11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמנון שמוש

זה אני בֶּבֶּר! C`est Moi Beber

מוקדש לבוגרי ההכשרות בצרפת

וצאצאיהם.

 

 

בשנת 1951 נשלחנו לצרפת, אשתי חנה ואני, שנינו דוברי צרפתית, במטרה מוצהרת להכשיר עולים צעירים לחיי קיבוץ. שליחות ראשונה והרגשת הִתעלות ושותפות בהקמת המדינה. במרסיי ובמחנה אַרֵנס שבפאתי העיר, הסתובבו רבבות יהודים עקורים, בעיקר מצפון אפריקה, מחכים לתורם לעלות על האונייה שתביא אותם ארצה. מתוכם, הוצאנו את הצעירים, שאין כיפה על ראשם, לחוות הכשרה, ושם הכנו אותם לחיי הקיבוץ החילוני, אליו יעברו עם עלייתם ארצה, מבלי לעבור במעברות. היינו בשנות העשרים של חיינו, מלאי בטחון שאין דבר יותר טוב לעולה חדש צעיר מאשר ללכת לקיבוץ. הרגשנו צורך עמוק לחסוך לצעירים וצעירות את חיי המעברות שהכרנו. ומצד שני, להעשיר ולחזק את התנועה הקיבוצית לאחר הפילוג שכפה עליה "הזקן", פילוג שגרם לסבל אישי, לקרעים משפחתיים ולמכה אנושה לתנועה.

לא שאלנו את עצמנו איך אפשר לשכנע צעירים, שגדלו בבית מסורתי, ללכת לחוות הכשרה ולהסכים לחיות בקיבוץ חילוני שאין בו אוכל כשר, שאין בו קידוש כהלכה בערב שבת, ושאין בו... בית כנסת.

ההרגשה שאתה מעביר אותם על דתם ועל מסורת הוריהם ומביא אותם לגן העדן הציוני – סוציאליסטי, לא היתה קלה לנו ולהם לעיכול. היו התמרמרויות והתקוממויות סוערות, ולא קל היה לשכנע אותם שאנחנו מעלים אותם על הדרך הנכונה. על כן, נהנינו – גם הם גם אנחנו, לשוב ולספר סיפור היתולי שכבש את צרפת של העולים באותם השנים. אין כמו בדיחה טובה להרגיע קונפליקט מוסרי:

למסעדת פועלים הומיה נכנס גברתן, בריון קשקשים, שזרועותיו מקועקעות ועיניו מחפשות טרף. הוא סגר את הדלת מאחוריו וקרא בקול גדול: "אני מחפש את בֶּבֶּר." להפתעת הקהל קם בקצה המסעדה בחור קטן וחלשלוש, דומה לצ`רלי צ`פלין. הוא מתייצב מול הגברתן ואומר: "זה אני בבר."

  • "אתה בבר?!" שואל ליתר ביטחון הענק
  • "כן, אני בבר."

והבחור המגודל מכה אותו באגרופיו, משכיב אותו על הארץ זב-דם, ומפליא בו את מכותיו ובעיטותיו.

לאחר שהוא פורק את זעמו, הוא יוצא מן המסעדה. לאט לאט מתאושש האיש המוכה, קם על רגליו, נאחז בשולחן וצועק בקול: "איך סידרתי אותו. אני בכלל לא בֶּבֶּר!"

"זה אני בבר", משוחק בכל פעם ע"י גדול וקטן, היה המוצא הקומי, המרגיע והמבדר, בכל פעם שהתחממו הרוחות בויכוח הנצחי על איך אפשר ליהודי לחיות בקיבוץ החילוני. ומייד עם תום "בבר" אני פותח בשיר האהוב על כולם "האמיני יום יבוא" ומן השירה עוברים לריקודים, הורה כמובן, וכך מתרככת המתיחות בדיונים הסוערים על מהות היהדות. אבל השאלות צצות ועולות: "מה אתם עושים שם למשל, בראש השנה וביום כיפור?" ואנחנו צריכים לומר את האמת המרה, ולעמוד חשופים מול התקפות של צעירים יהודים, שומרי מסורת. בויכוח, הם מסורתיים, אבל הם ואנחנו יודעים שהם אכלו ואוכלים בכל מסעדה צרפתית, מבלי לבדוק את כשרותה, ולמעשה, השאירו את המסורת מאחוריהם, אבל מרגישים צורך להיאבק עליה. נגדנו. את המאבק הפנימי שלהם, הם השליכו על המדריכים בני גילם.

ממרסיי הועברו הצעירים, שהמילה "קיבוץ" שילהבה את דמיונם, לחוות הכשרה שנקנו מאיכרים צרפתים, על כל תכולתם. "תכולתם" הכוונה לשוורים לחרוש את השדות, באר לשאוב מים ו...דיר חזירים משגשג. גידול חזירים היה הענף המכניס ביותר לכל איכר ולכל הכשרה שהתיישבה על אדמתו.

והנה שוב קונפליקט. בגיל 23, לעמוד מול חבורה אינטליגנטית, ספוגה במוסכמות של מסורת, ולהסביר להם שהחזירים המגעילים הם שיאפשרו לנו לאכול לשובעה עד תום ההכשרה והעלייה הנכספת לארץ. למזלנו, היתה אצל כל צפון אפריקאי הערצה לצרפת, לתרבותה ולמסורת שלה. חזירים, באותה תקופה בצרפת, היו הדבר המרכזי בכל כפר ובכל צלחת. החניכים ידעו זאת ואנחנו הבטחנו שלשולחנות שלנו יגיע רק בשר כשר מהעיר הסמוכה.

היום, אחרי 60 שנה ומעלה, אינני יכול להבין איך עשינו זאת. האמונה בדרכנו, דרך הקיבוץ, היתה כה עמוקה, שהחניכים בכל הכשרה שאליה הגענו, בלעו את הגלולות המרות, אחרי ויכוחים סוערים, שרוככו ע"י הבדיחה הפופולארית "זה אני בבר" בביצועים שונים ומשונים, שהוציאו צחוקים מתגלגלים מן האנשים הזועמים.

נמצאו, בלי קושי, מתנדבים לעבוד בדיר החזירים. למען הפרנסה, עשו גם הוריהם ממצרים ועד מרוקו, הרבה דברים לא כשרים. כמובן שאת בשר החזירים מכרנו, חזיר אחר חזיר, והלכנו לבאר לשאוב מים, כדי לרחוץ ולסבן את הידיים. אנחנו המדריכים, היינו צריכים לשמש דוגמא.

אחרי אחת "ההופעות" של "בבר", קרא אחד החניכים: "ולכם בישראל אין בדיחות?" חיפשתי קונטרה ל"בבר" וסיפרתי להם בדיחה ממדורות הפלמ"ח:

"שלושה בחורים עומדים ברחוב הראשי של תל אביב בחשיכה, ומשתינים בקשת על לוח מודעות עירוני, ובו תמונתו של ראש העיר. מגיע שוטר, שורק במשרוקית וצועק עליהם: "להכניס ולהפסיק!!" הם נשמעים לו והוא הולך לדרכו. ואז מוישל`ה אומר לשני חבריו: "איך-איך-איך סידרתי אותו. הכנסתי אבל לא הפסקתי."

צחוק גדול פרץ מן החבורה והדרישה עלתה בשירה קולנית: "עוד בדיחה! עוד בדיחה!" פתחתי בשיר והערב הסתיים בשירה עברית וצרפתית שהכשירה את הלבבות ונתנה לנו מרגוע לקראת השינה.

למחרת, הגיע מברק מן השליח המרכזי בפריז, להזכיר לנו שהגרעין הזה, שאנו מדריכים, יעלה לארץ הישר לתוך הצנע של דב יוסף. שעל כן, כך במברק, צריך להכין את החבורה לחיי הצנע בארץ ובקיבוץ. כגון: ארוחת ערב עם חצי ביצה קשה וריבוע קטן של מרגרינה או חמאה. במילים "קשה בארץ וקשה עוד יותר בקיבוץ" הסתיים המברק. התייעצתי עם חנה. מצד אחד זאת הוראה ויש בה מעט הגיון, אבל חששנו להכעיס ולקומם את הצעירים, שממילא לא אכלו ארוחות גורמה בהכשרה. אשתי הפסיכולוגית הבטיחה לי שאין שום צורך להכין, פיזית, אנשים נורמאלים למחסור ולקשיים למיניהם. וכך החלטנו שנינו שאת ההכנה לחיי הצנע נעשה בעזרת מילים בלבד. הסברנו להם לקראת מה הם הולכים. הקשיים של מחסור בארץ החדשה, לא היו זרים להם. את התרגול לקראת הצנע, חסכנו מהם ומעצמנו. לא יכולנו לראות את העיניים שלהם, שרואות בצלחת חצי ביצה קשה ושתי צנוניות, בארץ שבה כל התוצרת החקלאית היתה בשפע ובזול, וההגירה מן הבית היתה קשה לצעירים, גם בלי תוספות "ציוניות". המשכנו לאכול לשובעה, בניגוד להוראות.

היינו שולחים גרעין לארץ ומקבלים ממרסיי גרעין חדש. פעם ממצרים – "גושן" בלשון הסתרים של אותם הימים, פעם ממרוקו, פעם מלוב ופעם מצרפת.

המעבר הישיר מן האוניה לקיבוץ, שנציגיו חיכו עם משאית בנמל חיפה, היה בלי ספק שער הכניסה הטוב ביותר לארץ. הארץ שהייתה שקועה בצנע, שמספר תושביה הוכפל ושולש תוך שנים ספורות. הצנע לא היה קל, אבל הוא לא היה הדבר הכי קשה להסתגלות בקיבוצים. הגרעינים שהגיעו מן ההכשרות, לא האריכו ימים בקיבוצים, אבל רבים וטובים מתוכם מצאו בו את ביתם. עד היום. בית חם, שזה עתה עבר משבר פוליטי קשה.

מי התלבט יותר בשאלות הללו? אנחנו המדריכים, או הם החניכים? אינני יודע.

 

*

 

במקרה או שלא במקרה... שטויות! לא במקרה. את הדברים האלה כתבתי בימים הנוראים. אולי מעין כתב-התנצלות בפני ועדת הקבלה לגן עדן.

איך-איך-איך סידרתי אתכם, הקוראים. אין ועדת קבלה לגן עדן. גן עדן אינו קיבוץ. כמו שקיבוץ אינו גן עדן. יש שם מחשב-על ובגוגל-גוֹד מופיעים כל מעשיו של העומד בשער, הטובים והרעים, ואטומטית נפתחת הדלת לכאן או לכאן. לשבט או לחסד.

* פורסם ב"מעריב סופהשבוע" בתאריך 910.15

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנון שמוש אלא אם צויין אחרת