11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

מכתב לזכר בניה צוקרמן ז"ל

מכתב לזכר בניה צוקרמן ז"ל
בניה צוקרמן למד איתי בשכבה, בתיכון הניסויי ירושלים. הוא נהרג ב -  22.2.2004 בפיגוע בקו 14א`  מול תחנת הדלק של גן הפעמון בירושלים. היינו אז בכיתה יב`.
 
(בתמונה למעלה, בניה צוקרמן ז"ל הוא הילד הכי שמאלי עם החולצה האדומה)
 
(סיפור שכתבתי לזכרו)
 
בניה,
אפשר לומר שלא היינו כאלו חברים טובים, כי אחרי הכל אנחנו לא היינו נפגשים אחרי בית הספר, לא התקשרנו אחד אל השני (אולי לעיתים רחוקות), וגם כמעט שלא היו לנו שיחות, אלא רק "היי", "ביי", "בוקר טוב"....וכו` ומדי פעם יצא לנו לדבר קצת פה ושם. אבל בהחלט אהבנו אחד את השני והיה לנו חשוב אחד מהשני.
לצערי הרב, הרגשתי את זה בעיקר אחרי הפיגוע שבו הלכת.
 
תאמין לי שזה לא כל-כך קל לתאר את מה שהשכבה שלנו עברה אחרי. היינו בדיוק ב"נשימה האחרונה" לפני הבגרויות, כשכולנו מאוחדים. יותר קשה לתאר, זה את השבוע הראשון אחרי הפיגוע, שהיה שבוע קשה ביותר עבור השכבה, התחילו לקום כל מיני מחלוקות בינינו, והיה לנו קצת קשה לחשוב הלאה, לאן ממשיכים. אם אתה שואל אותי, זה אחד השבועות הכי מוזרים שהיו לי בחיים (ואני אומר את זה, כי אני לא מאמין שיהיו לי עוד הרבה כאלו), נתחיל מזה שהדבר הקשה היה להפנים שאני לא אראה אותך יותר, ולא אוכל לתקשר איתך בצורה כזו או אחרת; זה היה משהו שהיה לי ממש קשה לעכל אותו, זה ממשיך בזה שבאותו שבוע היו לנו מלא שיחות, עם המורים, בינינו, שיחות שאתה לא רגיל לקיים בד"כ.
אני זוכר את התחושה באותו היום הנורא שהלכת מאיתנו - זה היה שכל הזמן אורי כינס אותנו לספרית בית הספר, כדי שנהיה ביחד, אבל כל הזמן אנשים יצאו החוצה לדבר בטלפון הסלולרי, מחוץ לספריה היו תלמידים מבית הספר שהשאלה שהם שאלו כל הזמן הייתה "מה קרה?". כשיצאתי החוצה לחצר, ראיתי תלמידים מהשכבה מדברים בטלפון הסלולרי ומתפרקים מבכי. באותו רגע שאלתי את עצמי "איפה אני חי?". איך זה שילד בגיל שלי, רואה את השכבה שלו מתפרקת מבכי, ובכלל שילד בגיל כזה כבר מת בגלל משהו שהוא בכלל לא אשם בו. אני זוכר איך באותם רגעים אמרתי לעצמי "אלוהים, בבקשה קח אותי למאדים או לירח לכמה שעות, לסביבה שפויה יותר". באותם רגעים איומים, פשוט רציתי לברוח, הרגשתי שאם זה מה שאני צריך לחוות בגיל כזה בסביבה הזאת, כנראה שבאמת אני צריך לתפוס חללית למאדים או לירח ולקוות לטוב.
 
 
 (הגרפיטי שבניה (המשפט העליון) כתב לבדו בלילה שלפני היום הראשון של יב` - יהשוע ב` 24)
 
לפני חודש בערך, מלאו 4 שנים למות אדוה, שהייתה מדריכה שלי בכיתה י`. במכתב שכתבתי לה, אמרתי לה שזה מוזר לי שעכשיו אני בגיל שלה, כי היא גדולה ממני ב-3 שנים. אותו דבר לגביך בניה - תסביר לי איך זה ייתכן ששנינו היינו באותו הגיל ועכשיו אני גדול ממך בשנה?
תאמין לי, זה דבר שמאוד קשה לעכל.
באותו מכתב גם כתבתי לה, שהדבר שהכי מדכא אותי זה שהיא לא תמשיך הלאה משם, שהיא לא סיימה את שנת השרות שלה. גם פה אני הרגשתי תיסכול מסוים, שאתה לא סיימת איתנו ביחד את יב` ובעצב רב אני אומר לך, שגם לא תסיים. וגם זה שאתה יותר לא תתקדם מבחינת חייך, אני לא אוכל לפגוש אותך עוד כמה שנים ולשאול אותך מה מעשיך, ואני גם יודע שלא תגיע לאחד או יותר מהשיאים שהיית יכול להגיע אליהם. כל זה פשוט לא נתפס.
 
אפילו היום, שיוצא לי מדי פעם לבקר בבית-הספר, אני מסתכל תמיד על המעין "מצבה" או פלקט ששמו לך  ועל הפסוק שכתבת איפה שמגרש הכדורסל (שכתבת אותו בלילה שלפני היום הראשון ללימודים, שהיה לילה מיוחד ביותר). אני רואה איך בית ספר השתנה, התלמידים, האוירה, אבל אלו נשארים שם, ממש כמו שתמיד שאני מגיע לשם אני חושב על זה, שבמקום הזה שבשבילי היה כמו בית - איבדתי חבר. אחד הדברים שהכי עצובים לי זה שאני מסתכל על אותו פסוק כל פעם שאני מגיע ורואה איך הוא דוהה והגרפיטי שמסביבו משתנה.
 
אני נזכר באותם הימים האלו, שכבר ממש הרגשנו את הסוף, התחלנו להרגיש את זה שעוד פרק בחיים (אולי הפרק הראשון אפילו) מסתיים. לי אישית הייתה תחושה מוזרה כזאתי, כאילו שאני הולך לאיזו תהום. תמיד היה ברור לי שאחרי כל כיתה, מגיעה הכיתה הבאה. פתאום ביב` או בסוף יא`, אתה מבין שזה כבר לא כך, אלא שאתה כבר יכול להחליט בעצמך. פתאום נפתחה לי מעין תהום כזאתי: לא ידעתי מה יהיה שנה הבאה - שנת שרות, צבא, אולי לא זה ולא זה.
וכשאתה נהרגת, לתהום הזאתי נוסף מרכיב חשוב וכואב - דינמיות. הבנתי שהכל כל-כך דינמי שאי-אפשר לדעת כלום. מה שאתה חושב עכשיו, זה לא מה שתחשוב בעוד רגע, מה שאתה יודע עכשיו עלול להשתנות בעוד רגע. מין מצב כזה של חוסר יציבות.
אני חושב שזה בדיוק מה שגם אפיין את היום שבו נהרגת. עד לשלב מסוים אף אחד לא ידע מה קורה. היו כאלו שקיוו שאולי אתה נמצא איפשהו ועוד מעט תגיע, היו כאלו שכבר בכו עליך. אף אחד לא ידע מה קורה. גם אני שעשיתי המון טלפונים בחוץ, היה קשה לקבל את זה שאני לא מסוגל לדעת מה קורה. זה לפי דעתי, היה חלק מהתסכול, אף אחד לא ידע מה איתך (עד לאותו שלב), וכל אחד כ"כ רצה לדעת ולא יכל.
 
היום בלילה היה לי חלום, ובו היה טקס לזכרך (באיזה אולם מוזר כזה), כל השכבה הגיעה (אולי חלק, אבל אני לא ממש זוכר), זה היה ממש מרגש, אבל בסוף שנקרא הנאום האחרון, אני זוכר שהיינו מעט מאוד באולם. לפני החלום על הטקס, חלמתי שאני ישן והרדיו מעיר אותי מהשינה (הרדיו הוא אכן היה פתוח), ואני כל שניה בוכה: "רק לא עוד פיגוע!" (או משהו בסגנון). (שאר החלום הוא יותר אישי, אולי בקרוב אפרסם אותו).
 
לפני שבוע בערך, הלכתי עם המשפחה שלי לטיול בצפון, טילנו גם בנחל הבנאיס, אני זוכר איך כל הזמן שהיינו שם חשבתי על הטיול השנתי האחרון שלנו בכיתה יב` - על הסרט שעשיתם אחר כך.
 
תאמין לי שהעצב לא נגמר,
מתגעגע,
נתאי.
 
    יהי זכרו ברוך
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת