00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיכל חוזרת לעצמה

פוסט-חופש.

אתמול אחה"צ חזרנו מוינה.
חמישה ימים. הוא ואני, לבד, רחוק.

מה אומר ומה אגיד? כל רגע שליו ורוגע שם היה פרס, כל יום שעבר היה מתנה, וכל החופשה כולה - צ`ופר אחד גדול.

נחנו, בילינו, נחנו, טיילנו, נחנו, אכלנו (כן כן, ארוחות כאלה שיושבים לאכול ולא קמים מהמקום עד שמסיימים ), נחנו, הלכנו לחנויות צעצועים

חזרנו לכמה ימים להיות הזוג שהיינו פעם, מזמן מזמן, בימים החשוכים טרם פרוץ האור (ויש הטוענים: אור בלילה) לחיינו. אני אוהבת את הילדים שלי עד כלות, באמת, אבל הימים האלה הזכירו לי מאיפה באה האהבה העצומה הזו, מאיזו זוגיות חזקה וטובה ואוהבת צמחו הרצון, התשוקה והכמיהה לילדים שינציחו אותה ויממשו אותה.

מאחלת לכל אחד ואחת מכן חופשה כזו - בארץ או בחו"ל, ליומיים או עשרה, בקיץ או בחורף - אבל הלבד הזה עושה למשהו לנשמה. להיות אתם לעצמכם, בלי "אמא, אני רוצה לשתות" "אמא, אני צריך פיפי", "אמא, תחתכי לי", "אמא, תתני לי". ללכת ברחוב ולהשתהות ולהתעכב בגלל דברים שמעניינים אתכם (מי אמר חלונות ראווה של חנויות נעליים? ) ולא בגלל שהיצור הקטן שנגרר מאחוריכם גילה נמלה על המדרכה והוא חייב לראות איפה היא גרה כדי לבדוק אם יש לה בבית מדרגות.

משדה התעופה בוינה לקחנו מכונית ונסענו לאוּבּראוסטרייך - אוסטריה העילית, על גבול צ`כיה (האזור שנקרא בוהמיה). כל הדרך ירד גשם וככל שעלינו גבוה יותר הוא הפך לשלג. עד שהגענו הכל מסביב היה עטוף בשכבה עבה ולבנה. היינו שם לילה אחד בעיירה קטנה ומושלגת, בה אני בעיקר ישנתי ורון בעיקר טייל בשלג ובקור. היה נורא נורא קר (במיוחד שלא עלה על דעתי ללבוש גופיה חמה או גרבונים והייתי פשוט עם סריג וג`ינס ).
למחרת ארזנו את עצמנו ונסענו חזרה לוינה. רון טוען שהמילה הנכונה צריכה להיות "טסנו", אבל היות והוא לא הרשה לי לעבור את ה-160 קמ"ש בשום פנים ואופן, אז אני בכ"ז אומרת "נסענו".
הגענו לוינה - מיד הרגשנו בבית. הדרך המוכרת למלון שלנו, מצאנו חניה בקלות, הכל היה מושלם. שמנו חפצינו בחדר שלנו (יש לנו חדר קבוע במלון) ויצאנו לאכול במסעדה שלנו. עוד היה קצת זמן עד השעה שהזמנו בה שולחן, אז טיילנו לאט והלכנו בדרך הארוכה.
הבתים העתיקים, הריח של וינה (ריח החימום בארובות, המאפים המתוקים והמעילים הכבדים מעורב יחד), מדרכות האבן, הסוסים עם הכרכרות, האנשים המהודרים במעילי הפרווה... תענוג.
הגענו למסעדה. זכרו אותנו. הזמנו את האוכל עוד לפני שקיבלנו תפריטים. זללנו בשתיקה מלאת הערכה לאוכל הטעים שהונח לפנינו, ויצאנו מהמסעדה מפוצצים ומאושרים. אפילו לא היינו צריכים קינוח - היה לנו כל כך טוב. שוב הלכנו ברחובות לאיטנו, השלג יורד עלינו בשקט בשקט, השתהינו והתמהמהנו בכל מקום שרצינו, ולאט לאט הגענו לבית הקפה שלנו.
היה תור ענק בכניסה וכבר חשבנו לוותר, אלא שאז ראה אותנו רב המלצרים של בית הקפה, שמיד משך אותנו פנימה ומצא לנו שולחן ישבנו בבית הקפה החמים והנעים, רון שתה קפה ואני שוקו חם עם קצפת, עוגות מעולות לפנינו, עיתוני היום, פסנתר מנגן לידנו... חלום.
אחרי בית הקפה חזרנו למלון, רון התלבש לאופרה (חליפה, עניבת פרפר, חולצת חפתים), ואני עשיתי מקלחת חמה חמה והלכתי לישון.
התעוררתי אחרי שעתיים וחצי, התלבשתי טוב טוב, ויצאתי החוצה לפגוש את רון. הלכנו לבית קפה אחר לארוחת לילה, הרחובות שקטים ומושלגים, בבית הקפה שקט ורגוע כי כבר היה מאוחר, ישבנו לנו שנינו והרגשנו כמו מלכי העולם.
ככה נראו הימים שלנו בוינה.

והשיבה הביתה - החיבוקים האמיצים מהזרועות הקטנות, הנשיקות הרטובות, ההתמרחות הטוטאלית הזו והאהבה הבלתי נגמרת... כיף להיות בבית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סוכריה על מקל אלא אם צויין אחרת