המכונה No Platforming, שמהותו מניעה ממישהו את האפשרות לדבר. אם הם שומעים שמגיע לקמפוס מרצה אורח שאת דעותיו הם אינם אוהבים, סטודנטים ינקטו בכל האמצעים הבריוניים העומדים לרשותם כדי למנוע את קיום ההרצאה או להחריש את דבריו, ואם עדיין הוא מצליח לדבר, יש להם את האזור הבטוח שאליו הם יכולים להימלט כדי להירגע מן הטראומה של האזנה לדעות הנוגדות את השקפת עולמם. ואז, כאשר הם יוצאים לעולם ונתקלים במשהו שלא נראה להם, הם אינם מסוגלים להתמודד. הנה דוגמה אחת מיני רבות השנה, המראה מה קורה כאשר סטודנט כזה נתקל באדם דתי המניף שלט הטוען כי הומוסקסואליות הינה חטא.

וכך, האקדמיה הפכה למקום המטפח צרות אופקים, חוסר סובלנות ואמונה כי אלימות היא כלי לגיטימי למלחמה בדעות לא רצויות, ומהווה מדגרה אליה יכולות לחדור רעיונות אנטי-ליברליים ולהיות מאומצים בהתלהבות על ידי הסטודנטים שחושבים כי אלו רעיונות נאורים ומתקדמים. אחד העקרונות הליברליים החשובים ביותר מאז ומתמיד היה עיקרון הדו-שיח התרבותי, דרכו תרבויות מזינות ומעשירות זו את זו. שמרנים וגזענים נוטים להגן על תרבותם מפני כל השפעות זרות שעלולות "להשחית את הטוהר שלה", וכך משמרים תפיסה של עליונות תרבותית על התרבויות האחרות, אבל תמיד יש ליברלים שדווקא מוצאים בתרבויות אחרות משהו אליו הם יכולים להתחבר וכך לשחרר את עצמם מתבניות חשיבה ישנות ולייצר חדשות. דרך התהליך הזה, התרבויות השונות מתעדכנות ושומרות על חיוניותן, והוא גם הביא לכך שהאנושות הפכה הרמונית יותר כי אנו מבינים טוב יותר אנשים מתרבויות אחרות. אבל חלק מן השמאל של היום אימץ את התפיסה לפיה רק התרבות המערבית היא שגזלה ושדדה תרבויות אחרות, וכי זה היה תהליך קולוניאליסטי מגונה. המונח cultural appropriation הפך לביטוי גנאי שיש להילחם בו, וכך, כאשר מוזיאון בבוסטון ביקש לחגוג תערוכה שבה הוצג הציור 'היפנית' (La Japonaise) של קלוד מונה, הוא נתקל בזעמם. השפעת הציור היפני על הציור המערבי הייתה חשובה לאין שיעור באמצע המאה התשע עשרה, כאשר דור חדש של ציירים קיבל ממנו (בין היתר) השראה לשבור את התבניות ששלטו מאז ימי הרנסאנס ולהתחיל את עידן הציור המודרני. ציורו של מונה הוא ביטוי להשפעה הזו, והמוזיאון ביקש לציין אותו בכך שחילק לכל באי התערוכה קימונו אותו התבקשו ללבוש. זה נתפס כגזל תרבותי בידי כמה שמאלנים מפגרים, וההפגנות שערכו אילצו את המוזיאון לגנוז את רעיון הקימונו.

מקרה 'היפנית' הוא רק אחד מהרבה מקרים דומים שאירעו השנה. כאשר מאזינים לדבריהם של אלו המתנגדים ל"שאילה תרבותית", אפשר לשמוע שהם נחלקים לשני סוגים: יש את השמרנים הגזענים שרוצים לשמר את טוהר התרבות שלהם מפני המערב הנחות (במקרה הזה, יפנים שמרנים), ויש את האידיוטים המועילים מן השמאל המסייעים להם. התהליך הזה, שבו השמאל מאמץ רעיונות הלקוחים מן הימין הקיצוני, הוא משהו שניתקל בו עוד במהלך סיכום השנה הזה.

עיקר תשומת הלב של השמאל הייתה מופנית השנה לטרנסג'נדרים, אלו התופשים עצמם כגבר בגוף אישה או להיפך. לאחר שהמאבק לשוויון זכויות להומוסקסואלים הוכתר בהצלחה, הטרנסג'נדרים הפכו לאלו שיש להילחם למענם, ובשביל החלק המטומטם של השמאל זה אומר שיש להתייחס אליהם כאל מין מוגן שעל רגשותיו יש לשמור מכל משמר. במצעד הגאווה השנתי בגלזגו שבסקוטלנד, מלכות דראג לא הורשו השנה להשתתף. מלכות הדראג הן כבר עשורים רבים חלק חשוב מן התרבות הלהט"בית ואסתטיקת הקאמפ שלה, אבל עכשיו הן פתאום הפכו בלתי רצויות. מדוע? משום שהיחס האירוני והמלגלג שלהן לנושא הזהות המגדרית נתפס כמשהו שעלול לפגוע ברגשותיהם הרכים של הטרנסג'נדרים. אל תחפשו היגיון, כי אין. 

בקולג' הכל-נשי הוליוקה שבמסצ'וסטס, נאסרה השנה העלאתו של המחזה הפמיניסטי הידוע 'מונולוגים מהווגינה'. מדוע? משום שהמחזה משנות התשעים, המתיימר לדבר בשם סוגים שונים של נשיות, אינו כולל בתוך הסוגים הללו את הנשים הטרנסג'נדריות. ולכן הוא מואשם כי הוא "טרנספובי", לא כי יש בו ביטויים של שנאה כלפי טרנסג'נדרים, אלא משום שהוא אינו מתייחס אליהם. וכך, הפמיניזם של היום מצנזר חלק חשוב מעברו. כיצד הפמיניזם התדרדר לשטות הזו? נדון בכך בפרק הבא.

גם המוזיקה חשה את נחת זרועה של הצנזורה השנה. שאלו את Tyler the Creator מה קרה לו כאשר הוא ניסה להופיע באוסטרליה. טיילר הוא ראפר מן הסוג התיאטרלי, כזה הלובש בתקליטיו דמויות שונות המנהלות דו-שיח זה עם זה, כולל דמויות פסיכופטיות המתפארות באונס ואלימות כלפי נשים. זה די מזעזע לשמוע, אבל זה תמיד היה חלק מן האמנות. אחד מתפקידיה החשובים של האמנות הוא לחדור לכל הפינות האפלות של הקיום האנושי, להציג בפנינו את נפש האדם במערומיה כולל צדדיה המפלצתיים, מבלי לנסות להסתיר דבר. זה מאפשר לנו את הדיון בצדדים הללו, דיון שבאמצעותו הציוויליזציה האנושית מעדנת אותם והופכת טובה יותר. אבל חלק מאנשי השמאל של היום אינם רוצים עוד אמנות כזו. הם רוצים אמנות מגויסת, אמנות שתהיה שופר לערכים של "צדק חברתי", וכל אמנות אחרת בזויה בעיניהם. ארגון פמיניסטי באוסטרליה דרש מן הממשלה לאסור על טיילר להופיע, ובסופו של הסקנדל שהתעורר הוא נאלץ לבטל את ההופעה.

גם מתיסיהו, הראפר החסידי (לשעבר) נתקל השנה בבעיות. הוא הוזמן להופיע בפסטיבל בספרד, אבל הופעתו כמעט בוטלה בלחץ ארגון פרו-פלסטיני. למה? כי מתיסיהו מסרב לגנות את הכיבוש הישראלי בשטחים. מתיסיהו אינו ישראלי, וראפרים לא-ישראליים אחרים אינם נדרשים לגנות את הכיבוש כתנאי להופיע בפני קהל, אבל בגלל שהוא יהודי זו סיבה לצנזר אותו. בסופו של דבר, בעקבות הסערה שהתעוררה, מארגני הפסטיבל הבינו כי הם בעצם יוצאים אנטישמים וחזרו בהם מכוונתם לאסור עליו להופיע. ההיגיון ניצח כאן, אבל זה משהו שבכלל לא צריך היה לקרות.

כמובן שכאשר נותנים לצנזורה פתח, גם גורמים לא שמאלניים נכנסים דרכו. בניו זילנד, הספר Into the River הוסר מן המדפים בלחץ ארגון נוצרי שלא אהב את הסקס והשימוש בסמים המתוארים בו. גם כאן ההיגיון ניצח לבסוף והצנזורה הוסרה, אבל אם לא נילחם נגד הטירוף הזה סופו להשמיד את האמנות. 

כל זה מגיע גם לאינטרנט. בעשור הקודם האינטרנט היה המערב הפרוע, מקום חופשי לחלוטין מאימת הצנזורה, ומה שהתפתח בתוכו הייתה תרבות שהייתה מאוד אנטי פי סי. מרכז תרבות האינטרנט היה פורצ'אן, ביתם של כל הטרולים וההאקרים ויתר הטיפוסים הנון-קונפורמיסטים, והם השליטו הומור נבזי שרמס כל עיקרון של תקינות פוליטית. אופייני לבי-טארדז של פורצ'אן שאם תספר להם שאתה יהודי הם מייד יזמינו אותך להיכנס אליהם למקלחת. זו לא אנטישמיות, זה מבחן לראות אם אתה ניחן בעור עבה ומסוגל להתמודד עם ההומור שלהם או אם אתה מהטיפוסים בעלי העור הדק שעלולים להתחיל להתבכיין ולהרוס את הכיף. כמובן שבאטמוספירה האנרכית הזו יכולים לשגשג גם טיפוסים אנטי-סוציאליים אמיתיים, והם אלו שהיוו את המקור לרוב הבעיות ברשת עד לאחרונה. אבל בעשור הזה החל לשגשג גם הסוג השני של הטיפוסים האנטי-סוציאליים, אותם דקי עור שחושבים שאסור לך לפגוע ברגשותיהם, ובשנתיים האחרונות הם צברו מסה קריטית. אתר הבית שלהם הוא טמבלר, אתר הדורש ממך לספק "אזהרת טריגר" לכל דבר שעלול לפגוע ברגשותיו של מישהו, והוא שאיפשר להם את החלל לפתח ולטפח את האנטי-סוציאליות שלהם. טריגר הוא משהו שעלול לחולל תגובה שלילית אצל מישהו, ויש אזהרות טריגר הגיוניות וראויות. למשל, כאשר אתה מעלה סרטון המכיל הבזקים, ראוי שתצרף אזהרת טריגר לחולי אפילפסיה שהסרטון עלול לגרום להם להתקף. גם כאשר אתה מעלה רשומה הדנה בנושא כמו אונס, הגיוני לדרוש ממך לספק אזהרה לאלו שהנושא הזה טראומטי בשבילם. אבל הטמבלרינות דורשות אזהרות טריגר לכל דבר בעולם, כמו למשל רשומה המזכירה אוכל טעים שעלולה להטריד מישהו הסובל מהפרעת אכילה. והם כמובן גם תוקפים כל מי שלא מספק אזהרות טריגר אם הוא מפרסם דעות שהם לא מסכימים איתן, כי חלילה שמישהו יערער את עולמם הצר כעולם נמלה. האתר הפך ידוע לשמצה, וכבר מזמן הגעתי למסקנה שהוא כנראה קרוי טמבלר כי השהייה בו הופכת אותך לטמבל.

כל עוד הם היו תחומים בטמבלר זה היה נסבל, אבל ברגע שהם יצאו לטוויטר ואזורים אחרים ברשת הם הפכו לבעיה רצינית. הם פועלים ככנופייה התוקפת את כל מי שדעותיו אינן נראות להם, ולפעמים חורגים מן הפעילות ברשת כדי לתקוף את אותם אנשים גם בחייהם האמיתיים, כמו לכתוב למעסיקיהם ולהעליל עליהם עלילות כדי לגרום לפיטוריהם. הם גם יתקפו אותך אם תדבר על אותם נושאים שלטענתם עלולים לגרום לטריגרים, מה שמקשה לקיים דיון רציני בנושאים המצריכים דיון. טוויטר, בינתיים, נכנע להם ומספק להם כלים המאפשרים להם לפעול, כמו כלי המאפשר להם לחסום קבוצות שלמות של אנשים אותם הם שונאים. דברים דומים קורים גם באתרים אחרים, והאנטי-סוציאליות של טמבלר הפכה לסרטן השולח גרורות לכל עבר. זה כמובן מתנגש עם האנטי-סוציאלים מהסוג השני, אלו שמגיעים מפורצ'אן, וכך אזורים רבים ברשת הופכים למקום מכוער ורווי אלימות קיברנטית. 

אחת הדמויות המסמלות יותר מכולן את כל התהליכים הללו היא אניטה סרקיזיאן. על אניטה נדבר יותר בפרק הבא, וכאן נאמר רק כי היא פמיניסטית רדיקלית ומבקרת של משחקי מחשב המנסה להשליט את היגיון הפי סי על המשחקים אותם היא מבקרת. בסדרת הסרטונים שלה ביוטיוב היא טוענת כי משחקי המחשב מקדמים סוגים מסוימים של צורות מחשבה סקסיסטיות, אך הדוגמאות שהיא נותנת מראות כי ראשית היא אינה בקיאה במשחקים אותם היא מבקרת, ושנית היא אינה מבינה כיצד אמנות פועלת. כאשר יש ביטוי של שוביניזם גברי בתוך יצירה אמנותית זה אינו אומר כי היצירה מקדמת את השוביניזם, אלא שהיא פשוט מראה אותו כחלק מן העולם בו הדמויות פועלות. אך אניטה מתייחסת אל הגיימרים כאילו הם יצורים חסרי בינה שפועלים על פי התניות חיצוניות, ולכן כל ביטוי של סקסיזם לדעתה מייצר התנייה במוחו של הגיימר והופך אותו לסקסיסט. כמובן שדמגוגיית השטנה הזו מרתיחה גיימרים רבים, ורבים מהם מגיבים בהתקפות עליה, התקפות אותן היא מנצלת כדי לקדם את אידיאולוגיית שנאת הגברים שלה. כמו תמיד באינטרנט, ההתקפות מתחלקות לכמה סוגים. ישנם כאלו שממש מאיימים ברצח ובאונס, וזה כמובן דבר שאסור לסבול, אבל אניטה מנצלת זאת כדי לטעון שזו האווירה ברשת כלפי נשים, למרות שאיומים כאלו הם מנת חלקו של כל מי שזוכה לפרסום ברשת בלי קשר למינו. יש את ההומור הפורצ'אני הנבזי, אשר אניטה טוענת כי גם הוא בגדר איומים בלתי נסבלים ודורשת לצנזר ולהעניש את האחראים לו (למשל, פוטושופ המראה את דמות המחשב סופר מריו דופק אותה דוגיסטייל. אניטה טוענת שזהו איום באונס, למרות שהתמונה אינה מראה אונס אלא סקס. בחברה חופשית ובריאה, מי שתוקף משחקי מחשב חייב להיות מוכן לכך שיהיו תמונות שלו נדפק בחזרה על ידי דמויות מהעולם הזה). ישנם כאלו שפשוט אומרים לה עד כמה היא גרועה ומטומטמת, ואפילו את זה אניטה דורשת לצנזר כי זה פוגע ברגשותיה. אבל היא הולכת אפילו רחוק יותר, ודורשת לצנזר גם ביקורות ענייניות. הרבה מאוד אנשים רציניים פרסמו תגובות לסרטונים שלה, הראו לה עד כמה היא טועה וביקשו לייצר עימה דיאלוג, אך סרקיזיאן לעולם אינה מגיבה באופן ענייני לביקורות עליה, ובמקום זאת מאשימה את המבקרים בהטרדה ודורשת לצנזרם. לאניטה יש צבא אינטרנטי גדול הסר למרותה, מגיע ברובו מקרבי טמבלר, והם תוקפים את כל מי שנתפס כמתנגד לה. והעולם שבחוץ, זה שעדיין אינו מתמצא לא בתרבות הגיימרים ולא בתרבות האינטרנט, קונה את הדמגוגיה של אניטה ומתייחס אליה בכבוד כמי שלוחמת למען זכויות נשים. באוקטובר היא הוזמנה לנאום בפני האו"ם בישיבה שעסקה באלימות כלפי נשים ברשת, ושם היא טענה כי ההגדרה של "הטרדה" צריכה להיות מורחבת ולהכיל לא רק איומים מפורשים אלא גם את ההאשמות "את שקרנית" ו"את גרועה" שהיא מקבלת באופן יומיומי. היא קראה ליצירת חוקים שיחייבו אתרים ברשת למנוע "הטרדה" מן הסוג הזה, ולמעשה להגבלה חמורה של חופש הדיבור. אניטה סרקיזיאן היא אחת מן האנשים המסוכנים ביותר במערב כיום. היא מייצגת מקארתיזם מזן חדש, ולדעתי יותר גרועה ומסוכנת ממקארת'י.

הסיבה שאנשים כמוה יכולים לשגשג ברשת היא העיתונות האינטרנטית. בסיכומי השנים הקודמות תיארתי את הברכה שהביאה העיתונות החדשה, כיצד היא מביאה לידינו אינפורמציה שהעיתונות הממוסדת מסתירה או מטשטשת, אבל גם עמדתי  על החסרונות שלה, כיצד היא מאפשרת לכל אחד להפיץ דיסאינפורמציה מבלי הצורך לתת על כך דין וחשבון. פעם אלו היו רק אינדיבידואלים שהיו מפיצים דיסאינפורמציה, אבל עם הזמן גופים אידיאולוגיים החלו לנצל את האינטרנט כדי לקדם את האג'נדה שלהם. אבל אם את העיתונות מטעם משטרים חשוכים ואידיאולוגיות ימניות קיצוניות אנו יודעים לזהות, הרי שעיתונות השמאל נתפסת עדיין בעיני רבים כחלק מן העיתונות המערבית המסורתית, זו שתמיד נטתה להיות ליברלית. דא עקא, זה אינו המצב. עיתונות השמאל ברשת מלאה בטיפוסים צדקניים החושבים שהם כאן כדי לחנך את כולם כיצד להתנהג, והם אינם בוחלים באמצעים כדי לעשות זאת. שום עקרונות של אתיקה עיתונאית, נאמנות לאמת או הגינות בסיסית אינם נחשבים בעיניהם: הם כאן כדי להשליט את צורת החשיבה והדיבור ה"נכונות" על כולנו. עיתונות השמאל הפכה למרחב שבתוכו יכול כל נבל לפרוח אם הוא מביע את העמדות הנכונות, ועמיתיו מגנים עליו מפני כל ביקורת ומעצימים את הדיסאינפורמציה שהוא מייצר. הציבור מולעט בשקרים, ואינו יודע עוד למי להאמין.

אחד הסיפורים החדשותיים המעניינים של השנה, וגם סיפור המהווה דוגמה למה שתיארנו כאן, הוא זה של ברוס ג'נר. ברוס היה גיבור ספורט אמריקאי, בעל מדליית זהב בקרב עשר מאולימפיאדת מונטריאול, גבר שבגברים. בשנים האחרונות הוא היה מפורסם בעיקר כבעלה של קריס קרדשיאן, אימן של האחיות קרדשיאן, ומתוך כך כמשתתף בסדרת הריאליטי הפופולארית בכיכובן. מי שצפה בסדרה יכול היה להבחין כי הוא נראה נשי יותר ממה שאנו רגילים מאתלטים לשעבר, והשנה הוא יצא והתוודה כי הוא בעצם תמיד תפס עצמו כאישה בגוף של גבר. ברוס החל בתהליך שינוי מין, והכריז כי מעתה הוא קייטלין. הוא/היא מייד הפך לגיבור בקרב אבירי הפי סי, סמל לסובלנות כלפי הטרנסג'נדרים, וכל מי שהעז לומר מילה לא במקום (למשל, לתהות אם מגיע לו שנתחיל להתייחס אליו כאישה למרות שהוא עדיין לא עשה את הניתוח לשינוי אברי המין) הותקף כ"טרנספוב". הדבר המצחיק הוא שג'נר הוא/היא ימנית בדעותיה, ותמיד זכתה לבוז בקרב אלו המהללים אותה כיום ואשר שינו את גישתם רק משום שהחלה ללבוש שמלות. בפברואר השנה היא גרמה למותו של מישהו בתאונת דרכים כתוצאה מנהיגה לא זהירה שלה, אבל כל דיון בכך הושתק ברגע שהודיעה כי היא אישה. כולם נדרשים להצטרף למקהלה המהללת אותה כגיבורה ואומרת כמה היא נראית יפה (בכנות, היא נראית לא רע בשביל טרנסג'נדרית בגילה. ככה זה כשיש כסף), ואוי למי שמעז לחרוג מן השורה. ביולי קייטלין קיבלה את "אות האומץ" של השנה בטקס פרסי ה-ESPY (פרסים המחולקים לאנשים מעולם הספורט), אות המוענק מדי שנה לאנשים שתרומתם חורגת מתחום הספורט, בחירה שעוררה רטינות מצד אלו שלא חשבו שזה כל כך אמיץ מצד מיליונר לעשות שינוי מין. הביקורת הזו לא ממש מוצדקת - לעשות מהלך כזה בגיל 65, ואחרי שכל חייך נתפסת כסמל גבריות, בהחלט דורש אומץ - אבל צריכה להיות לנו האפשרות להתווכח על כך. לא באמריקה של היום. כאשר קוורטרבק העבר האגדי ברט פארב נתפס במצלמות מוחא לה כפיים בחוסר התלהבות ומפסיק לפני האחרים הוא הותקף על כך בעיתונות השמאל האינטרנטית, מה שלכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של הדיכוי הזכיר את סיפורו של סולז'ניצין על חברי הוועידה שעמדו על רגליהם ומחאו כפיים יותר מעשר דקות לאחר נאומו של סטאלין כי לאיש מהם לא היה האומץ להיות הראשון שיפסיק. מצד שני, צריך לשבח את אותם עיתונאים ובלוגרים על כך שלפחות הם מוכנים לסבול מחיאות כפיים - ישנם חוגים היום שאוסרים על מחיאות כפיים כי הן נחשבות טריגר הגורם חרדה, ודורשים במקום זאת לעשות קליקים עם האצבעות.

הבעיה הגדולה ביותר של תקינות פוליטית היא שהיא למעשה מתקיימת רק על פני השטח ואינה מייצרת שינוי אמיתי. באמצעות הפי סי, אנשים לומדים לדבר באופן המסתיר את דעותיהם הקדומות, אך בפנים הם ממשיכים להחזיק באותן דעות והפי סי מונע דיון שהיה יכול לשחרר אותם מן הבערות המוליכה לדעות הללו. וכך, הדעות הקדומות ממשיכות לשרוץ באין מפריע מתחת לפני השטח, ולעיתים הן מוצאות את הדרך להתפרץ. התוצאה היא דונלד טראמפ. המיליארדר הצבעוני והכריזמטי הכריז השנה כי הוא מתמודד על מועמדות לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, ולתמהונם של הכל הוא מוביל בגדול בסקרים למרות שכל בר דעת רואה שמדובר במוקיון בעל הבנה מועטה מאוד בנושאים שנשיא צריך לעסוק בהם. טראמפ עושה זאת בכך שהוא מתחבר אל האיד האמריקאי ונותן לו ביטוי, תוקף מיעוטים, נשים, מהגרים, נכים וכל מי שהפי סי אוסר עלינו לדבר בו סרה. בחודשים האחרונים טראמפ יוצא תדיר בשורה של אמירות שכל אחת מהן הייתה הורסת קריירה פוליטית למשמיע אותן בשנים עברו, אבל הן לא פגעו בו אלא רק חיזקו את מעמדו והיקנו לו עוד ועוד תומכים בקרב הימין האמריקאי. למי שעוקב אחר המתרחש, הסיבה לכך היא ברורה למדי: הגיעו מים עד נפש. אנשים מרגישים שהפי סי חונק אותם, ולכן מתייחסים באהדה למי שמצפצף על החוקים ואומר מה שבא לו מבלי להתנצל ולהתכופף.

במציאות כזו, דרושים אנשים שיתקפו וימוטטו את הפי סי המצנזר, והם צריכים למהר לפני שהוא יביא לעלייתם של טראמפ ודמגוגים פופוליסטיים נוספים. כצפוי, החלוצים לפני המחנה הם הקומיקאים. שורה של קומיקאים ידועי שם יצאו לאחרונה נגד אווירת הפי סי שלטענתם מונעת מהם לייצר קומדיה מוצלחת, שהרי קומדיה מטבעה אומרת את מה שאסור להגיד. הם תוקפים בעיקר את המתרחש בקמפוסים, והרבה מהם אומרים שהאקדמיה הפכה למקום שבו הקומדיה כבר אינה יכולה להתקיים. אחד מהם הוא ג'רי סיינפלד, שאמר השנה כי האקדמאים הצעירים של היום נוטים מייד להגדיר כל דבר כ"גזעני" ו"סקסיסטי" מבלי שהם אפילו מבינים על מה הם מדברים. סטודנט פרסם בתגובה לכך מכתב הפונה לסיינפלד ומסביר לו כי הסטודנטים אינם נגד קומדיה, אך הם רוצים קומדיה שתקדם נושאים של צדק חברתי (במילים אחרות, קומדיה מגויסת, כמו ברוסיה הסובייטית). הקומיקאי ביל מאהר הגיב לכך בעוקצנות אופיינית.

ביל מאהר הוא קומיקאי פוליטי המשתייך לשמאל, והוא מבין כי המחנה שלו הוא זה שאחראי לאווירה הדכאנית הנוכחית. בעוד קומיקאים אחרים רק מתלוננים אבל לא מעזים לדבר על הסיבות למתרחש, הוא תוקף באומץ את השמאל ומשלם מחיר על כך. אבל לאט לאט, עוד קומיקאים מצטרפים אליו, מבינים כי האווירה הזו היא דווקא מושלמת בשביל לייצר קומדיה נושכת, והמלחמה נגד תרבות הפי סי צוברת תאוצה. הסדרה המצויירת הוותיקה סאות' פארק התחילה בספטמבר את עונתה ה-19, ויוצריה הנפיקו עונת מופת שהייתה אולי הטובה ביותר בתולדותיה. חופש הדיבור היה תמיד אחד מדגלי התוכנית, והשנה הם שחטו באכזריות על ימין ועל שמאל, בעיקר שמאל. בפרק הראשון, המנהלת הוותיקה של בית הספר בו לומדים קייל, סטאן, קארטמן וקני מפוטרת ובמקומה מגיע PC Principal, מנהל המשליט טרור על כל מי שאומר מילה לא במקום.

פי סי פרינסיפל הוא ראי לאנשי הפי סי, והוא משקף בפניהם בדיוק את מה שהם מסרבים להבין על עצמם. הם חושבים שהם אנשים נאורים, רודפי שלום ופתוחים שמדברים בשמם של כל המיעוטים המדוכאים, אבל פי סי פרינסיפל הוא למעשה לא יותר מאשר רס"ר משמעת הנהנה להתעמר באחרים. בהמשך הפרק הוא מגלה כי יש בעיירה עוד אנשים כמוהו, כולם גברים לבנים בוגרי קולג' ובריוניים, והם מקימים יחד את "אחוות פי סי" שמתיימרת לקדם צדק חברתי אבל בעצם כל מה שיש להם בראש זה לזיין ולעשות מה שבא להם כשהם משתמשים בהיותם פי סי כמגן. כאשר קייל מעז לומר כי קייטלין ג'נר אינה גיבורה בעיניו, הוא הופך מטרה להתעללויותיהם.

בסוף הפרק, קייל נכנע. כדי להשכין שלום (הוא אינו מבין כי אנשי הפי סי הם פנאטים שלא ניתן להגיע עימם לשלום) הוא מוכן להצהיר כי קייטלין ג'נר, כפי שאנשי הפי סי טוענים, היא "אמיצה ומהממת". כמובן שבאווירה הנוכחית ההצהרה הזו מייד מפומפמת כהצהרה מופלאה במדיה החברתית ובכלי התקשורת, ובפתיחת הפרק השני אנו רואים כי הוא זכה בעקבותיה להתארח בבית הלבן שם הנשיא אובמה משבח אותו על סובלנותו. מייד לאחר מכן מוצגת בפנינו דמות קבועה חדשה בסדרה, דמות המבוססת על מישהי בעולם האמיתי, המוצגת, אהמ, לא בדיוק בדרך בה אנשי הפי סי היו רוצים לראות אותה...

כפי שאנו רואים, מיסטר גאריסון, המורה הגזען, אינו מוכן להשלים עם המצב. הוא מתחיל לדבר נגד הפי סי בשורה של אמירות פופליסטיות וגזעניות, ומייד הופך לגיבור בעיני אנשים רבים. בהמשך העונה הוא הופך מועמד לנשיאות, וזוכה להצלחה רבה כי הוא נותן דרור לכל הדחפים שאינם פי סי. אין צורך להסביר למה מכוונים כאן יוצרי הסדרה.

הנערים מקווים שאריק קרטמן, זה שאינו מוכן להיכנע לשום מרות המבקשת לרסן את התנהגותו המגעילה, יהיה זה שינהיג את המלחמה נגד פי סי פרינסיפל. אבל כמובן שקרטמן מבין עד מהרה שדווקא הצטרפות לכת הפי סי היא שתאפשר לו לתת דרור לכל דחפיו האנטי סוציאליים. בפרק המוקדש כולו ל"אזורים בטוחים", קרטמן מגלה כי אם הוא טוען שתוקפים אותו בשל היותו שמן זה נותן לו את הלגיטימציה להיות מנוול מבלי שלאף אחד תהיה הזכות לחדור לאזור הבטוח שלו ולהגיב. 

כאמור, העונה הזו הייתה גאונית לכל אורכה, והראתה שיש עדיין אנשים אמיצים בטלוויזיה המוכנים להילחם בשם ערכים ליברליים נגד ה"ליברליזם" האנטי-ליברלי שהשתלט עליה. אבל זה עדיין בשוליים. המקום שבו המלחמה באמת מתקיימת הוא האינטרנט, ושם יש התעוררות אמיתית. מרכז תרבות האינטרנט בשנים האחרונות הוא האתר רדיט, אתר המאפשר למשתמשים להקים פורומים לכל עניין בו הם חפצים לדבר, ובכך בעצם לאתר חשוב של חופש דיבור. יש ברדיט כמה פורומים ממש גועליים שחבריהם טיפוסים נאלחים למדי, אבל גם לטיפוסים כאלו יש זכות דיבור. אבל השנה האתר, המעוניין לנקות את תדמיתו כדי להפכה יותר קורצת למפרסמים, החל לבטל כמה מן הפורומים היותר קיצוניים, מהלך שגרם התמרמרות בקרב אותם משתמשים (מבין עשרות מיליוני המשתמשים באתר) שאהבו את החופש המוחלט שבו. ביולי זה הביא להתפרצות שזכתה לכינוי RedditRevolt#, התקוממות משתמשים שהייתה מכוונת בעיקר כלפי המנכ"לית החדשה של רדיט, אלן פאו. פאו הייתה ידועה כאבירת פי סי, ולכן האשם בגישה המצנזרת החדשה הוטל עליה (לא בטוח שבצדק) והיא זכתה לכינוי Chairman Pao, המרמז להיותה עריצה טוטאליטרית. בסופו של דבר היא נאלצה להתפטר, אבל לא בטוח שזה יביא לשינוי הגישה. בכל אופן, זה היה רמז לכך שתרבות האינטרנט מתכוונת להילחם חזרה.

אבל עם כל הכבוד לרדיט, אלו שמנהלים את המלחמה עושים זאת בעיקר דרך יוטיוב. בפרקים הבאים נמשיך לפרק את השמאל העכשווי ונראה מה הביא אותו למצבו הנוכחי והמביש, אבל בעיקר נציג את הגיבורים החדשים של תקופתנו, אלו הלוחמים כדי לשנות את המצב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אלדינסיין אלא אם צויין אחרת