00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמיד מחכה

הכי קרוב אלייך, הכי רחוק מהעולם

** לתשומת לב הקוראים,
הרשומה מכילה מידע רגיש על קבורת נפלים.
אנא הפעילו שיקול דעת בטרם תקראו ** 

 

אהובה,

קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שעברתי, ועודני עוברת, בעניין קבורתך.

זה התחיל מהקושי שלי לשחרר אותך לקבורה בלעדיי. המשיך לכך שאחרי זמן רב, כנראה רב מדיי, קיבלתי החלטה ללוות אותך למנוחת עולמים, לחפש לך מקום קבורה, לדבר עם רבנים, להוציא לפועל הלוויה ובסוף לגלות שזה כבר מזמן לא רלוונטי. ששלחו אותך לקבורה בלעדיי.

אבל זה לא הכל. אח"כ גיליתי שאת בכלל לא טמונה היכן שאמרו לי, אלא במקום אחר, ובהמשך נפגשתי עם מנהל התפעול של בית החולים ודרשתי הסברים, ובדקתי, וחקרתי, ושמעתי דברים נוראיים על מקום קבורתך ולא יכלתי להתמודד עם זה. על כל אלו בחרתי שלא לכתוב פה, אבל הנושא הזה העסיק אותי המון בשנה וחצי האחרונים. וזה צף ועלה כל הזמן; אם אחת מספרת שהייתה שם ונגלה לעיניה נוף מרהיב ויחס חם מהקברן, אחרת מספרת שמדובר באנשים רעים ובמקום מוזנח ונוראי, זו דיברה איתו והוא אמר לה כך, אבל לאחרת הוא אמר משהו אחר לחלוטין, וזו שמעה שכך וזו אחרת... מצאתי את עצמי מנסה לחבר חלקיקי מידע קטנים לכדי תמונה אחת, וכל מה שקיבלתי היה עוד ועוד עדויות קשות, חלקן יותר, חלקן פחות, וקמצוץ של מידע אופטימי... כשאספתי הכל יחד, קיבלתי תמונה מטושטשת ובעיקר מסות גדולות מאוד של כאב ורגשות אשם.

הסתחררתי.
נכון, מיליון פעם אמרתי, ואמרו לי שאני לא יכול להתמודד עם זה כרגע, שזה לא הזמן... לא בזמן ההריון עם איתן ובטח לא במצב השברירי בו הייתי נתונה לאחר לידת אחיך הקטן. אבל זה בער בי כל כך. לזרוק הכל. ולנסוע אלייך. עכשיו. מיד. רציתי פשוט להיות שם. להיות איתך.
הכי קרוב אלייך, הכי רחוק מהעולם.

בסוף זה קרה. נסעתי. ואפילו לא לבד. נסענו.

וגם זה לא היה מובן מאליו. כי היו תקופות במהלך השנה וחצי האחרונות בהן הייתי בטוחה שאאלץ לנסוע אלייך לבד. אבא לא היה מוכן לשמוע על זה ופסל מכל וכל; לדעת איפה את, לבדוק, לדרוש, להיפגש עם ההנהלה בבית החולים, לשמוע ולקרוא עדויות, בטח ובטח לנסוע.
אבל "לשמחתי", בשנה וחצי הזו גם אבא עבר תהליך. שונה. עם נקודת התחלה אחרת לגמרי מנקודת הסוף- הנקודה שבה אני והוא עמדנו יחד מעל קברך.

כמה ימים לפני הנסיעה חלמתי שאני נוסעת אלייך לבד. ומגיעה לשער שנפתח בפניי, ומשם נגלים לעיניי מרחבים ענקיים של דשא ועצים. ואומרים לי שאת שם למעלה, במעלה הגבעה... ואני רק צריכה לחפש. אז אני יוצאת לדרך, ומתחילה לרוץ. וכפכפי הגומי שאני נועלת בקושי מחזיקים אותי שלא אפול שעה שאני רצה בתוך מקור מים קטנטן, על חלוקי הנחל שבתוכו. אבל לא אכפת לי. אני רצה מהר, בריצת אמוק. עד שהגעתי ממש לנקודת החיפוש, ושם בדיוק החלום נקטע. החלום הזה הגיע בעיצומן של ההכנות לנסיעה, הנפשיות והגשמיות כאחד.

אספתי חלוקי נחל מהגינה שלנו, עליהם כתבנו אני ואבא, כל אחד, משפט, אלייך, בשבילך. הבאתי גם שני נרות נשמה, ושני זרי פרחים.

"את רוצה שאאחד לך אותם לזר גדול ויפה? אולי את רוצה שאעטוף אותם בנייר צבעוני?" שאלה אותי השוזרת.
"לא, זה בסדר..." אני ממלמלת לה ומשפילה את מבטי.
"אהה, כי זה סתם זרים לבית..." היא עונה לעצמה.
"לא, זה זרים לבית העלמין" אני עונה לה. והולכת. לא נשארתי כדי לשמוע את תגובה, או לראות את פניה. רציתי כבר לנסוע אלייך ולא עניין אותי כלום.

45 דקות נסענו אני ואבא. שותקים רוב הדרך. אני מסתכלת על הוייז וסופרת את הדקות עד שאגיע. מצד אחד רוצה כבר ככ להיות שם, מצד שני חוששת שאתפרק לרסיסים.

כשנכנסנו לבית העלמין שיננתי בראשי את ההוראות שקיבלתי מאם אחרת שגם התינוקת שלה טמונה שם, איתך. אבל לא הייתי צריכה לחפש הרבה. מיד זיהיתי את המקום (מתמונות שראיתי מבעוד מועד), ואיתרתי את חלקת הנפלים תוך שניות.

לא הייתה גישה מסודרת לחלקה. אני ואבא ירדנו במדרגות, לסוף בית העלמין, בין מצבות וקברים "רגילים", מנסים לחשב בראש את הדרך הכי פחות ארוכה ומפותלת אלייך. אני מחזיקה את הפרחים ואת הנרות, אבא מחזיק את חלוקי הנחל. לקראת הסוף האטתי את הקצב, ואבא כבר הגיע לחלקה... אני בוכה חרישית ויודעת שאני כבר שם.

עמדנו שם אני ואבא, שותקים. מנסים להבין, מנסים לעכל, מנסים להאמין.

"אני לא מאמינה שאני עומדת מעל הקבר של הבת שלי" אני אומרת לאבא, ופורצת בבכי קולני.

אני. עומדת. על משטח בטון. שמתחתיו טמונים המון תינוקות. ואחת מהם, היא התינוקת שלי. שלי. שלי שלי שלי. שלנו. תינוקת שנשאתי 41 שבועות. שהרגשתי, שחיכיתי לה, שאהבתי, שילדתי, שראיתי, שהחזקתי, שנישקתי, שחיבקתי, שיש לה שם, שהיא... שהיא הבת שלי. ועכשיו היא פה. מתחת לאדמה. כן, גם אחרי שנה וחצי, אני מבינה שאני עוברת עוד סיבוב של עיבוד האובדן. כשאני נמצאת בבית עלמין ועומדת מעל הקבר שלך, האסימון נופל עוד קצת למטה.

עמדתי נסערת. עבר בי בליל של מחשבות ורגשות... ואם הייתי כל כך מוצפת בימים ובשבועות לפני הנסיעה הרי ששם, במעמד, זה היה מוגבר פי אלפי מונים.

הרגשתי כאב, הרגשתי געגוע, הרגשתי הלם- מעין סוג של חוסר קבלה, של חוסר אמונה. שאני עומדת מעל קברך.

הרגשתי המון כעס ותסכול – על איך שהדברים התגלגלו, למרות המאמצים הכבירים שלי שיהיה אחרת. הסתכלתי סביב וחקרתי את המקום. החלקה אמנם עברה שיפוץ לאחרונה, לאחר דין ודברים מול חברא קדישא, אבל היא רחוקה מלהיות חלקה ראויה; אין אליה גישה מסודרת, היא בכלל נמצאת בסוף בית העלמין, צמודה לאחד הקירות החיצוניים שלו, סמוכה לחלקה של אלה שיהדותם מוטלת בספק, ולעוד חלקה אחרת, שמנותקת לגמרי מבית העלמין, אולי כי זו חלקת המתאבדים... החלקה שלך מוקפת בפסולת בניין; קרשים, בטונאדות, דליים של צבע, בלוקים, עשבים שוטים... ופשוט בלאגן אחד גדול. בערתי מכעס. רציתי לצרוח, רציתי להכות משהו, רציתי להתפוצץ כבר. וכאילו לא די בכעס שכילה אותי צפו להם שוב רגשות האשם הנוראיים האלה- איך עשיתי את זה? איך? על מה חשבתי לעצמי? איך נתתי להם לקחת אותך? איך נתתי להם לעשות בך מה שהם רוצים, איפה ומתי שהם רוצים? איך נתתי לך להישאר שם לבד במקררים במחלקה הפתולוגית? למה לא אספתי את עצמי בזמן וחיפשתי לך מקום לפני שהם לקחו אותך? למה? איזו מין אמא אני? הרגשתי שנכשלתי, שהפקרתי אותך וזה פשוט קרע אותי לגזרים.

הכרחתי את עצמי להתעשת. ידעתי שהרגשות הקשים הללו יצופו אבל היה לי חשוב שהם לא ישתלטו יותר מדיי. רכנתי אל הקבר וביקשתי ממך סליחה, סליחה שאת פה, סליחה שלא ליוותי אותך, סליחה שלא תפקדתי בשבועות הראשונים שלאחר האובדן.

בשלב מסוים הגיע רגש הקבלה והנחמה. את פה, וזהו. אין לי כבר מה לעשות עם זה ולא משנה כמה אלחם בזה. הרי לא אוכל להוציאך משם. אז אני לוקחת נשימה עמוקה ובוחרת להסתכל קדימה, רחוק.... אל מול נוף עוצר נשימה של הרים וצמחייה. אני בוחרת לעצום עיניים ולהרגיש את משב הרוח שמגיעה מהמרחבים הפתוחים, להתנחם בו, ולהתעמק בעובדה שהבלאגן שנמצא סביבי לא משנה... זה בר טיפול. ואני נשבעת לעצמי שאני אטפל בזה. אני לא אשקוט עד שלא יהיה לי ולאימהות אחרות, מקום ראוי להתייחד עם זכרך. והמקום הזה יהיה מהמם לצד הנוף המרהיב שנגלה לעיניי. אבל זה לא חשוב עכשיו. הכי חשוב שהגעתי אלייך. שאני איתך.

וכאן הגיעה האהבה, וההקלה. הכל התגמד אל מול רגשות האהבה וההקלה שעלו בי כשהבנתי שאני סוף סוף איתך. סוף הגעתי אלייך.

יש במתחם 3 ערוגות בגדלים שונים, שהחליפו את דלתות הברזל המזעזעות שהיו שם, שתחתן נטמנו עשרות, אם לא מאות תינוקות. יש גם קבר "רגיל" עם מצבה ומילות הקדשה. האנשים הרעים שאמונים על הקבורה בחלקה הזו לא ביצעו שום רישום של התינוקות, כך שלמעשה, אנחנו לא יודעים איפה את נמצאת. ואם לומר את האמת, גם אם יגידו לי איפה את, כנראה שלא אאמין להם. כי כבר הוכח מיליוני פעמים שמדובר באנשים שפלים ושקרנים. אז הימרנו, אני ואבא, איפה את. באיזו ערוגה בדיוק, כדי לדעת איפה להניח את המנחות שלנו. חשבנו קצת בהיגיון לגבי מועד קבורתך והשינויים שבוצעו במתחם בשנה האחרונה, והימרנו על החלקה הצדדית הגדולה. במצב המעוות והמקומם הזה, שבו אני נאלצת לקבל את העובדה שאף פעם לא אדע ב-א-מ-ת איפה את נמצאת, לא נותר לנו אלא לקוות שהימרנו נכונה.

ישבנו שם אני ואבא די הרבה זמן. רוב הזמן שתקנו, האזנו לשירים שמזכירים לנו אותך ופשוט התייחדנו. נאבקנו רבות כדי להדליק זוג נרות נשמה שלא ייכבו מהרוח. אבא אילתר כל מיני "מגינים" לנרות מפסולת הבניין שהייתה סביב.  הנחנו את חלוקי הנחל עם הכיתוב וזרי הפרחים.
אבא בחר לרשום משפט מהשיר "יפה כלבנה", שהתנגן אינסוף בלידה. ורק חודשים רבים וארוכים אחריה, שמנו לב למשפט הפותח של השיר, שנוגע כל כך לסיטואציה, והצטמרננו לגלות שאת השיר הזה בחרנו לנגן בלידה מבלי בכלל לדעת שנאבד אותך במהלכה.
"סופות מתוכי ומחוץ
מוטטו את קירות הבית
ואת מתוכי זרמת מפוזרת
וחזרת עייפה ושותקת"

אני בחרתי במשפט שקראתי פעם בספר שעסק באובדן תינוקות; "ואנוכי לא אשכחך, הן על כפיים חקותיך".

כשהגיעה העת ללכת, היה לי קשה לעזוב את המקום. משהן בי פשוט רצה להישאר שם, וזהו. חשבתי על איתן, שמחכה לי ושוב זה היכה בי. כמה הכל שברירי. החיים והמוות. כמה שום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו. הרי באותה מידה שיש לי אותו היה צריך להיות לי אותך, ובאותה קלות בלתי נסבלת שבה איבדתי אותך יכלתי גם לאבד אותו. וגם שם, בבית העלמין, הדיסוננס הזה בין ה"יש" וה"אין" מכה בי שוב. ואני חושבת לעצמי- כמה ברת מזל אני שיש לי אותו, ומתארת לעצמי כמה קשה פי אלפי מונים היה לי הביקור אצלך, אילו הייתי נאלצת לחזור לבית ריק, נטול ילדים.

אבל בסוף יצאנו משם. אחרי כל הסליחות ומילות האהבה, הבטחתי לך שעוד אשוב... עם מצבה/ לוח זיכרון קטן.

ביציאה מבית העלמין פגשנו את אחד העובדים. שאלתי אותו האם לדעתו תהיה מניעה להניח לוחית על אחד הקירות סביב החלקה. למעשה לא התכוונתי לשאול אלא להודיע, אבל למען הסדר הטוב ניסחתי זאת כשאלה. העובד החביב אמר שלא צריכה להיות בעיה עם זה אבל מיד התחיל להסתייג: "אתם יודעים, לא סתם קיים ביהדות מנהג של פידיון הבן במלאת 30 להיוולדו. עד גיל 30 יום אין להם באמת נשמה..." הוא אומר, ואני כמובן כועסת, אבל מהנהנת בעדינות.
"אתם צריכים להמשיך הלאה ולא להתעסק בקבר שלה" הוא מפציר בנו.
"כן כן... אנחנו בסהכ רוצים להניח לוח קטן כי זה חשוב לנו" אבא מצתדק.
ואז האיש מתחיל לשאול מתי זה קרה, באיזה שלב ההריון ולסיום רצה לוודא "התינוקת נולדה?"
"מה זאת אומרת? בטח שהיא נולדה!" לא הבנתי לאן הוא חותר.
"כן, אבל היא נולדה? היא חיה? או מתה?"
"היא נולדה!" אני אומרת לו בתקיפות "נולדה מתה אבל נולדה".
ואז הוא עיקם קצת את הפרצוף. והסתכל למרחקים. והבנתי.
הוא הוריד אותך בעוד דרגה. לא מספיק שאת חסרת נשמה כי כך קבעה היהדות, לא מספיק שלא נשמת 30 יום באופן עצמאי, את בכלל נולדת מתה. את פחותה אפילו מאלה שנולדו וחיו, ומתו אחרי כמה שעות או ימים. את ממש בתחתית. אז מה יש לנו להתעסק בך?
"אתם צריכים להמשיך הלאה ולא להסתכל לאחור..." הוא שוב מטיף.
"זה לא סותר!!" אני מתחילה לתקוף אותו, כי כבר באמת שנשברתי "אנחנו ממשיכים הלאה, ואנחנו מקימים משפחה. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח אותה. היא הבת הבכורה שלנו ולעולם מקומה שמור לה. ואנחנו בסך הכל מבקשים לוחית זכרון ומקום ראוי להתייחד בו"

אנחנו הולכים יקירה. עד הביקור הבא. בו המקום יהיה שפוי יותר, ואנחנו נתלה שם לוחית לזכרך. אני מבטיחה.
עד אז אהובה, היי שקטה.
אמא אוהבת. 

 

"... היי שקטה, עכשיו הכל בסדר 
אפילו המחנק עומד להשתחרר 
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן 
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה..."

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dasi985 אלא אם צויין אחרת