11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחה בדרכים

האיש שחשב שהעולם זה הוא - סיפור

לפעמים אני רואה אותו יוצא בבוקר מהבית. אנחנו נפגשים במעלית. הוא לא אומר לי שלום. לפעמים, כנראה כשרוחו טובה עליו, הוא נוהם משהו מתחת לאפו, מן הםם, קצרצר, קצר רוח, שאולי מתכוון להגיד ״בוקר טוב״ ואולי ״מה נתקעת לי פה על הבוקר כשאין לי סבלנות לאף אחד?״. 

גביניו שחורים, פניו עגולות. תמיד נראה שהוא כועס. ואולי באמת הוא תמיד כועס. יש משהו במראה שלו שגורם לך לרצות להתכווץ, להיעלם, להיפטר מהר מנוכחותו המעיקה. 

כבר מרחוק הוא פותח את רכבו עם השלט. נשמע הצליל המוכר של רכב חדש שהשלט שלו מציית לו כמו מרגרינה. הוא לא רגיל לחכות. לא מוכן לחכות. לא אוהב לחכות. נראה לו שהחיים מופעלים ככה. עם שלט. רעב? הופ, האוכל קופץ לפיו. רוצה שירות כלשהו? הופ. השירות ניתן. בחיוך מתחנחן, שהוא לא ממש שם לב אליו. 

אחרי שרואים את פניו העגולים, הזועמים, רואים את כרסו. גדולה, עגולה, בולטת, דשנה, שבעה, רוטטת. צועדת לפניו כמו שריון. הוא תופס המון מקום בחלל. לעמים את רוב המקום. 

חסר למישהו שלא ייענה לדרישותיו. אז יפרוץ זעמו, תוך זמן קצר, כמו עשן רותח שפורץ מסיר לחץ. ההיענות לדרישות צריכה להיות מיידית. ורצוי, בכלל רצוי שלא יהיה צורך לבקש. אלא שהרצונות ייענו עוד לפני שנאמרו באמת. שהחיים יזרמו כך, שאנשים סרים מפניו, יודעים מראש מה הוא רוצה או צריך, ויספקו זאת מיידית. 

לפעמים כבר במעלית הוא מנהל שיחות טל׳ עסקיות. למעשה הוא קם בבוקר למטרה אחת בלבד: להניע את ה״עסק״ ולעשות עוד כסף. כסף. כסף. כסף. הוא זה שמממן את הדירה המפוארת בפנטהאוז. את הרכב הנוצץ החדש, לו ולאשתו. את הנסיעות המרובות לחו״ל או לבתי מלון מפוארים באילת. את רכישת החידושים האחרונים והלוהטים לילדים. לעתים רחוקות הוא מתקשט בילדים. באירועים משפחתיים כמו חתונות או בר מצוות. אותם הוא בוחר בקפידה, רק את הנחוצים ביותר, בגלל הצ׳ק מתנה. הוא לא אוהב לתת צ׳ק מתנה. ומצד שני, חייב לתת צ׳ק שמן, שידעו מי הוא וכמה הוא מרויח. 

הוא מעלים מסים מאיפה שיכול. לא צריך את השירותים של המדינה. שלא יתנו לו ושלא יקחו לו. העניים? שילכו לעבוד. אפשר אצלו. בחברת הניקיון שהקים. שיבואו לעבוד אצלו. בשכר מינימום, ובמינימום זכויות סוציאליות. אם בכלל. מי שלא רוצה, לא צריך. יש עוד אלף כמוך.

אשתו גם שמנמנה. בשלנית. מבריקה את הבית. בלבוסטה. לא צריך עוזרת הוא אומר. בשביל מה יש אישה בבית? היא דווקא נחמדה. אשתו. תמיד אומרת שלום במעלית.

הבנים שלו. 2 בנים. לא תלמידים כל כך טובים. בעיות התנהגות. שובבים. קצת אלימים. אז מה? גם הוא היה כזה, והנה הצליח לו. לא צריך בית ספר. כשיגדלו ישלב אותם בעסק. יוסיף לשם העסק את המילה ״ובניו״.  

לעולם אינו מבקר בבית הספר. אין לו סבלנות למורות. רק אשתו הולכת. גם למסיבות הוא לא הולך. לא סובל את המורים. לא סובל את ההורים, הלוזרים האלה. רכרוכיים. במיוחד לא את אלה שלמדו באוניברסיטה. במה הם עובדים בדיוק? עובדים על אחרים הוא אומר לעצמו....

פעם אחת הלך לבית הספר. כשרצו להשעות את בנו בגלל אירוע אלימות, והילד בכה ואמר ״אני לא אשם...זה הוא התחיל... סתם המורה מאשימה אותי...״. הוא לא היה צריך לשמוע הרבה. לא חקר את פרטי האירוע. ברור שהמורה סתם האשימה את בנו. כמו שסתם האשימו אותו כשהיה ילד. כל הזמן האשימו אותו. זרקו אותו מהכיתה כמעט כל שעור. אז מה אם הפריע? הרי בסך הכל היה ילד. הוא רתח. מי זאת המורה הזאת שתאשים את בנו ותעניש אותו כשהוא לא אשם? חרונו בער. נכנס לחדר המורים וצווח ״מי זאת המורה דליה?״ המורים החווירו. המורה דליה התרוממה. משקפיים עדיני מסגרת מחליקים על אפה. הוא תפס אותה בצווארון וניער אותה. הרגיש שעומד לקבל התקף לב מרוב עצבים. רצה שתתנצל בפני הבן שלו. שתבין שלילד הזה לא עושים מה שהיא עושה לילדים אחרים. שהילד הזה מלך. שתתייחס אליו כמו מלך. ניער את המורה כמו היתה סמרטוט אבק שמנערים מחוץ לחלון. בסוף הזמינו משטרה. חקרו אותו. אבל העו״ד שלו סידר שיסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור. עו״ד זה דבר חשוב. את הלימודים האלה הוא מעריך. העו״ד שלו לא חנון. יש לו ראש. תמיד מוציא אותו מכל צרה. לא צריך שיבקש ממנו. מספיק משפט קצר, והוא כבר יודע מה לעשות. ככה הוא אוהב. 

מה הוא אוהב?

לאכול: לנגב חומוס, לזלול סטייק, כזה עשוי מדיום, עם הרבה דם. אוהב סביח. עמוס בחצילים. גם מתוק אוהב. כל מתוק הולך. 

כדורגל. מכבי. כדורסל. לפצח גרעינים ולשתות בירה מול משחק טוב בטלוויזיה הענקית שלו. שגודלה כגודל מסך קולנוע. 

הוא אוהב גדול. רכב גדול. בית גדול. בטן גדולה. מנות גדולות. שדיים גדולים של אישה. 

אוהב לישון. כבד. עם נחירות מכל הלב. 

אוהב לעשן. 

אף פעם לא הקדיש מחשבה לדברים שאוהב. 

אוהב לשתות בירה עם החבר׳ה בבר בטיילת על חוף הים. להתווכח על פוליטיקה. ביבי. רק ביבי. מוות לערבים. צריך להתחזק בדת. כאלה. להתווכח על כדורגל. להתווכח על נושאים של כסף. החבר׳ה מעריצים אותו. כולם מרוויחים פחות ממנו. לא יודעים לעשות עסקים. חברי ילדות. מהשכונה. 

אוהב את הפקידה שלו. מרינה. כוסית. ילדה. חתיכה. רזה. לא כמו אשתו השמנה. שכמה שהוא אומר לה שהיא צריכה לעשות דיאטה ואולי ניתוח להרים את השדיים, לא לוקחת את עצמה בידיים. ״תראי איך את נראית?!״ הוא אומר לה בזלזול, בדחייה, והיא בוכה. ״מה את בוכה?״ הוא כועס. הוא משמן את מרינה בכסף, תכשיטים. לוקח אותה לחו״ל. אומר לאשתו שזו נסיעת עסקים. מרינה טובה. הדופק שלו עולה. 

לפעמים גם נמאס לו ממרינה. אז הוא הולך לבית זונות. זה שליד השוק. יש שם אחת. צעירה מאד. שמנמונת, אבל עסיסית. יפה כמו בובה. יש לה עור חלק. שפתיים בשלות. כמו סוכריה. היא שדה. נמרה. מוכנה ויודעת לעשות הכל. מפתיעה אותו בכל פעם מחדש. גורמת לו להרגיש גבר גבר. לא כמו הבנות העלובות שהיו איתו בבית ספר. ואלה שהמשיכו ללכת לבית ספר כשהוא נשר, והיו מסתכלות עליו מלמעלה למטה כאילו הוא אפס. הוא כלום. היום הן נשואות לאפסים, והוא בגג העולם. איפה הן היום?

הוא לא שירת בצבא. לא רצה. עשה בעיות. שחררו אותו. למה לתת שלוש שנים מהחים שלו לכלבים האלה? למי? למה? הרי בזמן הזה הוא יכול לעשות כסף. לחיות חיים טובים. שילכו הפראיירים לצבא. מה, הוא צריך לסכן את החיים שלו? גם את הבנים שלו הוא מחנך ככה. תדאגו רק לעצמכם. אף אחד לא ידאג לכם אם לא תדאגו לעצמכם. 

*

אהבה אחת היתה לו. בגיל 20. עדנה. היא היתה אחת מהשכונה. יפה כל כך. מבית מסורתי. הוא התחיל איתה בעדינות. היא נענתה לחיזורים שלו לאט. בחשש. הוא ממש חיזר אחריה. הבן אדם היחיד בחיים שחיזר אחריו. כמה אהב אותה. היה בטוח שתהיה אשתו. יום אחד. עוד הרבה שנים. כי הוא עוד לא היה מוכן להיות בעל וכל זה. היה צעיר. ילד. היה מגיע לקחת אותה מהבית, עם חולצה לבנה מגוהצת. היה יושב בסלון עם אבא שלו. מדבר איתו על פוליטיקה. אבל בשקט. בנימוס. בראש מורכן. בכבוד. 

אף פעם לא נתן לה לשלם. תמיד פתח לה את הדלת. החזיר אותה הביתה בזמן. רצה שאבא שלה יעריך אותו. אבא שלה היה בן אדם עובד. עבד בבנק. בן אדם מכובד. היה להם כסף. לא כמו ההורים שלו. אבא שלו אף פעם לא החזיק מעמד בעבודה. כל הזמן פיטרו אותו. כל הזמן לא היה כסף בבית. אמא שלו כל הזמן היתה בוכה. אבא שלו היה שותה. אחר כך היה עצבני. מרביץ. לפעמים לו. לפעמים לאחים שלו. לפעמים לאמא שלו. הרבה לאמא שלו. הוא היה מסכן. לא הבינו אותו. לא העריכו אותו. היו לו ידיים טובות. אבל אופי. עצבני. לא הסתדר עם אנשים. 

הכל היה מושלם. יצאו, בילו, אהבו. יום אחד היא באה ואמרה לו שהיא בהריון. מה בהריון? הוא שאל אם זה שלו. היא נעלבה. ברור ששלו. אחר כך נעלם לה. לא התאים לו. היה ילד. אבא שלה התקשר לאבא שלו. אבא שלו אמר לאבא שלה שהוא לא מתערב בעניינים של הבן שלו. הם ניסו להגיע אליו בכל מיני דרכים. אבל הוא נעלם. הפך את עצמו לבלתי נגיש. נבהל. לחבר׳ה אמר שנפרדו. כינה אותה ״זונה״. כולם צחקו. 

אחר כך היא ואבא שלה הפסיקו לחפש אותו. הוא שכח ממנה. רק לעתים רחוקות היה נזכר. ומיד שוכח שוב. פעם אחת חשב מעניין מה עם הילד? בטח עשתה הפלה. אולי זה פגע לה בשידוך אחר כך? חשב, ומיד עבר לחשוב על נושא אחר. עשה טלפון בנושא של העסק. שכח. 

*

ובקיץ הזה פרצה מלחמה. לא טוב לעסקים. מה מלחמה עכשיו? אנשים מהדרום מבטלים ניקיון. גם כן הערבים האלה. לא נותנים לחיות. צריך להיכנס באמ אמא שלהם. צה״ל כבר יראה להם. אבל יאללה, שיעשה את זה מהר, כי העסקים באדמה. מתחת לאדמה. הוא מפטר. מעכשיו לעכשיו. מעכב שכר. אומר: ״מלחמה״ ומרים כפיים למעלה כאומר ״מה אני אשם?״. העובדים מודאגים. לפעמים כשהוא באוטו יש אזעקה. הוא מקלל. הוא לא עוצר ויוצא מהאוטו כמו כל המתרוממים. הוא לא מפחד. האוטו שלו טוב. חזק. יקר. כשיש אזעקה וכולם עוצרים, הוא מגביר מהירות. מה הוא יתכופף בתעלה בצד הדרך? מה הוא כוסית? זה הכי משפיל. להתכופף ככה. 

בפקק בבוקר, הוא במסלול הימני. הכל צפוף. למה הם לא נשארים בבית כל הנהגים האלה? לא שמעו שיש מלחמה? הוא ממהר. 3 מסלולים. המסלול השמאלי קצת זז. יותר מהמסלול הימני שעומד. רוצה לעבור לשמאלי. במסלול האמצעי יש אישה. גם כן. נשים נוהגות. על הפנים. לא יודעות לנהוג. הוא מסובב את חרטום הרכב כדי שיוכל להשתחל למסלול שנוסע. היא לא נותנת לו הבהמה. לא מסתכלת עליו. הוא מצפצף לה. לא שמה עליו. הדם עולה לו לראש. פותח את החלון וצורח. היא לא עונה. כשהיא לא עונה הוא ממלא את חלל הפה שלו ברוק ויורק בוכטה על החלון שלה. הזונה. היא לא מסובבת אליו את הראש. הוא לוקח רוורס ונוגח לה את האוטו. זונה. מה היא לא נותנת לו לעבור? ואז מתחלף הרמזור לירוק והיא וכל האחרים נוסעים. אבל הוא לא נותן לה לברוח. עוקף אותה, משמאל סוף סוף ושוב נוגח לה באוטו. בת זונה. מה זה לא לתת לו לעבור? אבל היא נוסעת. לא הצליח ליצור איתה קשר עין. להראות לה מי הוא ומי היא.

זה יום חרא. עובדת שגרה באשקלון לא הגיעה לעבוד. מפחדת. הוא צורח עליה בטלפון שאם היא לא באה עכשיו אין לה מה לבוא יותר. היא מפוטרת. הוא מזיע. מבטיח ללקוח שישלח לו מישהו אחר. מתקשר ליבגני. יבגני צריך כסף. יבגני כנוע. הוא אומר ״כן בוס. בסדר בוס״. יבגני כמו שצריך. הוא אומר ליבגני ״תודה״. זה המלחמה. הוא אומר לעצמו. עושה אותי רך. מבקש ממרינה שתביא לו לאפה. מרינה אומרת ״רק 10:00 מה לאפה?״ ״תביאי לאפה״ הוא אומר לה. לא רוצה לצרוח עליה. אולי ירצה שתנחם אותו אחר כך. היא הולכת להביא. 

ואז הטלפון מצלצל.  אחותה הצעירה של עדנה. זוכר? זיוה. עושה את עצמו לא זוכר, אבל נשבר. עושה את עצמו נזכר. ״מה שלומך זיוה? איזה הפתעה?״ (אולי צריכה שרותי ניקיון ורוצה לקחת מישהו שמכירה?). יש לה משהו לספר לו. עדנה לא רצתה לספר לו, אבל היא חושבת שמגיע לו לדעת. ״אתה זוכר שעדנה היתה בהריון?״ היא שואלת. הקול שלו מרצין. ״כן״ עונה קצרות. מה יכחיש עכשיו? הראש עובד. מה היא רוצה? רק שלא רוצה כסף. אם רוצה כסף הוא יגלגל אותה מכל המדרגות. ״אז נולד בן״. זיוה אומרת ״מזל טוב״ הוא אומר בלא כל שמחה. ״אלון״ ״יופי יופי״ הוא אומר. ״אני יודעת שלא רצית אותו ולא הכרת אותו. הוא מאד דומה לך״ ״אה  כן?״ הוא שואל והראש עובד שעות נוספות. אולי האלון הזה חולה והם רוצים כסף? מה הסיפור שם? רוצה לתבוע אותו מזונות עכשיו? 20 שנה אחרי? יש חוקים נגד זה. התיישנות. ״רק רציתי לספר לך...״ היא אומרת והקול שלה נשבר. ״אלון היה חייל בסיירת אגוז. לוחם. אמיץ מאד״. ״היה?״ הוא שואל מבולבל. ״הוא נהרג לפני 3 ימים. שמעת על התקרית שבה נהרגו 5 חיילים?״ הוא נזכר ששמע משהו במעומעם. לא התעניין במיוחד. הוא לא מתעניין בדברים שלא קשורים אישית אליו. ״חשבתי...״היא אומרת ושומעים את הבכי בקולה ״שאולי תרצה לדעת״. הוא שותק. לא יודע מה לומר. ״איפה יושבים שבעה?״ הוא שומע את עצמו שואל פתאום ״אצל אחותי בבית, ברחוב הכרמל 5״. ״פה בעיר?״ הוא שואל מבולבל. ״כן״ היא אומרת ״אני אשתדל לבוא״ הוא שומע את עצמו אומר, ומופתע לשמוע את עצמו מוסיף ״תודה שהתקשרת״. 

אז היה לו בן שגר ממש קרוב אליו. באותה עיר. אולי חלף על פניו כמה פעמים ולא ידע? היה לו בן לוחם. חייל קרבי. דומה לו. חייל קרבי. זה. משהו אחר לגמרי. הילד הזה, החייל, היו לו את הגנים שלו. הוא מנסה לא לחשוב על זה כל היום. זה לא ממש הבן שלו. רק בגנים. הרי לא ממש הכיר אותו. את אלון. הוא יש לו ילדים משלו. מה לו ולזה? הוא מנסה לנער את הידיעה ממנו. אבל הידיעה כמו עלוקה. נדבקת ולא מרפה. מה יבוא לשם? איך יסתכל בעינים של עדנה? איך יסתכל בעינים של אבא שלה? ובכל זאת זה לא עוזב אותו. לא מרפה. ואחר הצהרים הוא מוצא את עצמו מחנה את האוטו ברחוב הכרמל. ועומד דקות ארוכות ליד מודעת האבל. ״אלון ז״ל, בן עדנה ועופר לוי״. וכבר הוא מסתובב והולך. מה בלבלה לו ההיא? יש לו אבא לחייל. אבל אז הוא מבין שכנראה נישאה ושבעלה לקח אחריות על הילד שהוא זרק. הנה יש לו שכל. גם הוא מסיק מסקנות. ומוצא את רגליו מובילות אותו להיכנס לתוך הבניין ולעלות במעלית. הדלת פתוחה ואנשים רבים יושבים שם. הוא נוטל כיפה מערימת כיפות שניצבת בכניסה. מתיישב על כיסא פלסטיק בקצה, ועיניו מתמגנטות לעדנה. הוא מזהה אותה מיד. נשארה יפה. דקה. אצילית. הבית יפה. ניכר שיש כסף. לא מנכר עינים. טעם טוב. עדנה יושבת על הרצפה. עיגולים שחורים סביב עיניה. הצער מכה בפניה. צובע אותם בצבע אפור חזק. לידה יושב גבר. רזה. זיפי פניו לא מגולחים. הוא מחבק את עדנה. לידם יושבים עוד 3 ילדים. 2 בנים ובת. והבת. כל כך יפה. יותר משהיתה עדנה בנעוריה. הוא לא רואה את אביה של עדנה, ואנחת הקלה משתחררת ממנו מבלי שירצה. הוא מרגיש שנקלע לעולם אחר. לא לו. אישה מתקרבת אליו עם מגש תקרובת ומציעה לו עוגיות ובורקסים. הוא לוקח אחד בנימוס. היא שואלת בשקט ״משה?״ הוא מהנהן. ״אני זיוה. יפה מצידך שבאת. שאגיד לעדנה שאתה פה?״ הוא מהנהן לשלילה במרץ. הוא לא מסוגל. למה הגיע לפה. מה הוא עושה פה. מה לו ולהם? ״עוד לא. הוא אומר לה. אני לא מוכן. אני לא יודע אם היא...״ ״גם אני לא יודעת...״ אומרת זיוה. ״אפשר לראות תמונות?״ הוא שואל ״בטח״ אומרת זיוה. היא מניחה בצד את המגש ונוטלת אלבום גדול וגם מכשיר טאבלט. באלבום היא מראה לו את אלון כשהיה קטן. יש דימיון לבנו הבכור. אבל הרבה יותר יפה מבניו. טוב, עדנה יותר יפה מאשתו. לפעמים הוא כועס על עצמו שהתפשר ונישא לאישה מכוערת. אבל עכשיו אין כבר מה לעשות. אבל אלון...

היא מראה לו גביעים נתונים בתוך ארון זכוכית. ״הוא היה אלוף בריצה״ היא אומרת. מרגיש גאווה. זה הגנים שלו. גם הוא היה אלוף בריצה בתור ילד. הדבר היחיד שהיה ממש טוב בו. הגיע במקום הראשון בכל תחרות ריצה. עד שהחל לעשן. עד שנשר מבי״ס. עד שהפסיק לעשות ספורט והתחיל להיות רק קהל של ספורט. ואז היא מראה לו את הטאבלט. תמונות מהזמן האחרון. אלון. נער רזה. שרירי. יפה. גבר. עם מדים. רובה. פה בטקס סיום טירונות עם עדנה ובעלה והילדים. אלון בסיום התיכון (״הוא היה תלמיד מצטיין״ אומרת זיוה בגאווה, אבל דמעות מציפות את עיניה. היה...). אלון, במדים, עם נערה יפה תלויה על זרועו. הוא מזהה את הנערה חבוקה בידי אישה מבוגרת, יושבת לא רחוק מעדנה. אולי חברתו של אלון. 

בשקט הוא קם ללכת. מקווה שאיש לא ישים לב אליו. ואכן אי לא רואה. הוא נושק למזוזה ויוצא. יורד במדרגות בצעדים כבדים. היה לו בן. טיפה שיצאה ממנו. עם הגנים שלו. אבל נותקה ממנו. מהשפעתו הרעה. נולד לו ילד שהיה תמצית הטוב. תמצית כל מה שהוא לא היה אף פעם. רק כמה דברים קטנים לקח ממנו. הטובים. מצטיין בריצה. דומה לו. פעם גם הוא נחשב לנער יפה. גבר היה הבן שלו. גבר כמוהו. אבל הרבה יותר גבר ממנו. אמיץ. לא פחדן. לא פחד ללכת לצבא. הלך בראש זקוף אל מול הסכנה. ילד עם ערכים. 

טוב עשה שניתק קשר עם עדנה. לו היה נשאר בתמונה. זה פתאום מכה בו. לו היה נשאר בתמונה הוא היה מקלקל את הילד. הילד לא היה גומר מצטיין בתיכון. לא היה הולך להיות קרבי בצבא. מצד שני, אולי היה חי. דווקא בגלל החינוך שלו שמטיף לילדיו לחשוב רק על עצמם. למה הוא לא חשב על עצמו? למה עדנה ובעלה לא שמרו עליו? ילד כל כך טוב. 

אם היה שומר איתם על קשר, היה גם הוא מגיע לטקס סיום הטירונות. אולי היה מביא את בניו שיהיו גאים באחיהם הבכור. הגבר. הוא היה מאד גאה. היה מצלם את הטקס בסמארטפון. אחר כך היה מראה לחבר׳ה. בגאווה. היה דוחף לילד קצת כסף. שיתפנק כשיבוא הביתה לחופשה. שירשה לעצמו. 

כשהוא חוזר למשרד הוא מבקש ממרינה, שתרים טלפון לועד למען החייל. שתבדוק איך תורמים. הוא חושב לתרום חמש אלף ש״ח לחיילים. מגיע להם. כל הכבוד לצה״ל. 

מרינה מחליטה שיצא מדעתו. בגלל הבלאגן בעסקים. בגלל המלחמה. היא מרימה טלפון ומתקשרת לועד למען החייל. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת