00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כי בואנו זה טוב

תהפוכות ורגשות

הכל התחיל כשחזרתי בצהריים וגיליתי שהאישה החליטה לעזוב עם הילדה ואני תקוע ככה לבד, אני והחתול.
ואין ברירה, יש רק עוד קצת עד לסיום שנת הלימודים וכל מה שאני רוצה זה לסיים ולחזור לחופשה בטקסס.
עבדתי קשה, השתגעתי מגעגועים לילדה שלי וגם לאישה אך געגועי לאישה לוו בתיסכול גדול וגם כעס ואני חושש שחוסר הכלה מצידי.
אז עשיתי את המיטב שלי, נלחמתי בשיניים להמשיך הלאה בלי להתבכיין בלי ללוות את ימי בעצבים.

אנשובי, חתול אהוב וצייד מוכשר צרח ערב אחד, צרחות שלא הכרתי אף פעם.
ראיתי אותו שוכב על הריצפה שיערו סמור והאינסטינקט המטופש הראשוני שלי היה לגעת בו.
התחשמלתי ומשם יש לי עיסה בעלת זמן מימדי אחד בלבד בזיכרון.
אבל הדיכאון שאחז בי מאז שאימא נפטרה נעלם, הוא לא שם יותר.
אני עצוב על אנשובי, שלא ילווה אותי יותר בחיים, שלא ישן לי על הראש, שלא ישתמש בי כסולם או מקפצה ממדפים.

 

אבא הגיע לאיטליה כדי לעזור לי לחזור לטקסס, כדי להרים אותי מהדחיסות של כל הרגשות האלה ואיתו הוא הביא את המלאכית הקטנה שלי.
ארזתי את עצמי והגעתי הביתה, לטקסס, פתאום הריח הביתי וההרגשה של משפחה עטפה אותי בבת אחת.
הייתי בסחרור, כמה חיבוקים, כמה אהבה, כמה שכחתי אותם עם כל הלימודים האלה שלי.
ואת הסופ"ש ביליתי עם כולם, כולל ג'ו, הדוד של אבא, שהוא רבע בנאדם מהטיפולים שהוא מקבל, הוא נראה קל כמו נוצה.
אחד האנשים שתמיד היו מוצקים וחזקים כל כך, נורא שברירי בעיניי כעת.

ביום ראשון הלכתי לראות את אישתי שאישפזה את עצמה בעקבות מצב נפשי קשה.
עכברונת מבוהלת, עינייה מרצדות בפחד, שיערה אפרורי ויבש, לא מסורק.
לא עוד האישה המתוקתקת והמושלמת שאני מכיר, הצל של עצמה, פירורים של מה שהיה.
הבטתי לה בעיניים, 'אלוהים אדירים, את זה אני עשיתי לה', אמרתי לעצמי והיא חיבקה אותי שואלת אם הכל בסדר עם הילדה.
כי לא ייתכן שאני באתי אליה, לראות אותה, האישה שעשתה לי רע במשך תקופה ארוכה.

דיברנו, אמרתי לה שאני גאה בה שהיא בחרה לטפל בעצמה לבד, שהיא הבינה שהיא זקוקה לעזרה.
היה לה ווידוי, "הכרת אותי שבורה, לא שברת אותי", היא דיברה על הילדות שלה, על הקושי שלה וההרגשה של נטישה.
שהעובדה שהקדשתי את כולי רק ללימודים והיה לי קשה לתת מעצמי הרבה יותר גרמה לה להתרחק ממני.
היא מבינה שהייתי בסדר, שאיזנתי את עצמי כמה שהייתי מסוגל, שהיא זו שהייתה זקוקה למשהו אחר באותו הרגע.
כשהייתה עם הקטנה לבד, בלי העזרה שלי, היא הבינה שהיא לא מתפקדת והיא נבהלה.
היא לא רצתה להיות כמו אימא שלה, לא מתפקדת, לא אוהבת, לא נלחמת על ילדיה.

כשהבטתי בעינייה, הרגשות הקשים שחשתי כלפיה נעלמו, היא חיפשה מגע, חיבוק ואהבה ברגעים שהיינו ביחד.
סירקתי את שיערה באצבעותיי ונתתי לה לנוח מכל המחשבות שלה, מחשבות כאלה קשות ונוראיות.
כשעזבתי אותה שם, אמרתי לה שאני לא מוותר עליה..
"גם כשאתה אומר שאתה מוותר, אתה לא מוותר אף פעם"


 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל בואנו קינדר אלא אם צויין אחרת