11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמנון שמוש

ויגי-הורה והאקורדיון

נוהג מקובל היה בקיבוצים, שבחורים ובחורות שהתחילו להרגיש בו בבית, חיפשו חוויה של בעלי-בית והתנדבו, או השתלטו, על פינות שונות בקיבוץ, שהפכו לשלהם ונקראו על שמם. כגון, בינה שטיפחה את הוויטרינה שבכניסה לחדר-האוכל, לפי טעמה בכל חג ומועד ומפתח הוויטרינה לא זז מכיסה. וגינה, שהשקתה את העציצים הרבים בכניסה לחדר-האוכל, או דינה, שהתאימה בגדים לבני המצווה, ולהבדיל, מישקה, שהשתתף בחפירת הסליק הראשון להסתרת הנשק הקנוי, השמור ליום הדין, וכיוון שנותר יחיד מן השלושה שחפרו את שני הסליקים, שמר את המפתחות בכיסו ואת המיקום שלהם בכרסו, ואיש מלבדו לא ידע ולא יידע לעולם היכן הסליקים. או חבר ותיק, שאסף אל חגורתו את כל המפתחות של המחסנים הסגורים והנעולים ממחסן הנשק ועד מחסן הסיגריות, וכל הקיבוץ התרגל שהוא בעל המפתחות. בעל מעמד.

כל זאת אני מספר כדי להבהיר מדוע קראו לויגי – ויגי-הורה. אחת, משום שהיה עוד ויגי שנקרא ויגי לוי, והעיקר, משום שויגי שלנו היה האיש שהתחיל את ההורה הסוערת בכל ערב שבת בחדר האוכל, אחר הארוחה. הוא שקבע אם מתחילים אותה ב"זמר זמר לך.." או ב" הורה עלי עלי, אש הדליקי בלילי..". הוא שהחליט מתי עוברים לשיא ההתלהבות בקריאות "מוחמד מַאת – יוֹ-יה!    ח`לף בנאת יוֹ-יה!".   

ויגי-הורה היה בחור מוצק עם בלורית פרועה, מצח צר, עיניים מבוהלות בורקות וסנטר בולט, עטור זקנקן מטופח. שלא לדבר על קולו האדיר, משהו שבין שמעון ישראלי לרפי גינת. רוב החברים היו נכנסים למעגלי ההורה יחפים או בסנדלים, אבל ויגי נעל נעליים גבוהות מפורזלות ורקיעות רגליו הובילו את ההורה, מעגל בתוך מעגל, כשהרגליים רוקעות ומרעידות את רצפת חדר האוכל, הזרועות שלובות באחווה והראש בעננים, בהתלהבות והתעלות רוח של קהל מאמינים. מעגלי ההורה סימלו וחיזקו את הסולידריות, את היחד, את האמונה בדרך ואת הפתיחות לכל. גם מי שלא ידע לרקוד, כמוני, הצטרף להורה בלי היסוס ומתוך הרגשת אחדות ושותפות ונאמנות, רקע ברגליו ולא יצא מן המעגל עד טיפת הזיעה האחרונה. ההורה היתה טקס רוחני, שכמותה חוויתי בשמחת תורה בבתי כנסת, בהבדל אחד בולט מאוד – של גברים בלבד. הבנות עם החצאיות המתנפנפות, היו הרוח החיה בהורה שלנו. אבל ההתעלות הרוחנית היתה זהה. שלנו היתה הורה של חלוצים. וחלוצות! חלוצים היו לא רק בקיבוצים. "אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב!" שרו בכל הארץ. "נהיה כולנו חלוצים!" פתחו הגברים "נהיה כולנו חלוצות!!" ענו הבנות. ממטולה עד אילת. שבת או חתונה או חג בלי הורה, והורה בלי ויגי, היו בלתי אפשריים.

רצה הגורל, שלא לומר רצה אלוהים, וויגי ירד בלילה למטע שבו עבד לסגור את השִיבּר ועלה על מוקש. רגלו נקטעה מתחת לברך. ריקודי ההורה נמשכו, אבל אחרת. לא היו הנעליים הגבוהות המפורזלות שהובילו את הקצב ואת שיאי ה"יו-יה". כשחזר ויגי מבית לוינשטיין, עם רגל תותבת, הביא איתו מפוחית פה, וכדבר מובן מאליו, הוא ישב בתוך המעגלים וניגן, לשמחת הרוקדים סביבו. כך שב ויגי-הורה למעמדו ולאהבת חייו. אבל משהו הטריד אותו. מן הרגל התותבת ועד הראש המיוחד.

ויגי היה רווק מושבע. גאה ברווקותו. כשזרים שאלו אותו אם הוא נשוי, הוא היה עונה: "לא נשוי, אבל יש לי חברה נאמנה ושמה הורה, ויש לי הורים והרבה חברות." האמת, ויגי היה בודד למדי. והרגל התותבת בודדה אותו עוד יותר. הוא ספר את השעות ואת הימים עד בוא השבת, הירבה להתאמן במפוחית הפה, אבל בליבו צמחה תאווה בוערת לאקורדיון.

ויגי לא צמח איתנו בתנועת הנוער בעיר הגדולה. הוא היה צאצא למשפחת מקובלים עתיקת יומין, שהיה לה בית קיץ בצפת, סמוך למצודה ובית חורף בטבריה לא הרחק מרִבִּי מאיר בעל-הנס, והרבה ילדים. הוא נולד בשם אביגדור והיה התשיעי לאמו ולאביו. חמישה מאחיו התפזרו בחמש יבשות. כך סיפר לי בלילה ארוך ארוך, של שמירת לילה בשניים ואפילו את שם משפחתו גילה לי "אבל שישאר בינינו". כשהתקרבה מלחמת העצמאות, הוא החליט להתגייס לפלמ"ח. וכך צורף להכשרה המגוייסת שלנו בגליל, עם עוד כמה "בודדים" שהשלימו את המחלקה. עד מהרה הפך לאחד מאיתנו, אחד מהחבר`ה הטובים. מתנדב לכל משימה, עובד מסור במטע ואיש ההורה. דווקא הוא, שבא מבחוץ, הרגיש והבין את מקומה של ההורה המלכדת, המתישה את כוחות הגוף ומרוממת את כוחות הנפש. מפוחית הפה קישרה בינו ובין ההורה. המוזיקה זרמה בעורקיו. לאו דווקא המוזיקה הרוסית ששטפה אותנו. הוא לא הבין, בלשון המעטה, את החולצות הרוסיות ואת הדגל האדום שהנפנו על האסם באחד במאי. "מה לנו ולהם?" היה שואל. רק את עצמו.

גורר את רגלו התותבת, הגיע ויגי לישיבת המזכירות והסביר שחייו אינם חיים בלי אקורדיון. התמיהה מסביבו העליבה אותו.

 -"מה רע במפוחית?" שאלה המזכירה והוא ענה

- "אני רוצה אקורדיון. אני צריך אקורדיון".

- "אתה יודע כמה עולה אקורדיון?" שאל הגזבר

- "זה לא מעניין אותי" ענה "אני צריך אקורדיון. בשביל ההורה ובשביל הרגל."

הנושא עלה לאסיפה. היושב ראש צוציק, שהיה הגבר הגבוה ביותר בקיבוץ, פתח בנושא הבריכה החדשה, שעלתה הרבה מעבר לתקציב ולהערכות, והודיע שהשנה לא ייבנו מלתחות. "מה זה מלתחות?" שאלה ג`סיקה ועוררה צחוק ולחשושים סביבה. היא היתה מועמדת לחברות והפגינה נוכחות באסיפות. צוציק עבר לסעיף השני "ויגי מבקש לקנות לו אקורדיון". ואז התחילה סערה. ויגי שמע ולא שמע את הנואמים הזועמים שיש להם מה להגיד בכל אסיפה ובכל נושא. הוא שמע גם מה שלא נאמר במילים. המילים המעטות שנתקעו בראשו והבריחו אותו באמצע האסיפה, ליוו אותו מאותו ערב ועד להיעלמותו מן הקיבוץ ומן הארץ. מילים כגון: "אנחנו קורעים את התחת בעבודה בשדות ובמטעים והוא מסריח את מיטתו עד שעה תשע, ואז צריך להסיע אותו לשיעור מוזיקה פרטי ולהחזיר אותו לארוחת צהריים. אתם יודעים כמה לירות עולה אקורדיון?" ומרכז ועדת תרבות אומר בעדינות: "בכל מקרה, זה לא יכול להיות על חשבון התרבות. התקציב שלנו נגמר כבר באמצע השנה. נכון שמגיע לו. ומגיע לנו. אקורדיון יכול להוסיף המון לריקודי ההורה, אבל כבר שנים אנחנו נהנים עד הגג בזכות המפוחית של ויגי. אז אני פונה לויגי..."

אבל ויגי כבר לא באסיפה. האסיפה לא החליטה בשלילה, אבל דחתה את ההחלטה לאסיפה בעוד שבועיים, אחר שמרכז ועדת תרבות ידווח בכתב ובפירוט על מצב תקציב התרבות השנתי.

ויגי,נעלב עד עומק נפשו, מתחיל בקללות ומסיים במחשבות על מה שתרם לקיבוץ, על הנבזות של המנהלים שיודעים ששיעורי המוזיקה וההסעות הם מתוך קיצבת הנכות שלו ולא על חשבון הקיבוץ ולא אומרים דבר להגנתו, זועם על האסיפות המסרסות את הדמוקרטיה ועל רוע הלב, המבצבץ מעיניהם ומפיהם של ההומניסטים והסוציאליסטים הללו, שאינם מבינים שסוציאליזם והומניזם אינם יכולים להתקיים ביחד. שההומניזם מקדש את האדם, היחיד, האינדיבידואל, ואילו הסוציאליזם מעדיף את החברה, את הכלל, את הקולקטיב. "תרתיי דסתריי", היה אומר בליבו, שרוע על מיטתו הצרה בצריף "הבודדים". אותו לילה לא באה שינה לעיניו. מחשבות זרות ומוזרות הציפו אותו. "נעלבתי" היה שב ואומר לעצמו. "האם זה אומר שאני עלוב?! האם השליתי את עצמי שיהיה לי כאן בית. שאהיה חלוץ בין חלוצים. בריכה מול אקורדיון. מטומטמים! אותי הם לא יסדרו", הוא מסכם לעצמו, "אני אסדר אותם!"

רק לפנות בוקר נרדם לשעה-שעתיים ואז קם ותפס טרמפ למסעדה של יונס בצומת גולני, שם אהב לאכול סלטים. תוך כדי ניגוב בפיתות החמות את חמש-עשרה הצלוחיות שהקיפו את צלחת החומוס והיזכרות בסלטים של סבתא, ראה פתאום לפניו את נאדר ופאוזי מתקרבים בחיוך אל שולחנו. "אפשר להצטרף?" שאלו "תפדלו" ענה ויגי. "יש כאן סלטים שיספיקו לשלושתינו". הוא הכיר אותם מהחנות הענקית שהיתה להם בסביבה, שם היה מחפש מעדנים מזרחיים שהזכירו לו את ילדותו. הם התיישבו מולו והזמינו קובה נאבלסייה ומג`אדרה ופלפלים חריפים קלויים, כדי להשלים ארוחה לשלושה. "אם אינני טועה "אמר נאדר, "אתה עובד במטע של הקיבוץ." "עבדתי" ענה ויגי והצביע על הרגל התותבת. "ויש לכם שם חלקה של אגסים ספדונה, שאין דוגמתה באיזור." "בקרוב הם יבשילו" ענה ויגי. "אני רק נזכר בטעם שלהם..." "על זה אנחנו רוצים לדבר איתך" אמר פאוזי. "ביום שיקטפו אותם וימלאו את המיכלים, בלילה, אנחנו צריכים מיכל אחד. חצי לנו חצי לך. נוס-נוס. תקבל בוחטה. מגיע לך!" הוא תחב לכיס חולצתו של ויגי מספר טלפון והם נפרדו ב"סלאמאת" מבלי שויגי הוציא מילה מפיו.

את זאת סיפר לי יונס, בעל המסעדה, כשבאתי לחקור אותו אחרי שויגי נעלם לנו.

בערב שבת, בין אסיפה לאסיפה, הפתיע אותנו ויגי באקורדיון, שהרים את ההורה לגבהים שלא ידענו כמותם. לשאלות שנשאל ענה, "זה לא עניינך!" ובשבת בבוקר, אחרי שטרף ערימה של פאנקייקס, נעלם.

איך? שאלו השואלים ולא מצאו תשובה. עם רגל תותבת ואקורדיון על הגב. בלעה אותו האדמה.

דיון בזק במזכירות, סוער ומביך, הסתיים בהחלטה לא להתלונן במשטרה ולא להפיץ את השמועה מחוץ לכותלי הקיבוץ. לנסות לאתר אותו ולהשיבו הביתה.

ויגי נעלם. הסיפורים "ראיתי אותו פה, ראיתי אותו שם" המשיכו לטפטף אלינו, אבל עד מהרה הבנו שהוא נעלם, לא רק מהקיבוץ, אלא גם מהארץ.

לא שכחנו אותו, את ויגי, כל עוד ריקודי ההורה נמשכו בכל שבת וחג. אך גם זה הלך ודעך.

 

כעבור כמה שנים, הזדמנתי לבואנוס-איירס לביקור חשוב, שלא כאן המקום לפרטו.  להפתעתי גיליתי שם ידיד ילדות, שישב איתי על אותו ספסל בתלמוד תורה בחלבּ. אלבּר עשה לי היכרות מקיפה עם חיי התרבות והאמנות בעיר המתיימרת להיות פריז של דרום אמריקה. זה כלל, כמובן, הופעה בתיאטרון ענק של הטנגו האירוטי הארגנטינאי המפורסם. ישבנו בשורה השלישית באמצע. לאחר חמש-עשרה דקות של בדיחות בספרדית שוטפת, של קומיקאי שעמד בקצה הבמה, נפתח המסך מאחוריו אחרי דקות משמימות, ומחיאות כפיים סוערות קידמו את צמד הרקדנים המוכרים, במרכז הבמה. היתה זו יפהפיה עם חולצה שקופה וחצאית שכולה שסעים שסעים ולצידה עמד גבר נאה עם חליפה ובנדנה על צווארו. נשמעה נגינת אקורדיון מעומק הבמה. אך העיניים לא יכלו להינתק מן הזוג שהתחיל לרקוד ולהיזדווג על הבמה. רגליה החשופות מתפתלות סביבו וזרועותיו החזקות מניפות אותה ומסובבות אותה כנחש מתפתל סביב ירכיו. ריקוד חושני שמעולם לא ראיתי כמותו.

מבט אקראי שלי פגש את האיש שליהטט באקורדיון שלו, לא פחות מן הרקדנים ובעצם הזין את לוליינותם וחושניותם. הוא יושב על כסא בעומק הבמה, האקורדיון על ברכיו, לראשו כובע קסקט ועל עיניו משקפי קרן מבהיקים בלובנם ומתחתית פניו בלט זקן דליל, לא מגולח, בליטה שאין לטעות בה. "ויגי!" אמרתי בלחש וראשי עלי סחרחר. דמיונו של האקורדיוניסט לויגי-הורה לא השאיר בי ספק. או שמא לא דמיונו אלא דמיוני?

כל אותו ערב שאלתי את נפשי אם לגשת אליו, לאחר ההופעה, לחבק אותו ולחשוף אותו, או להשאיר אותו לנפשו. הפחד מפני האכזבה האפשרית, שאולי זה לא ויגי שלנו, הוביל אותי להחלטה לא לגשת אליו, אלא לכתוב עליו סיפור.

 *פורסם ב"הארץ" בערב שמחת תורה תשע"ו

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנון שמוש אלא אם צויין אחרת