66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פה ושם ושוב פה

נוע תנוע

הייתה זו תחושה מוזרה של חופש ללא גבולות ונצחון על אויבים שכבר נכחדו מזמן, כשחלפתי עם אופניים על הגשר שמעל התעלה שמול חלון "הבית האחורי" של אנה פרנק.

אבל העיר התגלתה כאכזבה. לא יפה כמו בודפשט. לא תוססת כמו ברלין. לא תרבותית כמו וינה. לא כבדה כמו ורשה. לא חגיגית כמו רומא. לא 'מזרחית' כמו בוקרשט. לא אימפריאלית כמו לונדון. ואני מניח שגם לא משתווה לקופנהאגן ולשטוקהולם בטיול שאני לא זוכר מרוב שעבדתי קשה להדחיק אותו מזכרוני. אם יש משהו שהיא מאופיינת בו זה רוגע. האנשים רגועים לחלוטין, כאילו אין דבר שמטריד אותם. ואולי זו תוצאה של אדי המריחואנה שעולים בכל פינה. והיא בהחלט אירופית. אירופה שכל כך חסרה לי, ושאותה אני צורך כמו אוויר לנשימה.

ברובע החלונות האדומים ניסו הנשים לפתות אותי להיכנס ולשלם על מרכולתן. הבחורות יפות, מנסות ויודעות את העבודה. תנועת שפתיים ולשון. מצמוץ קל. הרמת השדיים באיטיות. אך לא נגעתי בסחורה שחדרו אליה מאות ואלפים ברכבת, על אף המשיכה העזה.

המוזיאונים התגלו כעלובים ביחס לאלה של ברלין ולונדון. אפילו במוזיאון ואן גוך, שהיה אמור להיות גולת הכותרת של המסלול, הצלחתי למצוא ציורים בודדים בלבד אליהם יכולתי להתחבר.

ואז חזרתי. ומיד נפלתי למשכב. באמצע התפילה הפסקתי, אך התעקשתי לשוב לביתי ברגל עוד באותו ערב. החום עלה ולילה של הזיות עבר עלי. ראיתי את עצמי במלחמת העולם הראשונה, בחפירות, מקיז דם ודמיו של רעי מוקז לצדי. בשל פיקוח הנפש נאלצתי לשתות מים מיד עם הגעתי לביתי, אך חרף חולשתי לא בא דבר מלבד מים לפי לכל אורך היום. "ועניתם את נפשותיכם" התקיים במלואו וה' עדי, ואני מקווה שרוע גזר דיני נקרע.

וביום חמישי, חרף חולשתי הרבה מהמחלה ומהצום הקשה, קמתי לעבודה. עבודה היא ערך ולא בחירה. והיה זה גם יומי הראשון בתפקיד ולדעתי הוא היה די טוב. נפרדתי בחוכמה ובלי פתיחת ג'ורה מיותרת מהמפטי דמפטי, הזכרתי דבר מה לאדון החדש שלי -  נוגש העבדים, ניהלתי שיחה קצרה עם האנשים, סייעתי בדבר מה או שניים וגם לקחתי סיכון אחד או שניים. הספק טוב ליום אחד של עבודה.

כעת יגיע חג הסוכות. בעת שהותי בהולנד הגשומה נזכרתי שקראתי איפשהו, אינני זוכר כעת היכן, כי במשך אלפיים שנה התפללו היהודים באירופה בסוכות לגשם כשבחוץ קור וגשם שוטף וזה כי הם אולי נמצאו באירופה אבל נשמתם הייתה במזרח, בארץ ישראל. נשמתי כאן, לגמרי, בארץ ישראל, ומחוברת אליה מתמיד, אבל לבי עדיין כמה לאירופה. פעם הצליח קרוב משפחתי להוכיח בעזרת הרישומים שנשמרו בארכיון שמשפחתי חיה באוסטריה מאז המאה ה-13. 600 שנים קשה להעלים בשני דורות, ואני מודה, שקצת נמאס לי לנסות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פה ושם ושוב פה אלא אם צויין אחרת