00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מה הקשר? מחשבות ותובנות על יחסי הורים- ילדים

משחק הקשקושים- הצצה לחדר הטיפול/ מיה בן-שושן

משחק הקשקושים- הצצה לטיפול הנפשי בילדים/ מיה בן- שושן

מה עושים שם בחדר הטיפול? שואלים הורים רבים, מה זה תהליך טיפולי עם ילדים, ואיך זה עוזר? שאלות שנשאלות די הרבה ומעסיקות אנשים מן השורה והורים רבים המפקידים את אוצרם הקטן בידי מטפל זה או אחר.

"מה ההבדל בין חוג ציור לטיפול?" שאלה אותי אמא אחת, שהסבירה לביתה שהן הולכות היום לחוג ציור אצל מיה, התאמצתי שלא להעלב, ולא שאני מזלזלת בחוגי ציור, ההיפך הוא הנכון, אבל הבנתי ביני לבין עצמי שלא הסברתי מספיק ברור מה זה טיפול. אז מה זה טיפול באמת? באמת מתיאור של הנעשה בחדר הטיפול נוכל לחשוב שמדובר בחוג אומנות, או בחוג דרמה או אפילו בבייביסיטר (כן, כן, לפעמים אנחנו משחקים גם טאקי בטיפול). בטרם נבין מהו טיפול בילדים, נדבר קצת על השפה של הילדים.

הרבה פעמים חשבתי על תשובות, תיאורים, סיפורים של הטיפול, ואז נזכרתי בספר של הנסיך הקטן, שמתחיל עם ציור הכבשה:

 

 

 

 
 

 

"צייר לי כבשה…" הילד אמר לי. הפתעתי הייתה כה מוחלטת… אך הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועט־נובע. אבל אז נזכרתי שלימודַי התרכזו בגיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק, ואמרתי לבחור הקטן (קצת בטרוּניה) שאינני יודע לצייר. הוא ענה: "לא חשוב. צייר לי כבשה…" (מתוך: הנסיך הקטן/ אנטואן דה סנט אכזופרי)

 

 

 

 
 

 

הספר והסרט של 'הנסיך הקטן' המוקרן כעת בבתי הקולנוע, מתאר בדרך מעוררת השראה את הפער הקיים בין עולם המבוגרים, ועולם הילדים...זה קורה בתחומים רבים בחיינו, וגם בחדר הטיפול, נמצא הילד, ומולו- המטפל, המייצג את עולם המבוגרים.

ילדים רבים הנכנסים אלי לחדר, בוחנים אותי בתחילה, ובודקים, האם אוכל להבין ולהיכנס אל עולמם... הם בודקים ללא מילים, ולעיתים קרובות גם לא יודעים שהם כעת בוחנים אותי, אך מספיק לי להביט במבט שואל, בעיניים המסתכלות מפוחדות ולא מבינות לאן הגיעו... ואני משתדלת, מאד משתדלת, להיכנס איתם אל העולם המקסים הזה, המלא חששות, שאלות, עם הדימיון והיצירתיות האינסופית, ולהיות רגישה לקצב, לפחדים ולקשיים שלהם.

איך אוכל להבין ולהיכנס לעולם הזה, ללא השימוש באמצעים הקרובים לליבם, וכך כשהורה מגיע אלי ואומר לי "תדברי עם בני על... ועל..." אני מקשיבה, ורק אומרת לו שאדבר עם הבן שלו בזמן ובשפה שלו...

קשה לנו להבין את העולם של הילדים, כולנו היינו שם, אך כמו שאנטואן אקזופרי מתאר נהדר "מבוגרים חולים במחלת השיכחה". הם שוכחים את השפה הילדית, הציורים, הסימבולים, ומתרכזים במציאות הממשית.

לילדים דרכי ביטוי יצירתיות, אם מדובר בציור, פיסול או תיאטרון בובות, ואפילו משחקי קופסא עושים את העבודה, או כל מה שניתן עימו להיכנס לעולמו הייחודי של הילד. כל ילד מחובר לצורת ביטוי אחרת, ובכלל, דרכי הביטוי יכולות להשתנות מפגישה לפגישה.

כך, הגיע אלי דני, ילד מקסים בן שבע. הוריו הביאו אותו לטיפול מתוך דאגה שאין לו הרבה חברים, והוא ילד שקט ומופנם מאד. גם בחדר הטיפול, התנגד לדבר (שזה די דומה להרבה ילדים אחרים שמגיעים), אך הדבר היחיד שהיה מוכן לעשות זה לצייר. הוא היה יושב ומצייר ציורים, ולוקח אותם איתו הבייתה. הוא היה מצייר, ואני הייתי יושבת לצידו ומתבוננת, מדי פעם שואלת, מתעניינת ביצירה שהוא עושה. דני היה מרוכז בעצמו וביצירה, ולשאלות שלי היה עונה תשובות קצרות וענייניות, ובמבטו היה אומר לי "עזבי אותי לצייר בשקט". אז עזבתי... שתי פגישות היו כמו שתיארתי, בפגישה השלישית הצעתי שנצייר (נמשיך לעשות את מה שהוא כל כך אוהב...), אבל הפעם נצייר בתוך משחק- משחק הקשקושים. המשחק משלב משחק וציור בשיתוף פעולה מלא שלי ושל דני. את המשחק הזה לא אני המצאתי (אבל נהנת להשתמש בו לא מעט בטיפול), הממציא המבריק הוא ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ששמו ידוע מאד בין קהל המטפלים, הוא נמנה בין הוגי התיאוריות הפסיכולוגיות הפופולריות ביותר.

כללי המשחק הם פשוטים: המטפל עושה על דף לבן קשקוש, והמטופל צריך להפוך את הקשקוש לציור, ולאחר מכן מתחלפים, המטופל עושה קשקוש על דף, והמטפל הופך אותו לציור. יש מעט מאד כללים למשחק הזה, והכלל החשוב הוא שאין במשחק מקום לחשוב. הפעולה צריכה להיות מידית, ע"פ אסוציאציות חופשיות. אגב, הכלל הזה תופס גם לגבי המטפל. מעבר לכך, אחרי הציור צריך לתת שם לציור, ואולי קצת להסביר מה צויר שם, אבל אין צורך להיכנס לניתוחים, שאלות ושיחה סביב הציור. ניתן לדבר על תהליך הציורים בסופו, ולא על כל ציור בנפרד.

דני הסכים שנשחק במשחק הזה. היתה לו נקודת פתיחה לכאורה טובה משלי, הוא ידע לצייר, ואני לא (זה לא משנה בשביל המשחק, אך לדני זה נתן ביטחון התחלתי). אז עשיתי מן קשקוש של עיגולים, ודני ראה בזה גלי ים, אבל שקד והוסיף לציור גם אונייה ששטה על הגלים, עם דגים שקופצים במים. התפעלתי מאד מהציור האומנותי והמושקע, ודני קרא לציור הזה- 'על הגלים', ואז דני עשה  קשקוש עבורי, הוא לא ריחם עלי ועל כישרון הציור העגום שלי, הוא עשה קשקוש מורכב שכלל קוים וריבועים, ובמבט ראשון הסתבכתי מאד... אך כמו שאומר הכלל החשוב של המשחק- אסור לחשוב ולתכנן, ומה שעלה לי (שרחוק מלהיות קשור לקשקוש) היה פרצופים. מכל צורה שהייתה שם, ניסיתי להרכיב פנים עם עיניים, אף ופה. זה לא היה פשוט, אבל יצא בסוף נחמד. אני קראתי לזה 'פרצופים מוזרים', ודני גיחך על היצירה שלי. קשקוש שני שאני עושה לדני, מה שיצא לי היה קו אחד ארוך ושבור, כמו מכת ברק. אבל דני לא ראה בזה ברק, הוא הפך את זה להרים עם גבעות מחודדות, כאלה שלא ניתן לטפס עליהם. הוא צבע בצבעים של חום וירוק, וקרא לציור 'ההרים הבלתי אפשריים'. האמת, השם שנתן עשה לי משהו בבטן, משהו בציור הזה היה עצוב, מן תסכול, תחושת חוסר אונים. כל התחושות האלו היו איתנו בחדר. ביקשתי מדני, אם זה בסדר מבחינתו, לחבר סיפור על הציור המעניין הזה שעשה. דני היסס לרגע, ואז סיפר על ילד, שלקח לו תיק ובקבוק מים, ויצא למסע טיפוס הרים, הוא עבר תלאות, טיפוס קשה ולא ויתר, עד שהגיע לגבעות המחודדות האלה. "ומה קרה לו שם?" התעניינתי. "שם הוא התייאש" הוא ענה לי. "ממה הוא התייאש?" שאלתי, "הוא התייאש!" ענה דני ולא הוסיף עוד מילה. הייתה תחושה כבדה בחדר... של ייאוש... 

רק הוספתי "זו תחושה קשה- ייאוש, זה כאילו לא רואים את ההמשך של הדרך"

למרות שדני דיבר על המטפס הרים הזה, היה ברור לשנינו שהוא מספר לי חלק מתחושותיו. חלק שמסוגל כרגע לבטא מולי, ואני הייתי איתו עם התחושה הזו, מבלי להגיד לו שאולי גם הוא מרגיש לפעמים ייאוש.

זו הייתה רק הפגישה השלישית עם דני, אך האפשרות לדבר על עצמו דרך הציורים, ודרך הסיפור על המטפס, הייתה מאד משמעותית בשבילו. בפגישות שלאחר מכן המשיך לצייר, אך הסכים לשתף אותי במה שצייר, ליצור דיאלוג וסיפור על הציורים, ודרכם להבין את תחושותיו, ופגישות מאוחרות יותר, דני הסכים אפילו שנעשה ציור משותף... אני התרגשתי מאד מהאפשרות הזו שהעלה בפגישה, עבור דני, הרעיון של ציור משותף מסמל את היכולת והרצון לאפשר לי להיכנס אל עולמו, ואתם מתארים לעצמכם, אפילו בלי להכיר את דני, כמה בדידות סחב בנפשו בשקט ובמופנמות שבו.

לסיום, בטיפול בילדים השימוש בחלקים בילתי מילוליים תופס מקום מרכזי בחדר הטיפולי, הכלים היצירתיים, המשחקים, האומנות, התיאטרון וכו' חשובים ליצירת הקשר, ובניית ביטחון, אך עד סיום הטיפול לא אצפה מילד לבטא עצמו במילים (כפי שאצפה ממבוגר). התהליך הטיפולי עם ילדים מתבטא בשינוי בין המשחקים ובין דרך התקשורת עם המטפל (כפי שדני עבר מציור עם עצמו, למשחק הקשקושים, ומשם לציור משותף, שכבר מבטא מערכת יחסים בתוך ציור), כך ההשתנות של כל ילד בחדר הטיפולי היא אינדיבידואלית ע"פ צרכיו וקשייו הוא.

ואולי התשובה שלי לאותה אמא ששאלה אותי מה ההבדל בין חוג ציור לטיפול היא שהציור בטיפול הוא הכלי, ולא המטרה, והחשוב בטיפול זו המשמעות שהילד מייחס לציור, ולא הציור עצמו (ציור, לצורך העניין, נכון גם לגבי פיסול/ תיאטרון בובות, משחק כלשהו וכו').

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל mayabs10 אלא אם צויין אחרת