00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אי-שם על הקשת

זכויות יוצרים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות לסולה שלי, למעט מקרים ספציפיים שלגביהם מצוין בגוף הרשומה כי הם מהווים ציטוט מדברי אחרים.

אין לאף גורם, גם לא לתפוז אנשים, זכות להעתיק רשומה זו או חלקים ממנה, ללא קבלת רשות מפורשת מן היוצרת סולה שלי.

ניתן להתייחס לכתוב ברשומה זו ע"י הפנייה (לינק) אליה.

המקרה המוזר של הספר שלא קראתי

נכנסתי לחנות-הספרים הקטנה שבבית-הנתיבות. נשארה לי עוד שעה עד העלייה למטוס לטיסה הביתה, ואיפה כבר אוכל להעביר את הזמן? חנות ספרים היא המקום עבורי, ואולי אפילו אמצא משהו מתאים להביא כמתנה לבני הבכור. לאחר שיטוט במחלקות השונות של החנות, צדה את עיני ערימה קטנה בדוכן "רבי-המכר". הספרים היו כרוכים בפלסטיק אדום נוקשה עם ספירלה. אני אוהבת כריכות ספירלה. הרבה יותר קל לפתוח את הספר, ואפשר אפילו לקפל אותו לשניים. נטלתי ספר אחד ועלעלתי בו. השם היה ארוך משהו, והתוכן נראה לי כמו עלילה בלשית. יופי, רוני אוהב בלשים. אפילו יש לו סדרה של כל סיפורי שרלוק הולמס. אבל מה שמצא חן בעיני במיוחד, היו שרטוטים גיאומטריים ונוסחאות שהיו פזורים בין פרקי הספר. בלש מתמטי? עוד יותר טוב. הצצתי בכריכה האחורית. מסתבר, שהספר היה רב-מכר, ואפילו זיכה את כותבו בפרס ספרותי. קניתי את הספר כמתנה עבור בני.

כשבוע לאחר שחזרתי ארצה, עברתי ליד חנות ספרים גדולה. טוב, אתם כבר מבינים שקשה לי לעבור ליד חנות ספרים בלי להיכנס. מול הדלת, על דוכן הספרים החדשים, ראיתי כמה ערימות של ספרים זהים – והשם הוא, לא אחר מאשר תרגום עברי של אותו השם הארוך של הספר שהבאתי כמתנה: המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה. איזו פדיחה. לא שרוני לא קורא אנגלית, אבל בהחלט לא הייתי מביאה לו ספר שאפשר להשיג בקלות בארץ, ועוד בעברית. יכולתי להישבע, שהתרגום העברי לא היה בחנויות לפני שנסעתי. יוצא, שבין הזמן שטסתי לאוטריט ועד שחזרתי, הספר הספיק להגיע לחנויות, וגם להפוך לרב-מכר גם בארץ.

זמן קצר לאחר מכן, כתבו בעיתון על הספר. מסתבר, שגיבור הספר הוא אספי! פדיחה גדולה. ממש לא התכוונתי להביא לרוני ספר על אספרגר, המתנה הייתה אמורה להיות משהו אישי עבורו, ויש לו מספיק "ספקטרום" בבית מאחיו (וגם מאימו). גם אבי שמע על ספר שיצא לאחרונה ושמתאר תסמונת אספרגר. הוא קנה את הספר בתקווה שזה יעזור לו להבין טוב יותר את בני. מאז שאבי סיים לקרוא, הספר "נודד" בין בני המשפחה. זו הסיבה לכך שאני "קניתי את הספר, אך טרם הספיקותי לעיין בו", כדברי הגשש.

כמובן, בינתיים אני יכולה לקרוא את המקור באנגלית, מה עוד שכבר יש לי ניסיון עגום עם תרגומים. קראתי את "אף אחת בשום מקום" של דונה וויליאמס במקור, באנגלית. כאשר הספר יצא לאור בעברית, הייתה לי ממש חגיגה בלב – סוף סוף הקוראים בעברית יכירו את הספר "שלי", כל-כך הזדהיתי איתו. אבל לא הצלחתי לעבור יותר משליש הספר, כי התרגום הקלוקל ממש דחה אותי. במיוחד לא יכולתי לסבול את העוול שנעשה לשירים הכלולים בספר. כמי שכותבת שירה, אני רגישה במיוחד לדימויים ולמנגינה שבשיר, לבחירת המילים, וכמי שקראה משיריה של דונה וויליאמס במקור, התרגום לעברית נראה לי כמו טבח שלהם.

נחזור למקרה של הכלב (או הספר). אין שום סיבה להניח שיש בעיה בתרגום. אשר למקור באנגלית... אני חייבת להודות, שהיחסים שלי עם ספרים בעייתיים ביותר. מצד אחד, אני אוהבת ספרים. אני אוהבת לגעת בהם, לעיין בהם, גם לקרוא. במיוחד אם הנושא מלכתחילה מסקרן אותי או נוגע בי. מצד שני, אני קוראת לאט. זה אולי נשמע מוזר לגבי מישהי שכותבת הרבה, אבל יש הבדל גדול. הכתיבה במחשב קלה יותר, אני יכולה לבחור אותיות גדולות. לגבי מאמרים מהאינטרנט, אני יכולה להדפיס אותם על דף באחד מצבעי הפסטל, כך שהרקע לא מסנוור אותי. בספר, אני צריכה לחזור ולקרוא כמה פעמים, אם אני באמת רוצה להבין מה קראתי. קשה לעקוב אחרי שורות (למצוא את מקום השורה הבאה אחרי שסיימתי את השורה הנוכחית), ואם סיימתי לקרוא פיסקה, לעיתים קרובות אני צריכה לחזור ולקרוא אותה, כי אינני בטוחה שאני זוכרת מה קראתי. אבל הבעיה האמיתית שלי עם ספרים היא מעברים. אם אני קוראת ספר שסוחף אותי, אני בתוך הספר. קשה לי להיכנס לתוך הקריאה, במיוחד אם אני עייפה (ויש תקופות של חודשים שלמים שבהם אני ממש מותשת). אחרי שנכנסתי לקריאה, קשה לי להפסיק. התקופה שבה קראתי את "אף אחת בשום מקום" (המקור באנגלית) הייתה קשה מאוד עבורי, דווקא בגלל שהספר נגע בי במקומות עמוקים כל כך, ומפני שהוויית הספר הייתה כל כך רחוקה מחיי היומיום שלי.

נחזור (שוב!) לספרו של האדון. גם מבלי שקראתי את הספר, אוכל להגיד עליו דבר או שנים. קראתי הערות של א"סים על הספר. באחד האתרים בעברית (משם לקחתי את התמונה), אדם שהזדהה כבעל התסמונת העיד שהספר אמין. בקבוצת-הדיון של א"סים שאני מנויה עליה היו תגובות מעורבות. חלק מן הא"סים לא הזדהו עם הגיבור, והתלוננו על כך שהדמות סטריאוטיפית מדי. חלק אמרו שהדמות סבירה. הערה אחת בדיון נראתה לי הגיונית במיוחד: מאחר שאין הרבה דמויות א"סיות במוצהר בספרות הכללית, אם פעם מופיעה דמות כזאת (למשל "איש הגשם" בקולנוע), נופל עליה "נטל" בלתי-הגיוני של "ייצוג התסמונת". כמובן, אין דבר כמו "אספי ממוצע", כמו שאין אדם אחד שהוא "ישראלי ממוצע". יש מגוון של דפוסי אישיות המושפעים ממאפיינים שונים, שאחד מהם הוא אספיות. מצד שני, יש דפוס משותף לכל הא"סים, שבגללו ניתן להגדיר תכונה כ"אדם על הספקטרום". אבל אצל כל אדם "אמיתי", בשר ודם ולא פרק בספר פסיכיאטריה, הדפוס הזה מתבטא בצורה אחרת.

עוד לפני שקראתי את הספר, אהבתי את הבחירה של הסופר בסיפור בלשי: מפני שאצלנו הא"סים, החיים עצמם הם סיפור בלשי. רוב מה שקורה סביבנו לא מובן לנו אינטואיטיבית, ועלינו לפענח אותו בכלים "בלשיים": איסוף שיטתי של אינפורמציה, מציאת דפוסים וקשרים בין פריטים שלכאורה נראים אקראיים, פיתוח תיאוריות או חיפוש תיאוריות קיימות על ההתנהגות האנושית. ההיגיון המדעי הוא הכלי העיקרי המאפשר לנו לשרוד. בלי היכולת להכניס סדר בכאוס שסביבנו, העולם נראה עוין ומפחיד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

תמונות מן המאמר
מכתש רמון
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סולה שלי אלא אם צויין אחרת