66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איילת מטיילת

קוביית Facebook Like

After you

כמדי שלישי, אנחנו ממשיכים עם שגרת נוהל הדייטים שלנו. לעתים אנחנו בודקים מסעדות חדשות, אך לרוב אנחנו נוטים ללכת על המוכר והאהוב.

המוכר והאהוב שלנו כבר שנה, הוא "ג`ונו" בכיכר מילאנו, ת"א.
 
בזמן הדייט הלוהט שלנו, אנחנו אוהבים להסתכל מסביבנו. 80 אחוז מהאוכלוסיה הסועדת, הם זוגות בדייט ראשון. בצר לנו, אנחנו מאזינים סבילים לשיחות המשמימות שלהם. הם זהירים, מנומסים, נושאי השיחה הרנדומלים שלהם יכולים לחרפן את החרפיפונים, הנשים נחמדות עד כדי מתחנחנות, הגברים לרוב פוצחים בהרצאה פוליטית, ותמיד תמיד שניהם מתלבטים שעות בסוגייה מה להזמין, ובסוף סוגרים על איזה סלט קטן. ניכר כי לנשים לא נעים לצאת בהמות והגברים לחשדנותנו, קמצנים.
 
בחזרה לשולחן שלנו: כיוון שאנחנו ממזמן עברנו את שלב הלא נעים, אנחנו מזמינים בלי להתלבט את כל המנות שנראות לנו סבבה ועל כן השולחן שלנו נראה כמו הבופה של המסעדה. לי לא אכפת כלל לצאת בהמה, אז אני מזמינה בירה, ושותה כמו נהג משאית:
אנחנו נושמים לרווחה שאנחנו לא הם, ואני באופן אישי נושמת לרווחה שאני יכולה להמשיך להחזיק במוד ביץ` הרגיל שלי בדייט, מבלי להתחנחן לאיש, ולמרות זאת הוא ממשיך לסבור שאני כזו קסומה.
 
אלוהים אדירים, אני בחיים לא הייתי שורדת את סצינת הדייטים הזו.
ישר כח, אנשים.
 
 
***
 
רצה הגורל, וה Night run Tel Aviv, נפל על יום שלישי, ערב הדייטים הקבוע שלנו.
 
מקגייבר מתאמן כבר חודש למירוץ הזה ולמרות זאת, הוא אמר שהוא לא מוותר על הדייט איתי. יצא מוקדם מהעבודה, אסף אותי, וכדי להמנע מהפקקים, עלינו על הטיוב בצומת סגולה תל אביבה.
 
כשהגענו לסיטי, צעדנו לנו בנחישות לעבר ג`ונו.  אני מתה על הכדור הפורח שזורח בשמיים:
צעדנו לאורך הכביש של יהודהמכבי החסום לתנועה שקיבל לפתע לוק קסום של יום כיפור:
 
 
 
כשהגענו לג`ונו, הזמנו את "הרגיל שלנו" והמלצרית ידעה בדיוק על מה מדובר, כולל הבירה לנהג המשאית. לא היו מאושרים מאיתנו.
 
ואז ליוויתי אותו לנקודת הזינוק, וישבתי והמתנתי לו שישוב, כמו אשה טובה.
 
 
 
 
כל הסנריו הזה, נמשך עד 11 בלילה. אחר כך צעדנו לרכבת, ושבנו הביתה עייפים אך רצוצים, ב- 1 לפנות בוקר. היה לי מעייף, ואפילו לא רצתי מטר.
 
 
 
קשים, קשים הם חיי אשת המרתוניסט.
***
למחרת בערב, עדיין עם הג`ט לג מאתמול, הלכנו עם בני הדודים המתוקים שלי להופעה של יהודה פוליקר בזאפה:
 
 
כבר ציינתי כאן כמה שאני מתה על יהודה פוליקר, ובפייסבוק כתבתי שאני יושבת בהופעה של יהודה תעשה לי ילד, ואם היה לי ילד על כל הופעה שהייתי בה ב- 30 שנה האחרונות הייתי היום אם מרובת ילדים.
אבל אז הבחנו, אני ובנות הדוד שלי בתופעה המצחיקה שנקראת "הנשים בשורה הראשונה", שקורית בכל הופעה שלו אגב- יושבות מולו שתי נשים, מנופפות לו בידיים, מנופפות לו בשיער, מנופפות לו בנכסים שלהן- והכל כדי למשוך את תשומת ליבו של יהודה, הלא ממש מעוניין. צחקנו הרבה. בסוף ההופעה הן לופתות אותו בחיבוק טורדני והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב מבוכה.
נשים, מה נסגר אתכן?
ולמה לעזאזל לא הצלחתי לתפוס מקום בשורה הראשונה???
 
***
אפרופו ילדים:
את ערך העבודה הצלחנו להנחיל רק לחמישים אחוז מילדנו. בעוד המצ`יסטה קרעה את התחת כל החופש הגדול בעבודה בקניון, העביר הטייס את הזמן בהתלבטות מהי העבודה הראויה לבן אדם בסדר גודל שלו, ונותר ללא עבודה. אך אז הוא קיבל רעיון מבריק מאחד החברים שלו כיצד להתפרנס: הוא פרסם מודעה ב"יד 2" שם הציע למכירה את כל החפצים המיותרים בחדר שלו, אלה שקנינו לו במהלך 18 שנות גחמנות.
עד כה הוא מכר את עמוד התווים הישן שלו, ואת הדרבוקה שהוא הכריח אותנו לקנות לו ושבה הוא לא ניגן מעולם.
מקגייבר: "אבל מה תעשה כשיגמרו לך כל החפצים שתוכל למכור?"
הטייס: "אין שום בעיה. אני אפרסם את החדר שלי להשכרה ב airb@b"
***
ונעבור לאייטם התרבותי:
 
כשהסתובבתי לי במחילות הטיוב בלונדון לפני חודש, גיליתי על עמודי הפרסומות, פרסום לרגל יציאת ספר ההמשך ל"ללכת בדרכך", ונדרכתי.

נדרכתי- מכיוון ש"ללכת בדרכך" היה אחד מהספרים האהובים עלי ביותר שנה שעברה, שנשאר אצלי בלב הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו. ספר המשך משמעותו, ספר שלם של לואיזה ללא וויל. וכל מי שהוא בוגר של "ללכת בדרכך", בוודאי זוכר שכדי לצלוח את הפרק וחצי האחרון של הספר, שהוא לואיזה ללא וויל, נדרשת חבילת קלינקס שלמה.

התדיינתי עם עצמי האם כדאי לקרוא או לא, כי דאגתי שהלב שלי לא יעמוד בעומס הרגשי ובחלל שהשאיר אחריו וויל, תנצב"ה.

אך כיוון שאני חלשת אופי, לא עמדתי בסקרנות, קינדלתי אותו, ובסוף השבוע האחרון ביליתי בחברת לואיזה המהממת, ועם קלינקס צמוד:

שתיתי איתה קפה בבוקר:

(איזה ספל מהמם, הא? אח, אנגליה שברה אותי...)

שכבתי איתה כפיות בלילה:

ואפילו בשישי בבוקר בקפה "מצדה" היא ישבה איתי ובכיתי על כתפה חרישית:

(חרישית, כי ישבתי שם לבד והמתנתי לבעלי שיחזור משגרירות ארה"ב, לשם פנה לשם הוצאת ויזה. שזה לגמרי לגמרי נושא לפוסט אחר. אבל לענייננו- הכי פדיחות זה לבכות לבד. הכי. שמתי משקפי שמש שלא יבחינו. אבל כשהוא חזר בכיתי על באמתangel)

***

לספר הראשון, "ללכת בדרכך", קוראים במקור Me before you. התרגום הקלוקל לעברית פספס לגמרי את המשמעות הרחבה של השם המקורי.

לספר החדש קוראים במקור After you, והכי מתבקש היה שיתורגם ל"ללכת בדרכך", גם מבחינת התוכן. איזו טיפשות מצד המתרגמים.

הספר מתחיל 18 חודשים אחרי מותו של וויל, אחרי שלו קיימה באופן חלקי את צוואתו- טיילה באירופה וקנתה בכספי הירושה שקיבלה, דירה בלונדון. לעומת זאת, היא לא מימשה את הבטחתה לצאת ללמוד, ולהנות מהחיים. היא שקועה בדכאון, בעבודה משמימה בבאר בשדה תעופה, ובמחשבות על וויל.

וויל ממשיך להיות חלק מרכזי בחייה, והיא תקועה. אבל אז קורה דבר שהופך לה את הכל, ואני לא אספר מה, כדי לא לקלקל, ולואיזה מראה שוב איזה נשמה גדולה, נדיבה מכילה וטובה יש לה.

הכתיבה של ג`וג`ו מויס, כמו גם בספר הקודם, היא לא מלודרמטית, לא בומבסטית. היא קולחת ומוגשת בחיוך. וגם הבכי, כשהוא מגיע- מגיע בגלים קטנים.

סימנתי עבורכם את עמודי הבכי: 7, 11, 21, 97, 120, 155, 163, 194, 245, 254, 260, 301,

בעמוד 313 נעצר לי הלב,

בעמוד 317 הבנתי שכשקוראים ספר צריך לתת אמון מלא בסופר/ת שהוא יודע מה הוא עושה,

ב 320 בכיתי בכי מר,

ב 321 בכיתי בכי של הקלה, האמון אכן השתלם,  וב324, וב 344 בכיתי בכי רגיל.

בעמוד האחרון בכיתי בכי אחרון לסגירת מעגל הבכי והיללות.

אקיצר- ספר מהמם, עם צחוק ובכי לפרקים, עם דמויות שנונות, עם הומור בריטי משובח- (העלילה ממוקמת בלונדון אהובתי), עם סוף טוב שמשאיר פתח להמשך, ועם אהבה חדשה ונהדרת.

מומלץ מאד מאד מאד.

*הפוסט מוגש בחסות "קלינקס".
***

ואם קראתם ואהבתם את הספר הזה, ואתם סומכים עלי, אני ממליצה על הספר המקסים The Life Intended של קריסטן הרמל, שבינתיים גם תורגם לעברית בשם "החיים שנועדו לי"- יש הרבה נקודות השקה בין שני הספרים האלו, ושוב, תסמכו עלי, הוא מצוין.

***

 
בתור בונוס, אני שומעת שביוני 2016 יצא הסרט "ללכת בדרכך" לקולנוע, אז בכלל כיף לנו, ונוכל למרר בקולנוע בחושך.
 
 
 
 
סוף שבוע נהדר ונטול דקירות לכולנו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת