11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמנון שמוש

השילינג הראשון שלי

בן שמונה וחצי עליתי לארץ מהעיר חלבּ. עיר עמים רבים ובה קהילה יהודית עתיקה ותלמוד תורה, בו למדתי. ירדתי מאוניה בנמל תל אביב ונכנסתי לעולם חדש. השינוי היה אדיר. תל אביב הקטנה והמחבקת, שבה כולם דיברו עברית, שבה בנים ובנות שיחקו ביחד וישבו יחד על ספסל הלימודים, שבה חגג הסוציאליזם של מפא"י, שבתה את לבי. הכל היה חדש. לא גלותי.

היה צריך להתרגל גם למטבעות החדשים. לירה היתה משכורת של שבוע עבודה. היו בה עשרים שילינגים. מלך המטבעות היה השילינג. הוא היה שווה חמישה גרושים עם חור.עשרה חצאי גרושים עם חור. וחמישים מילים. עד היום אני אומר "זה לא שווה מיל." והיוזמה הציונית המציאה אפילו "חצי מיל כופר הישוב" – מטבע לא חוקי שאיפשר למי שלא יכול לתרום מיל שלם לבניין הארץ, שיתרום מחצית המיל.

החלפתי את הבגדים שאיתם באתי למכנסי חאקי קצרים של אתא  ולחולצת אתא עם שני כיסים ונעלתי סנדלים, כמו כולם. במכנסיים היה כיס קטן למטבעות ושם היו לי כמה גרושים וחצאי גרושים עם חור. החלום שלי היה: שילינג! זה היה המון כסף. ובעיקר, זה היה מטבע בריטי מכובד שטרם זכיתי להחזיק ביד. בחנות ברחוב אלנבי "הכל בשילינג" אפשר היה לקנות דברים מופלאים כגון: מראה מגדילה ופנס כיס ואולר של הצלב האדום וכיוצ"ב.

ליום ההולדת התשיעי שלי, נתן לי אחי הצעיר בן העשרים שילינג מתנה. הוא חימם את כיסי הקטן ואת לבי. לשמור אותו או לבזבז אותו? החלטתי לאחר ספקות רבים שמותר לי לבזבז כי זה יום הולדתי הראשון בארץ ישראל.

מבלי שנתתי דעתי על כך, משכוני רגליי לבזבז את השילינג הראשון שלי ביפו. גרנו ברחוב פרץ, סמוך לכיכר המושבות, שממנה התחיל רחוב יפו-תל אביב. צעדתי לאורך הרחוב עד שהגעתי ליפו. לא במודע נמשכה נפשי אל הריחות והקולות, המטעמים והערבית העסיסית שמצאתי ביפו. היתה זו חלבּ בזעיר אנפין. קניתי בּוּזה – גלידה ערבית, ופיתה בזעתר ואפילו העזתי להיכנס לבית קפה קטן ולהזמין כנאפה בג`יבנה וכוס צ`אי. זאת היתה העזה גדולה, כי השנה היתה 1938 והמרד הערבי, שאנחנו התעקשנו לקרוא לו "המאורעות" עדיין לא תם. הריחות, הטעמים, השיחה בערבית, החזירו אותי לשעה-שעתיים אל עיר הולדתי שאהבתי. באותו יום לא נתתי דעתי על כך ולא הבנתי מה אני עושה ומה מוביל אותי ליפו. רק עשר שנים לאחר מכן, כשרעיתי את הצאן בין זוג פאוקאני לבין זוג תחתאני בואכה ח`לסה, הבנתי מה משך אותי אל יפו, שבה מצאתי ריחותיה ואורחותיה של עיר הולדתי.

הכנסתי את אצבעותיי לכיס הקטן במכנסי אתא ומצאתי שכל מה שנשאר לי זה חצי גרוש. החלטתי באחת שאותו אתן נדבה לקבצן. לא יתכן שאבזבז את השילינג כולו על הנאות שלי. זה היה חלק מן ההסכמים והדילים שעשיתי בשיחותיי עם אדונַי, שאיתו התחלתי בשיחות נפש עוד בתלמוד תורה. נדבה תציל ממוות. והתחלתי מחפש קבצן. או קבצנית. איפה מוצאים קבצן? ואולי צריך לשוב לתל אביב ולחפש קבצן יהודי.

שעה ארוכה הלכתי ברחובות ההומים ולא מצאתי קבצן. כמעט לאחר ייאוש ראיתי ערבייה זקנה, יושבת בפתח השוק ישיבה מזרחית ולפניה קופסא עם כמה מילים בתוכה. היא מילמלה כמה מילים בשפתה ושפתיה המקומטות רעדו. היה בפניה משהו שונה מאוד מהזקנות בתל אביב הצעירה. הושטתי לה את חצי הגרוש. היא תפסה את ידי ונישקה אותה, ושטף ברכות פרץ מפיה. מה ששמעתי בבהירות היה: "אללה יעטיכּ!" – אלוהים ייתן לך ו"אללה יטַאוֶול עִמרכּ" – אללה יאריך את ימיך.

כנראה הוא שמע. ואישר.

*פורסם בעלון הקיבוץ, ראש השנה תשע"ו

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנון שמוש אלא אם צויין אחרת