00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אתמול היום ומחר -כלום לא חדש אצל בבושקה

תאונת דרכים . הנושא החם : יום הבטיחות בדרכים .

 

לרגל  הנושא החם בתפוז: יום הבטיחות בדרכים -  החלטתי להעלות מחדש את  הסיפור על  תאונת הדרכים  שקרתה לנו לפני כארבעים שנים . 

אני סיפרתי על כך כאן בבלוג שלי לפני למעלה מעשר שנים  (התאריך מצורף בהמשך) ,  

 

 

                                                                תאונת דרכים

                                          (פורסם לראשונה כאן בבלוג  ב-16 באפריל 2004, 0:01 במדור כללי )

 

 

 תאונת דרכים  - אירוע קשה- רוצים לשכוח,  לקבור עמוק , ולהשאיר הרחק בעבר . למרות שזמן רב חלף לו- ונדמה היה כי שכחנו -

הנה הוא מופיע - כמו שד נחלץ מהבקבוק- הזיכרון הלא נעים של מה שקרה , אפילו שלא כל הזיכרון ברור לחלוטין.

 

חלקים מהאירוע- ´נמחקו´ ממני לגמרי - וחלקי זיכרון אחרים - חזרו , אם בעזרת שאלותיי וגם בעצמם בצורת ´הבזקים´ .

 היינו מעורבים בתאונת מכונית . רק המכונית שלנו הייתה על הכביש ,

לא הייתה סיבה נראית לעיין , לאיבוד השליטה בה , אבל המכונית התהפכה מספר פעמים , גג- גלגלים - גג ... לאחר ´שהשתוללה על הכביש ´ בזיגזגים - עד שנחתה הפוך - לתוך הוואדי. -

 

 פולקסווגן  דאבל קאבינה , עם ארגז מאחור , מכונית די חדשה . אני הייתי הנהגת. אפרים בעלי , ישב מאחור , שמר על שני הילדים הקטנטנים  שלנו - בת השנתיים וחצי, ובן השנה וחצי .

(לא היו אז כיסאות בטיחות לילדים ולא חגורות חובה למבוגרים ).

על הארגז מאחור- היו שתי העגלות של הילדים , היה ציוד נוסף כמובן - כל הנחוץ לבילוי סוף שבוע אצל קרובי משפחה אהובים , שנשארו לגור בערד, לאחר שאנחנו עזבנו.

עברו חודשים רבים מאז ראינו אותם - והתגעגענו.

הם אפילו לא חיכו לנו . רצינו להפתיע אותם - ´להעביר שבת ביחד´ - וציפינו לבלות בכף ביחד .

גם לא הייתה אפשרות שלא להפתיע. - טלפון עדיין לא היה חופשי אצל כל אחד    וגלויית דואר צריך היה לשלוח לפחות יומיים לפני כן -

ואנחנו, רק באותו יום החלטנו לנסוע - כי הייתה ´הזדמנות´ .

כלומר - הרכב ששימש את בעלי בעבודה- נישאר אצלנו לשבת - והיה זה יום שישי מוקדם מאוד עדיין .

 

הייתה לנו דרך של כשעתיים וחצי זמן נסיעה ממרכז הארץ .

אנחנו לא הגענו באותו יום לערד.

הנסיעה התחילה על ´מי מנוחות´. עד באר שבע  הילדים היו רגועים משך כל זמן הנסיעה . הייתה להם ´תעסוקה´ כל הדרך -הם  הסתכלו על  מכוניות חולפות שעניינו אותם - "הנה משאית!" "הנה אוטובוס!" -

הייתה להם התרגשות מיוחדת- באם חלפה מכונית שרות כל שהיא (משטרה- או מכבי אש) - והיו להם גם משחקים משלהם מפוזרים על הספסל האחורי הרחב .

היו להם ספרי תמונות שלהם - שהם ´סיפרו לעצמם ´ או שאבא שלהם סיפר והקריא להם .

אני הייתי רגועה ומאושרת .

כל הדרך האזנתי לילדים ולבעלי שישבו מאחור. מדי פעם התערבתי בשיחות- באם נשאלתי - אך לרוב שתקתי , כי אני הייתי הנהגת .

בבאר שבע- ביקש בעלי להחליף אותי בנהיגה , אבל - אני שהבחנתי עוד לפני כן - שהוא מאוד עייף , החלטתי שאני אמשיך לנהוג הלאה לערד -

לא הייתי מודעת לעובדה - שגם אני מאוד עייפה כנראה .

(רק סיימתי בלילה קודם לכן - לעבוד שבעה ´משמרות לילה´ רצופים בבית החולים - והספקתי לישון טוב כמה שעות, לפני שיצאנו, חשבתי לעצמי.)

 

זמן קצר לאחר שחלפנו את באר שבע- לכיוון ערד - הפכה הנהיגה להיות מאוד משעממת.

הכביש היה ריק כמעט לחלוטין - פרט למכוניות ספורות חולפות מדי פעם.

דרך מדברית, הכביש שחור מבריק ומתפתל - הדרך ארוכה - נראה כי היא לא נגמרת.

עוד כמה קילומטרים נגיע ליעדנו .

 

מאחורי שמעתי את בעלי מגחך בהנאה למשמע ´חוכמה´ שאמרה או עשתה הקטנה.

רציתי לראות גם כן-  וסובבתי את הראש אחורנית - להציץ .

ראיתי פתאום את פניו של בעלי מבועתות - והוא צעק "תזהרי!!!"

הפניתי מהר את מבטי חזרה לכביש - אך הכביש התפתל - הסתובב - השתולל - סובבתי בכוח את ההגה - אבל הכול הסתובב - התהפך - ולא זוכרת כלום.

 

מכאן למעשה- אני מספרת - ממה שסופר לי.

 

כנראה שירדתי לשוליים - בזמן שהסתכלתי אחורנית.

בזמן שניסיתי להתיישר חזרה לכביש- סובבתי את ההגה חזק מידי - ואז הגענו למעשה לשוליים בצד השני -

ובחוסר שליטה מוחלט שלי - אחרי כמה ´סלטות´ באוויר - נחתה המכונית בתוך הוואדי , לצד הדרך .

אני 'עפתי' מתוך הרכב המתגלגל - ונפלתי בתוך הוואדי - רחוק מהרכב.

בעלי והילדים היו משך כל הזמן בתוך המכונית המתהפכת - כאשר למזלם - המושב הרחב הקדמי שלי- ´עטף´ אותם מכורבלים אחד בשני ומוגנים בתוך הריפוד.

 

לאחר שהמכונית פסקה מתנועתה- הצליח בעלי להתפנות מתוך הרכב - להוציא את הילדים - ולהושיב אותם בצד הדרך - ויצא לחפש אותי . אני הייתי ללא הכרה.

שכבתי על האדמה- לאחר שהועפתי מהמכונית - דרך הדלת - או דרך החלון .

 

אני לא מכירה את נהג המונית שעבר במקרה - ועזר להעביר אותנו לבית החולים בבאר שבע.

(יצא המקרה שאותו הנהג - גם הסיע את קרובי משפחתי כעבור יומיים - שאליהם נסענו בעצם- והחזיר אותם מביקור אצל האח שלו מעכו!! -

הם בכלל לא היו בבית באותה השבת  שאנחנו רצינו לבקר!! -

והוא הנהג - גם סיפר להם על אותה משפחה שקרתה להם התאונה (אנחנו) .

- באיזה שהוא אופן - הם קיבלו את ההרגשה שמדובר בנו - והם למחרת - עשו את כל הדרך –מערד לפתח תקווה - לבקר אצלנו-  וכאן התברר להם שהנהג ההוא - סיפר להם - עלינו!! וחששותיהם - התאמתו.)

 

מבית החולים בבאר שבע - נשלחנו הביתה - למרכז הארץ- עוד באותו לילה.

הוחלט שאני אקבל את הטיפול הסעודי- בבית - בהשגחתו של בעלי שיפנה למרפאה הקרובה לבית .

הסתבר שלא נפגענו קשה . לילדים היה זעזוע מוח - הלם קל , ללא שברים וללא פציעות , פרט לסדק קל בעצם רגל- שלא היה צורך בטיפול פרט לחבישה יבשה, לבעלי היו שתי צלעות סדוקות - גם כן - ללא צורך בחבישה - אבל נידרש למנוחה מוחלטת .

- בגלל שלא נח , הוא נחלש וחלה כעבור יומיים בדלקת ראות קשה.

(שאז גם הוא נזקק לטיפול וסיעוד ע"י אחותו ואמו - ביחד עם ביקורים של הרופא והאחות מהמרפאה).

 

אני- הייתי בחוסר אונים מוחלט במשך כמה שבועות. התעוררתי מחוסר ההכרה- אבל בגלל זעזוע מוח קצת חזק יותר- לא הכרתי בתחילה את בני משפחתי , הייתי מבולבלת לחלוטין , סבלתי ´ממכות יבשות´ בכל חלקי הגוף (לא הייתי מוגנת ע"י שום ריפוד ) - אומנם ללא שברים בעצמות , אבל היו כמה שפשופי עור , וכמה חתכי זכוכית - שדרשו ניקוי וחבישה - (חלקם הזדהמו - ומשך הריפוי מהם נמשך זמן נוסף)- היה איזה ´נקע´ נוסף בקרסול - פרט קטן.

 

סבלתי מכאבים שגברו עם כל ניסיון לתזוזה ממקום משכבי - בדיוק באותה תנוחה שהושכבתי באותו לילה שהוחזרנו הביתה.

לפי הערכת הרופאים במיון של בית החולים בבאר שבע- הייתי אמורה ´לחזור לעצמי´ כעבור כמה חודשים - עד שנה - (תלוי בקצב הריפוי).

כאשר אני שמעתי את ´הפרוגנוזה´ הזו - (בזמן שהאכילו אותי בכפית ובקשית לשתייה)- החלטתי לעצמי -

שאינני מוכנה להיות מטופלת סעודית ´יותר מידי´ זמן. התחלתי ´להילחם בשיניים ובציפורניים ´ - לנסות לזוז בעצמי- למרות הכאבים - בכל פעם גיליתי שאני מסוגלת לבצע עוד ´פעולה חדשה´ ,

בתחילה - ניסיתי והצלחתי - להדליק לעצמי סיגריה , בהמשך- ניסיתי והצלחתי - לאכול בעצמי ...

ויום אחד ניסיתי לקום בעצמי מהמיטה - וללכת לשירותים לבד! - בתחילה- בזחילה ועם משענת של כיסא - וכעבור כמה ניסיונות - בהליכה ממש - מלווה בצליעה.

 

כל זה לא חשוב בכלל - מה שחשוב- שחזרתי להיות שלמה ועצמאית בתוך שלושה חודשים וחצי בערך . (גם חזרתי לטפל בעצמי במשפחתי -

ולאט לאט חזרתי גם לתפקוד מלא בבית החולים .)

 

אתם שואלים אם חזרתי לנהוג במכונית???

לא הסכמתי אפילו לשבת ליד נהג אחר - במשך שנה שלמה ויותר - לאחר אותה תאונה. !

לנהיגה חזרתי בהדרגה , הפחדים מנהיגה שככו- ועם הזמן נשכחה התאונה ההיא בכלל.

אחריה - השלמתי עוד לימודים ונולדו לנו עוד שני ילדים .

היות ורק אנחנו היינו מעורבים בתאונה- ולא שום רכב אחר- לא נענשנו - וגם לא קיבלנו ´שום פיצוי´ .

הרכב- שלא היה שלנו- היה מבוטח מלא- ולכן בעל הרכב (הבוס של בעלי) - קיבל פיצוי מלא.

 

לא שאלנו מעולם מדוע קרתה התאונה ההיא .

אבל אני יודעת כי אחרי שבוע של עבודה  במשמרות לילה כאשר בכל יום שעות המנוחה ביום היו מקוטעות ,

וכי לפני הנסיעה (הארוכה) נחתי מעט מדי ,

 

 ברור שהתאונה קרתה בגלל עייפות ייתר וחוסר תשומת לב של רגע אחד. מתכון בטוח לאי שליטה במכונית.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל babushka אלא אם צויין אחרת