00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמיד מחכה

לבחור בחיים

כשאיתן היה בן חודשיים בערך הבנתי שאני במבוי סתום וחייבת להתעשת.

מצאתי את עצמי עצבנית בבית, והבנתי שגזרתי על עצמי חופשת לידה לא נעימה. הגעתי למסקנה שאם לא אקח את עצמי בידיים, המצב רק ימשיך להדרדר. אז אזרתי אומץ ועשיתי מעשה. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהבית למפגש אימהות.

כן, כזה שהתחמקתי ממנו שבועות רבים. לא סתם כי לא בא לי, אלא כי קשה לי. קשה לי לראות אימהות אחרות, כאלה מאושרות ושמחות וטובות לב, כאלה תמימות שמתלוננות על הדברים הרגילים והבנאליים שבגידול ילדים. אבל מצד שני אני חייבת להתעשת. גם בשביל עצמי אבל בראש ובראשונה בשביל איתן.

בחרתי בחיים. כן, זה קשה. זה מאבק יום יומי ועיקש. אבל זאת הבחירה שלי. חיים.
ואיזה מין חיים אני רוצה לעצמי? לאבא? איזה חיים אני רוצה לתת לאיתן? אני חוזרת ואומרת לעצמי שהוא לא אשם בטרגדיה שלנו ואין סיבה שישלם עליה מחיר בכך שתהיה לו אמא אפלה ועצבנית.  אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאיתן הוא הבן שלי, והוא לפני הכל ילד בפני עצמו. נכון שאתם קשורים, ותהיו קשורים אחד לשני לעולמים, אבל אתם לא אותו אחד וזה לא הוגן לקשור את גורלו בגורלך.  
והרי כבר אמרתי בעבר, שאני לא מעוניינת לגדל אותו בצל האובדן. זה לא מגיע לו. מגיע לאיתן לגדול בטוב ובאהבה, מגיע לו להיות חלק ממשפחה שמחה ומאושרת.

ולא רק שבחרתי בחיים, הרי שאת ציווית עליי את החיים. את. המלאכית שלי. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאיתן לא הגיע אליי סתם. מזכירה לעצמי ששלחת לי אותו, ששמרת לי עליו, שדאגת שיהיה לי אור בתוך כל החושך שנפל עליי מאז לכתך. אם לא היית רוצה שנבחר אני ואבא בחיים לא היית עושה את כל זה. לא היה לנו ילד קשת, בטח לא שנה אחרי.   

אז ביום בהיר אחד יצאתי לעולם החיצון.

לא אשקר- המפגשים הראשונים היו קשים. מאוד.
מצאתי את עצמי יושבת במעגל עם תינוקות ואימהות אחרות ונתקפת רגשות קנאה קשים.
שומעת סיפורי לידה עם סוף שמח ונתקפת בכעס אימתני. למה אותך לא יכלו להציל כמו שהצילו את החמוד ההוא, שנולד בשבוע 32, בלידת בזק ואגינאלית? למה אני לא יכולתי ללדת אותך בלי להיקרע, כמו שאותה אמא ילדה אותו, ועוד במצג עכוז?
הקשבתי לסיפורים מפי אימהות אחרות ובפנים בערתי. למשל על אחת האימהות שהחליטה, סתם מתוך דחיינות, לא להתחסן נגד שעלת ולבסוף התינוקת שלה נדבקה במחלה וסבלה סבל רב בשבועות הראשונים לחייה. היה בי צורך עז לקום ולנער את האישה הזאת. כעסתי על הזלזול הזה בחיי התינוקת שלה, ועוד יותר כעסתי שלמרות הזלזול היא בכל זאת יצאה עם תינוקת חיה. ואני? אני הקפדתי על הכל. אין דבר שפיספסתי איתך אהובה. ובכל זאת. אני פה ואת שם.
למה? למה אין לי תינוקת חיה? רציתי לצרוח לכולן.

הייתי חוזרת הביתה מוצפת. חושבת שוב ושוב על האימהות האלה ותוהה האם גם אני אהיה אי פעם כזו. תוהה לעצמי איזו מין אמא הייתי אילולא איבדתי אותך. איך הייתי מתנהגת כאמא שלך, ללא צל האובדן שמרחף מעליי? האם גם אני הייתי מתלוננת על הא ועל דא? האם הייתי מקלה ראש בנושאים שונים במקום להיות סופר- חרדתית כמו שאני עכשיו? האם הייתי לוקחת אותך כמובן מאליו?
כנראה שכן.
אבל אני לא. אני הכי לא. וכנראה שכך אהיה תמיד.

אבל מה שהציף אותי יותר מהכל היה רגש הקנאה על הקשר שיש בין האימהות הללו לבין התינוקות שלהן והחרדה בהבנה שאין לי את זה עם איתן.
מילא האימהות השונה שלי, זה ניחא. אני מבינה שזה משהו שילווה אותי לעולם ועד ובוחרת לא להיאבק בו.
אבל הקשר ביני לבין הילד קשת שלי? אותו אחד שחיכיתי לו כ"כ? אותו אחד שכ"כ פחדתי לאבד? כאב לי להבין שהוא נפגע וסירבתי לקבל את זה.  
עד כאן, את המחיר הזה אני לא מוכנה לשלם.

מצאתי את עצמי קרועה- מצד אחד, הצורך שלי לכאוב על מותך עדיין שריר וקיים, ואפילו גאה מאז לידת איתן, ומצד שני.... אני רוצה, צריכה, משותקקת להיות קצת... קצת כמו אימהות אחרות. בלי הערפל האינסופי הזה, בלי הדמעות הללו שאורבות לי בכל קצה של מחשבה.
רציתי לטפח את האושר שנזרע בי לאחר לידת איתן, ויותר מכל רציתי להקיף את איתן באהבה ונתינה אינסופית... אבל ענן האובדן העיב על זה. מאוד. עד כדי כך שזה נראה לי בלתי אפשרי פעמים רבות.
אז מסתבר שלהחליט להתעשת זה לא מספיק, וכל הרצון הטוב שלי גם הוא מוגבל ביכולותיו.

אבל אז פתאום החלו להופיע לאט לאט ימים טובים. והקשר שלי עם איתן החל גם הוא להתגבש לו לאיטו. ומפה לשם, אפילו הבנתי שאני מחכה למפגשים האלה. ומצאתי את עצמי שמחה עם איתן יותר ויותר.

עד שהגיעה הנפילה. ואז שוב התרוממות. ושוב נפילה. וחוזר חלילה. בין אם זה הגילויים החדשים אודות מקום קבורתך, הבשורה על כך שעוד מעט תיוולד לי אחיינית, או סתם תובנות שנופלות עליי בנוגע לאובדנך ולמי שאני מאז... מצאתי את עצמי ברכבת הרים. עליות ומורדות כל הזמן. בלופ אינסופי.

מספיק היה ששאלו אותי, שוב ושוב, האם איתן הוא הילד הראשון שלי.
מה לענות? את האמת? אבל למה בכלל להיכנס לזה? למה צריך להכניס אדם כזה או אחר לאובדן שלי? הלוא ברור שזה לא יוביל לאף מקום.
אבל לא יכולתי לומר "כן". והאמת, שגם לא מאוד ניסיתי. בוער בי להגיד את האמת, בוער בי לדבר עלייך, בוער בי לצעוק לכולם.... שהייתה צריכה להיות לי עוד ילדה, אבל היא מתה.
"לא" אני אומרת. ישיר ותמציתי. לא מפרטת. מתפללת שבזאת יסתיים הראיון.
לשמחתי ברוב המקרים כך קרה. אנשים לא המשיכו לשאול. אולי התשובה הלקונית שלי הרתיעה אותם. 
אבל היו מקרים בהם שאלו וגם שאלו.
"באמת??? וואו, בן או בת כמה הגדול/ה שלך?"
אוי לא. לא. לא לא לא לא. אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. מנסה בכל הכוח להחזיק את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה.
"היא לא איתנו, הגדולה שלנו" אני אומרת בקול רועד. או שאני עונה "יש לאיתני אחות גדולה שלא בחיים".
וכך מסתיים הראיון. ואני שמחה. אני גאה בעצמי, מרגישה טוב עם עצמי, שאני לא מחביאה את קיומך, וצועקת אותו בקולי קולות.

היום, 4.5 חודשים מאז לידתו של איתן, אני במקום אחר.
עברתי דרך עם עצמי. ועברתי דרך עם איתן. לא אשקר, עדיין יש ימים קשים. יש טריגרים שמורידים אותי למטה, ואני חדלה להיאבק בהם. אני מקבלת אותם ויודעת שהם חלק מחיי, מעתה ועד עולם. אבל יש יותר ויותר זמנים טובים. יותר ויותר צחוק. יותר ויותר נחת. שלווה. יותר טוב. 

אני מבינה שהחיים שבחרתי בהם הם אותם החיים שיועדו לי עם מותך, כאלה אמביוולנטיים. לא מאושרים ב100 אחוז, אבל גם לא כואבים לגמרי; אף פעם לא יהיה רק אושר, ומצד שני, הכאב כבר לא ממלא הכל. יש איזון מסויים בין ה"יש" לבין ה"אין", והניסיונות שלי להטות את הכף לצד כזה או אחר לא באמת צולחים.

אז אני מקבלת את החיים האלה. חיים שבהם האושר צומח ופורח, אך מדי פעם מגיע ענן כבד ואפור שמחשיך הכל.

איתן ממלא אותי. לצד הכאב האינסופי שלי עלייך אני מתמלאת אושר ואהבה כשאני איתו. וחושבת עלייך. ומתגעגעת. כל הזמן.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dasi985 אלא אם צויין אחרת