44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

פרידה מאמיר גוטפרוינד

שמעתי לראשונה את שמו של אמיר גוטפרוינד דווקא לא דרך מדורי הספרות. זה היה בתקופה הקצרה שיצאתי עם עדנה, בחורה ירושלמית שהייתה צעירה ממני בעשר שנים. היו לה שתי חברות נבונות כמוה, שהיו איתה בבית הספר הדתי הנאור, וכמותה יצאו בשאלה. אחת מהן פגשתי, וקצת בא לי עליה. על השניה, נטע, רק שמעתי סיפורים. עליה, ועל בעלה אמיר גוטפרוינד, קצין קבע שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. עדנה אמרה שיש להם בעיות בזוגיות, ושהם מתמודדים. השלכתי על נטע את מה שידעתי על עדנה, וחשבתי לעצמי שבטח הם ייפרדו בקרוב, כמו כל האמנים והסופרים, וכמו כל אלה שרוצים להיות סופרים ואמנים. כמוני, למשל.

הספר הראשון כבר יצא לאור, אך לא חשתי רצון לקרוא אותו. גם משום ששמעתי שהוא עוסק בשואה, וגם משום שגוטפרוינד היה מתוייק אצלי בראש כעוד וואנאבי שמן הסתם יתפוגג בקרוב, יפנה את מקומו לוואנאבי חדש. אבל אז הגיע השני, התחילו שוב לראיין את גוטפרוינד לעיתונים ולרדיו, ואני נהניתי לקרוא ולשמוע את מה שהיה לו להגיד. גם למדתי, שהקריירה הצבאית שלו הייתה בענף חקר ביצועים בחיל האוויר, ענף שידעתי עליו מהשירות הצבאי שלי. כלומר, שלא מדובר בעוד לוחם מיוסר, מדובר באחד כמוני. התחלתי לחבב את האיש ולהזדהות איתו, גם לקנא בו. אני לא הצלחתי לעשות את המעבר שהוא עשה. אולי לא רציתי מספיק, אולי לא הייתי מספיק טוב. גוטפרוינד היה הדוגמא לכך שזה בכלל אפשרי. שאתה לא חייב להיות בוהמיין כדי להיות סופר.

שנים אחר כך, כשכבר הייתי עם אהובה, נחת בביתנו הרומאן "שואה שלנו", ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד. קראתי אותו, כתבתי עליו סקירה. לא ממש התלהבתי ממנו. הוא היה שנון, הוא היה ספוג בתרבות אירופית, אבל היה בו משהו קר ויבשושי. כמה שנים אחר כך מצאתי אצל אחותי בבית את "אחוזות החוף" שלו, אסופת סיפורים קצרים, וגם בסיום קריאתו נשארתי עם אותה התחושה. עליו כבר לא טרחתי לכתוב. אבל המשכתי לקרוא ולשמוע ריאיונות עם גוטפרוינד, לקרוא טורים שלו, וליהנות מהם. בינתיים נוסף לפרסונה הציבורית שלו צד נוסף. בעקבות ההידרדרות המתמשכת במעמדה הבינלאומי של ישראל, הידרדרות שחיזקה את הקולות האנטי ציוניים בביצה הספרותית, התחילו לצוץ קולות שמצביעים על גוטפרוינד כעל ימני, רק משום שסירב לגנות פעולת צבאיות כאלה ואחרות של מערכת הביטחון הישראלית. זה גרם לי לחבב אותו עוד יותר, אבל לא הביא אותי לקרוא את ספריו הבאים, שכמה מהם היו עבים במיוחד.

כשאשתו נטע נפטרה לפני כמה שנים מסרטן, גוטפרוינד כתב עליה טור מאד יפה, שלא הסגיר דבר מהחיים הפרטיים שלהם, אבל התקשר יפה לספר האחרון שלו, "מזל עורב". היו בטור הזה חום וחסד שלא מצאתי בספרים שלו שקראתי. השבוע נפטר גם הוא מסרטן. מעניין איזה סרטן. מעניין מה נהיה עם עדנה. היות שזו היא שנפרדה ממני, חשבתי שאולי נוכל להישאר בקשר ולהיות ידידים, אבל התקשרתי אליה כמה חודשים אחרי, וזה לא נשמע שהיא מעוניינת. היא הייתה אדיבה, אבל לא מעוניינת. אולי גם היא מצאה בינתיים איזה סופר או אמן והקימה איתו משפחה. אני זוכר אותה בחיבה. 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת