00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

SilentMike ניוז

האינסטינקט הליברטריאני

קודם כל כדי שנהיה מיושרים אני רוצה להפנות את כל מי שלא בטוח מהיא המילה הזו שבכותרת הפוסט להגדרה מויקיפדיהבאנגלית).

ליברטריאניזם היא פילוסופיה פוליטית ותנועה פוליטית שהתפתחה בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20,‏[1] הגורסת כי לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. הליברטריאניזם הוא המשכו כיום בארצות הברית של הליברליזם הקלאסי ולעתים שמות אלו משמשים באופן מקביל‏[2]. לפיכך, ליברטריאנים תומכים בצמצום סמכויות הממשלה במטרה להגדיל את כוחם וריבונותם של האזרחים להתאגד ולסחור כרצונם. בנוסף, קיים גם המונח ליברטריאניזם אזרחי, המהווה תמיכה בחירויות הפרט והאזרח ללא אג'נדה כלכלית או פוליטית מסוימת. המונחים ליברליזם קלאסי וליברטריאניזם (ומחוץ לארצות הברית אף 'ליברליזם') מופיעים לרוב באופן שימוש שקול ובר החלפה.

אז ליברטריאניזם הוא תפיסה של חופש קיצוני ודוגל שממשלה מאוד מוגבלת בהיקפה ובפעילותה, ובקפיטליזם ללא רסן. זהו מונח מאוד אמריקני שמתאר אוסף אידאולוגיות די קיצוניות. בארצנו הקטנה דעות דומות לאלה הליברטריאניות מובעות ע"י התנועה הליברלית החדשה. אני לא ליברטריאן. האידיאולוגיה שלי חיה בנוחות עם מערכות בריאות, חינוך ורווחה ציבוריות, כמו גם עם רגולציה רחבה על תחומים מסוימים ומיסוי פרוגרסיבי (ועוד כמה חיות מוזרות כמו ערוץ טלוזיה ממלכתי ורדיו צבאי). אבל אני לא כותב את הפוסט הזה כדי לתקוף או לבקר את האידאולוגיה הליברטריאנית. אני רוצה לדבר על משהו שאני קורא לו הדחף או האינסטינקט הליבטריאני (באנגלית הייתי קורא לזה ה-Libetarian Impulse), ואני רוצה לדבר בשבחו.

אז כאמור אני לא ליברטריאן, אבל כן יש לי את האינסטינקט הליברטריאני. זה כמו מין קול כזה בדיאלוג הפנימי שמתקיים בראש שלי כשאני מנסה לחשוב על נושאים שנים ולגבש את דעתי עליהם, וטוען את כל הדברים שליברטריאן קיצוני בד"כ יטען. בניגוד לקולו של האינסטינקט הגזעני שלי שמעומעם תמיד ע"י העובדה שאני שומר אותו בארגז סגור במרתף של בנין שפוצץ בדינמיט, לאינסטיקט הליברטריאני אני דווקא מקשיב. והסיבה שאני מקשיב לו, היא שהוא מדבר בשם החרות, ערך חשוב מאוד לתפיסתי. וקול החרות הזה תמיד אומר את דעתו, תמיד מפקפק בכל טענה לגבי צורך בהתערבות, בחקיקה, במניעה, בהפעלת כוח ובדיכוי. אני לא תמיד מסכים עם הקול הזה, אבל אני תמיד מקשיב למה שיש לו לומר, תמיד נותן לדבריו משקל, ותמיד לוקח אותם לתשומת לבי. בשבילי הקול ליברטריאני מזוהה יותר מכל עם הקוסם והקומיקאי הליברטריאן פן ג'ילט. ג'ילט הוא ליברטריאן די קיצוני אבל כנה ומנומק. יש לו מוח חד שמנפק ציטוטים לרוב וטיעונים משכנעים לעמדה הליברטריאנית.

אני טורח וכותב על האינסטינקט הליברטריאני כי אני די בטוח שלרוב הקוראים שלי ולרוב האנשים באופן כללי אין קושי לשמוע דווקא את האינסטינקט האחר: את זה החברתי, הפטרוני, הנדיב המחלק קצבאות, המחוקק חוקים והמתקן תקנות. האינסטינקט הזה, טוב הלב, שבדרך כלל רק רוצה לעזור, רק רוצה לפתור בעיות, רק רוצה להגשים מטרות ראויות. זה אינסטינקט חשוב, וטוב שיש אותו. אבל אסור לשכוח גם את הצד השני, כי האינסטינקט החברתי הנדיב הוא הכוונות הטובות המפורסמות שבהן מרוצפת הדרך לגהנום. לחוקים ותקנות יש מחיר, כלכלי, חברתי, ומחיר בחופש שלא תמיד נראה לעין במבט ראשון. למרבה הצער נראה שיש אנשים ששוכחים או מזלזלים באינסטיקנט הליברטריאני, בטוחים בעצמם ובצדקת דרכם, ולא ממש חושבים שהחרות היא ערך חשוב מספיק כדי להתחשב בו. "יש בעיה, בואו נשפוך עליה כסף. מישהו מהווה מכשול? בואו נשחיר את שמו, או טוב יותר, נהפוך את התנהגותו לבלתי חוקית. הממשלה צריכה לעזור לאנשים, מה יכול להיות רע בזה? ואנשים שלא נוהגים כשורה, נאלץ אותם לקבל עזרה, זה לטובתם." לפעמים הקול החברתי והנדיב צודק, אבל צריך להיות גם קול אחר, שידע לעצור אותו, שידע להגיד לו לא.

לפן ג'ילט ודומיו מתייחסים לעיתים קרובות כקוריוז, כבדיחה (במילותיו של האיש עצמו "ליברטריאן זה אומר משוגע"). ונכון שהם קיצוניים מדי, גם לדעתי. אבל העקרונות שלהם נכונים. העקרונות שלהם בריאים. חשובה להם החרות. להרבה אנשים יותר מרכזיים ופרגמטים אין עקרונות בריאים, רק מין רצון כללי להיטיב ולהיות איפשהו במרכז הפוליטי הבטוח. ומהמרכז הפוליטי הבטוח אפשר למצוא את עצמך בקלות רומס חרויות יסוד בשביל איזו מטרה שכרגע נראית מאוד חשובה. צריך להקשיב לפן ג'ילטים של העולם, וזה יכול לחסוך לנו הרבה כאב. כשג'ילט אומר "כל פעם שמישהו אומר 'צריך להיות חוק' כנראה לא צריך" אני לוקח את זה כאתגר. כשהוא מציע שבכל בעיה נשאל את עצמנו קודם כל "האם ניתן לפתור את זה בעזרת יותר חופש?" אני מסכים לחלוטין. אולי אני לא אגיע לאותה מסקנה אבל אני אשאל את השאלה. וכשהוא אומר "כשהופכים דברים שהם לא פשעים אמיתיים ללא חוקיים, מייצרים פושעים אמיתיים", אני דואג לזכור את העקרון החשוב הזה. אנחנו חיים בחברה שבה מצד אחד יש לנו אנשים "חברתיים" שרוצים, לטובת הכלל כמובן, להפוך את העולם על פיו לכפות עלינו ערכים שנראים להם ראויים, ומהצד השני יש אנשים שמרנים או ריאקציונרים שגם הם רוצים לכפות עלינו ערכים שנראים להם ראויים. איכשהו יותר מדי פעמים הקול הליברטריאני או אפילו הליברלי, זה שאומר "פשוט תנו לאנשים לחיות/להתבטא", מוחנק או נדחק הצידה. אז לא משנה אם אתם בימין או בשמאל, חילונים או דתיים, תזכרו שאתם חולקים את החברה עם עוד אנשים ששונים מכם, ושגם לדעות ולדרכים שלהם יש מקום. ואל תשכחו להשאיר מקום בראש גם לאינסטינקט הליברטריאני, זה שבכל פעם שתגידו "צריך להיות חוק" יכריח אתכם להוכיח שאכן צריך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל SilentMike אלא אם צויין אחרת