11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

פרס לחיים

{הסיפור הזה שאני כותב עכשיו הוא שיחזור, כי הסיפור המקורי נמחק - היה קצר במחשב ושכחתי לשמור}
הסיפור הזה מוקדש לאדית חצור שמשחקת את דגנית דרור בשמינייה, שהיא מורה ממש טובה (מכל מיני בחינות).
 

"כל דבר טוב צריך להסתיים מתישהו".
כך התחילה וסיימה דגנית המורה את נאום הסיום שלה, בטקס סיום בית הספר התיכון.
אותה דגנית ליוותה אותנו במשך כל התיכון. ממש מההתחלה ועד הסוף, ולא רק זה, היא נתנה את כל מה שיכלה למעננו. זה התחיל בזה שהגענו לתיכון, היא עזרה לנו בכל מה שרק יכלה כדי להתגבר על כל הקשיים שבהתחלה ועשתה הכל כדי שנרגיש שם כמו בבית. אח"כ במהלך התיכון היא עזרה לנו להתגבר על כל הקשיים שהיו לנו, על כל הצרות. בסוף, בתקופת הבגרויות היא נתנה את כולה כדי שנצליח. היה לה כ"כ חשוב שנהיה רגועים וילך לנו טוב. בשביל המטרה הזאתי היא ויתרה על ימים ולילות ועשתה כל מה שרק יכלה. כולנו ראינו בה סוג של אמא, כזאת שתמיד דואגת שיהיה טוב, ולכן תמיד פנינו אליה על כל בעיה שהייתה והיא תמיד עזרה לנו. גם המורים ביית הספר ראו בה כאחות, התייעצו איתה כמעט על הכל. ההורים שלנו תמיד הודו לה על כל העזרה והתמיכה, כי אחרי הכל, רוב ההצלחה שלנו היא בזכותה.
אני בחיים לא אשכח איך אחרי שקיבלתי ציון נמוך באחד המבחנים היא באה אלי, התיישבה לידי ועודדה אותי כמו שרק היא יכולה. בנוסף לזה היא גם עזרה לי כל-כך, התוצאות לא איחרו להגיע, במועד ב` של המבחן הציון עלה בצורה משמעותית.
פעם מישהו מהשכבה שלנו קיבל ציונים כאלו נמוכים, ההורים שלו הגיעו לבית הספר והתחילו לצעוק עליו. דגנית, שהייתה בחדר סמוך, לא חשבה פעמיים כששמעה את זה, ומיד נכנסה לאותו החדר ודיברה עם ההורים. היא סיפרה להם שאותו תלמיד עוזר לכולם כמה שהוא יכול ותמיד מתנדב, איפה שרק אפשר איזה בנאדם מקסים הוא. ההורים שלו כבר נרגעו, הקסם שלה ישר השפיע עליהם וגם הם הבינו איזו מורה מדהימה יש לבן שלהם. בנוסף, היא הבטיחה להם שתדאג שהוא ילמד לקראת המבחנים הבאים ושהציונים שלו ישתפרו. כמובן, היא ישר קיימה את ההבטחה שלה; היא ישבה איתו במשך שעות ועזרה לו ללמוד, היא הפנתה אותו לכל מי שרק יכל לעזור לו (במקצועות שלא הבינה בהם). לבסוף, אותו ילד שיפר את הציונים בצורה כזאתי, שההורים שלו ממש לא ידעו איך להודות לה.
את האמת, גם אנחנו לא ידענו איך להודות לה. הרגשנו שאנחנו חייבים לה המון על כל מה שהיא עשתה, ושפט לא היה לנו איך. אז תמיד זה הסתכם בזה שאמרנו לה "נזכור את מה שעשית למעננו כל החיים", אבל ידענו שזה לא מספיק.
היא הייתה מאותו סוג של מורים שחשב שהציון לא קובע. היא תמיד עודדה אותנו גם שהציונים שלנו היו נמוכים ואמרה שהציונים זה לא מה שחשוב בחיים.
היום פגשתי אותה בקניון, בהתחלה שניגשתי אליה היא התקשתה לזהות אותי, אבל אחרי שאמרתי לה "אני לעולם לא אשכח אותך אחרי כל מה שעית למעני" היא מיד קפצה עלי בחיבוקים ונשיקות וכמובן שהיו גם כמה דמעות. היא ישר שאלה לשלומי והתעניינה בעיסוקי, ממש כמו שהיא הייתה פעם - דואגת ומתעניינת. זה רק הוכיח שהיא באמת אחת כזאת, שלא דאגה לנו רק בגלל שהיא הייתה המורה שלנו, אלא שהיא באמת אהבה אותנו ובאמת היה לה איכפת ממנו. סיפרתי לה בדיוק מה אני עושה (וכמובן שישר אמרתי לה שזה גם בזכותה) ומה עושים כל אותם אנשים מהשכבה שאני בקשר איתם. היא סיפרה לי שאחרי שסיימה ללמד היא עברה לעבוד באיזה מכון לנוער במצוקה, אחרי כמה שנים שם היא עברה לעבוד באיזו הצאת ספרים כאחרית על התכנים שההוצאה מוציאה, ואחרי כמה שנים שם היאר פתחה הוצאה משל עצמה שעוסקת בספרי חינוך והוראה. היא סיפרה לי שהמשפט "כל דבר טוב צריך להסתיים מתישהו" נאמר גם בהקשר הזה שהיא פורשת מלימוד בבית הספר הזה (שבו למדתי). היא אמרה לי שהיה כ"כ טוב ללמד אותנו, עד שהיא הרגישה שבגלל שזה כ"כ טוב זה הזמן לפרוש. מין תחושת בטן כזאתי שקשה להסביר. היא סיפרה לי שהיא רצתה מאוד לחזור ללמד, אבל משום מה, אף פעם זה לא יצא לה ועד היום היא לא יודעת למה.
הבנתי אותה איכשהו, וחשבתי לעצמי שבאמת מגיע לה קצת חופש מללמד אחרי כל ההשקעה הזאתי, היא התמסרה אלינו בצורה כזאתי שעוד לא יצא לי לראות אף אחד כמוה. סיפרתי לה שאחרי שסיימתי את בית הספר היה לי נורא קשה בלעדיה, בלי משהו שיתמוך בי ככה. אבל לאט לאט למדתי להתגבר על הקשיים לבד; היא הזילה דמעה כששמעה את זה, ואמרה לי שזה גם מה שהיה לה חשוב - שנלמד להסתדר לבד.

אני חושב, שמעבר ללימוד החומר היא לימדה אותנו איך לתמוך בזולת, איך לעזור לו שרק אפשר. דברים שהרבה יותר חשובים לטענתה, מהחומר עצמו. המפגש שלי איתה בקניון רק הזכיר לי את זה. הוא נתן לי לחשוב על דברים שקרו מזוויות שלא הספקתי לחשוב מהן, על כל מיני דברים שקרו בזכותה ורק עכשיו שמתי לב אליהם, רק עכשיו הבנתי שזה קרה רק בגללה. את האמת, אני לא ממש יכול לדעת אם היא זאת שגרמה לכל מיני דברים בחיים שלי לקרות, אבל אולי זאת חלק מהתודה שלי אליה. המון פעמים אתה רוצה להודות למישהו, אבל אתה לא תמיד יודע איך, אולי כי אתה רוצה להודות לו באותו הרגע ולא תמיד זה מתאפשר. דגנית הבינה ככל הנראה שלא נוכל להודות לה באותו הרגע, אבל במהלך השנים אנחנו ניישם דברים שהיא לימדה אותנו, שהיא זיכתה אותנו בהם, וזאת בעצם תהיה התודה שלנו.

פתאום, תוך כדי הפגישה איתה, אני רואה מעטפה שיוצאת מתוך התיק, המעטפה הזאת נראתה לי קצת "חשודה". היות והרגשתי פתוח עם דגנית שאלתי אותה לפשר המעטפה. היא חייכה חיוך ביישני ואמרה לי שהיא מועמדת לזכייה באיזה פרס לחינוך. כל-כך התרגשתי בשבילה, לא כ"כ הבנתי איזה פרס זה, אבל מאוד רציתי שתזכה בו. ואולי כי גם הרגשתי שזכייה שלה בפרס היא בעצם גם זכייה שלי, או שלנו.

כרגע כל מה שנותר לי הוא לחכות להודעה שלה על הזכייה....

 
הערה: אני מרגיש שמלא פרטים מהסיפור הזה הם על בית הספר שלי  - תיכון הניסויי ירושלים. שתמך בי כמה שרק אפשר ועזר לי כ"כ הרבה. כמובן, שזה הרבה בגלל המורים והצוות.
 
הקדשתי לה עוד סיפור (רק לא כתבתי את זה בכותרת), לקריאה לחצו כאן!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת