00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

רשומה אחרונה

תודה לחברי הבלוגיה על המילים החמות ודברי הנחמה. מצרף את ההספד שהקראתי בהלוויה של אמא שלי ואת הרשומה האחרונה שהמיזנטרופית כתבה בשבוע שעבר.

הספד:

"אמא שלי היתה האמא הכי טובה בעולם. זה אולי נשמע בנאלי, וכנראה שהרבה אנשים חושבים כך על האמא שלהם, אבל הם טועים. אמא שלי היתה האמא הכי טובה בעולם.

היא אהבה, חיבקה ונישקה, הרעיפה מחמאות, עזרה ככל שיכלה מבלי להתערב יותר מדי, אבל גם לא חסכה ביקורת ולימדה אותנו להסתכל על העולם בצורה אובייקטיבית וביקורתית.

האמת תמיד היתה עבורה הדבר החשוב ביותר, אלא אם העובדות היו עלולות לקלקל סיפור טוב. במקרים אלה האמת היתה קצת פחות חשובה.

לפני כמה שנים אמא שלי התחילה ליישם את כשרון הכתיבה האדיר שלה בכתיבת בלוג. היא כתבה בהומור על ענייני היום ועל זכרונות העבר, על החיים של המשפחה באירופה, על העליה לארץ בסוף שנות הארבעים, על החיים במעברה, על גיל ההתבגרות, הצבא ועל הילדים שלה, יואב-הכינוי של רמי, ויונתן - הכינוי שלי. 

הבלוג שלה הפך מוקד עליה לרגל של עשרות בלוגרים, כמו גם של המשפחה.

מאז שאיתן, הבן שלי, נולד, היא כתבה עליו מספר סיפורים, ובכל רשומה שלא היתה קשורה לאיתן, היא הוסיפה פינה עם עדכונים לה קראה "הפינה של עומר" שהיה הכינוי של איתן בבלוג.

איתן נולד בארה"ב, ואמא שלי הספיקה לפגוש אותו פנים אל פנים רק פעם אחת כשהיה בן שמונה חודשים, אבל לא פיספסה אף הזדמנות לראות אותו ולדבר איתו בסקייפ.

היא ידעה הכל על איתן: מה הוא לומד לעשות, לומד להגיד, שהוא אוכל בננה כל בוקר, במה הוא אוהב לשחק ומה לקרוא, היא ידעה שהחברים שלו בגן הם מקס ות'אצר, ואפילו שמשחת השיניים שלו היא בטעם בננה.

 

אני רוצה להקריא את הברכה שהיא כתבה להולדתו של איתן:

'ילדיי יקיריי אורי ורוי, נכדי הבכור משוש עיניי איתן- ג'ייק, מחבקת אתכם
מרחוק.
אינני עימכם פיזית, אך היו סמוכים ובטוחים, שרוחי ומחשבותיי סובבים אתכם
כרגע.
למעשה, אם תצמצמו את העיניים תוכלו לראות באוויר המרעיד מחום את
דמותי, יושבת על ראש קקטוס שגורלו נגזר בזה. אין כמו האושר הזה. כן,
בזאת אני מסירה את הטאבו והג'ינקס מהמילה "אושר": לידתו של התינוק
המושלם הזה גודעת את הרע מהעולם. אני מסתכלת בפניו של הנכד שלי ולא
יודעת שובע. אני מקווה לחבקו בקרוב מאוד, להריח אותו ולנשק אותו חזור
ונשק.
איכשהו זה מעמיד את כל החיים בפרופורציה אחרת. לא פעם שאלתי מה
התכלית של הקיום הקצר כאן, פסיק בתוך הנצח, כשאנו לא משאירים אפילו
שריטה על כדור הארץ.
פתאום אני מבינה, שלא רק שריטה אני משאירה, אני שותלת נטע רך ותוקעת
יתד בעתיד כאשר העץ הזה יעלה ויפרח, יתקשט בענפים ובעלים ויתן פרי.
הילד היקר הזה ימשיך את קיומנו הרבה אחרי שלא נהיה כאן.
בפניו היפות הוא נושא לעתיד את הוריו, אך גם את הסנטר שלי, לפניי
שהוכפל, הפה של אורי ושל אבי המנוח. אני בטוחה שגם ג'ודי ומייק, סבתא
וסבא יקרים, רואים בו את עצמם ואת השושלת ממנה באו ובינהם ג'ק ואדית
זכרם לברכה.
ילדיי אהוביי גדלוהו באהבה, בנחת ובקלות להיות בן אנוש בוגר ומופלא,

חכם ובעיקר מאושר.'

 

איתן יֵדע כמה הסבתא שלו אהבה אותו.

נגדל את איתן כמו שאמא גידלה אותנו, שיסתכל על העולם בצורה מפוקחת, שיאהב, שישמח ושיהיה מאושר.

תשארי איתנו במחשבות ובזכרונות.

אוהבים ומתגעגעים,

אורי, רמי, רויטל ואיתן.

 

 

שינויים בהרגלי הצריחה

נגיד שנקלעתם שלא בטובתכם לבית קברות. ונגיד שבבית הקברות מתנהלות עכשיו שתי לוויות של אנשים שאינכם מכירים. אתם צופים בטקס מהצד. קבוצה א' של האבלים עומדת בשקט סביב הקבר. כולם מרכיבים משקפי שמש כהים. יתכן שחלקם  מזילים דמעות בחשאי,  אך ממהרים לנגב אותן. קול לא נשמע,  עוף לא צייץ. שומעים את קולות רגבי האדמה נוחתים בבור פלופ-פלופ-פלופ.

עכשו אתם מתבוננים בלוויה ב': כל המלווים צורחים במלוא גרונם. בכי קולני. יבבות. צעקות "למה הלכת למה?!" מריטת שערות. כמה נשים תולשות בציפורניהן את עור הפנים. איש מבוגר עומד לשפת הבור ומתכנן לקפוץ פנימה. הוא צווח וגם אלה שאוחזים בו ומונעים ממנו לקפוץ צועקים חזק. כמה נשים נופלות, ומאבדות את ההכרה.

 

חידה: מי מהנפטרים מרוקאי?

 

תשמעו סיפור. חבר קיבוצניק סיפר לי לפני שנים על לוויה קשה בקיבוץ: קברו חייל שנפל בשירות. אביו של החייל היה בן קיבוץ. אשתו, ילידת מרוקו, חיתה בקיבוץ מעל לשלושים שנה, אחרי שהגיעה אליו כילדת חוץ. היא היתה חברה פעילה בקיבוץ.  היא אימצה את נוהלי ההתנהגות  המקובלים במקום. הלוויות בקיבוץ הן תרבותיות מאד ומאופקות. גם בלוויות חיילים נשמרים האיפוק והשקט. והנה אותה קיבוצניקית ותיקה, צרחה והשתוללה ומרטה ושרטה. חבריה בני הקיבוץ, שאמונים על שיוויון לכל, גילו "הבנה" – "נו כן, בתנאים רגילים היא שומרת פסון שהיא כמונו. אבל ברגע חמור של משבר, מתקלפת הקליפה התרבותית ויוצאת ממנה המרוקאית".

חברתי המנוחה ורדה איבדה את בעלה לשבץ מוחי פתאומי. אחרי שלושים שנות נישואין היא היתה עדיין מאוהבת בו – בהחלט תופעה לא טבעית ויוצאת דופן, ולדעתי לא לגמרי חוקית. חודש לאחר מותו חזרה ורדה לעבודה, שחורה מצער. לדעתה, היה צריך ללמד במערכת החינוך "קורס מוות": להכניס לתודעה של הילדים מגיל צעיר, שמוות הוא חלק טבעי, צפוי ונורמלי של החיים, וכך לנטרל את היגון  אחרי פטירת היקר לך. אמרתי לורדה, שאי אפשר ללמד לא לכאוב – הכאב על מות טבוע בנו מבחינה ביולוגית. ויש ראיות לכך גם בתצפיות על בעלי חיים.  אני מאמינה שהצער הוא אותו צער, הכאב הוא אותו הכאב. אבל התגובות לכאב הן נלמדות והן תלויות תרבות.

 

עם השנים התגובות שלנו לצער משתנות והולכות. אם פעם יכול היית לזהות את העדה הקוברת לפי הרגלי הצריחה שלה, ("פרימיטיבים"), או השקט המוגזם שלה ("חסרי לב וקרים") ,כי איש לא יוצא נקי מלפנינו, הקבורות העדתיות  הופכות לנחלת העבר. נוצרת "תרבות ישראלית" כללית  די אחידה לקבורה. אנחנו,  כרגיל, לא ממציאים כלום. אנו רואים באמצעי התקשורת לוויות של גדולי העולם. איזה פאר, איזה הדר, איזו מכובדות! גם אנחנו רוצים ככה! אצלנו קשה לארגן כרכרות זהב לנפטר, כי המעברים בבתי העלמין שלנו  צרים מדי. אף פעם לא ראינו לורד אנגלי מנסה לקפוץ עם הפראק שלו לתוך הבור הפעור של אשתו. אבל בכל הלוויות רמות הדרג – נואמים! אז אולי אין לנו כרכרות זהב, אולי אנחנו לא יכולים לארגן מאה סוסים אבירים מקושטים באבני זברובסקי ובציצים צבעוניים, אבל לדבר? רק תנו לנו צ'אנס!   אשה נואמת לבעלה. אב מספיד את בנו. בן מספיד את אמו, אח את אחותו, בחלק מהלוויות כל בני המשפחה נואמים, וגם השכנים נדחפים. אני אומרת לכם, כבר ראיתי לוויות שהתארכו כל כך במלל, עד  שהנפטר התחיל לתסוס. אם איתרע  מזלך להידקר למוות בחוצות העיר ב"פשע שנאה",(כידוע יש גם "פשעי אהבה"),  גם לנשיא  יש מה להגיד לך במותך ("תהיה חזק למעלה"). ומשם ואילך הוא מפליג בשבחיו של הנרצח, מאציל לו תכונות תרומיות  ואף אחד לא עוצר בעדו.  המת שומע את כל הכתרים שקושרים לו, ושואל את הקברן בשקט אנגלי - טיפוסי: "תגיד, הם מדברים עלי?"

עכשו, ברור שאם בני המשפחה מבלים את הלילה לפני הלוויה בכתיבה יוצרת , ובחיפוש בגוגל "איך כותבים בן אדם על רמא?" הם בוכים פחות. כי קשה לבכות ולדבר בעת ובעונה אחת. וכך אנו הופכים לאט לאט לאומה של קוברים ייקים.  אפילו בדיסלדורף לא עושים את זה יותר טוב.

ומה אתם אומרים על מחיאות הכף? מיד כשראיתי את האוהדים במגרש של ליוורפול עומדים  ומוחאים כף לאבי כהן ז"ל הבנתי שנפל דבר. מה זה למחוא כף רק לאנשים חיים? האם המתים לא שיחקו את משחק החיים כהלכה? מאד קוויתי כי בהגיע יומי, גם לי ימחאו כף. ולדעתי גם מגיעות לי מחיאות כפיים קצובות. בינתיים למדתי שמוחאים כף  רק לשחקני כדורגל ולשחקנים עלי בימות. אני שוקלת הסבה מקצועית. תמיד התעניינתי בכדורגל. אני מכירה כבר ביטויים אופייניים למשחק: "הכדור הוא עגול", "ככה לא בונים חומה". וכשמכניסים סל, קוראים בקול  "גווווול!"

 

עכשיו נותר רק למצוא כיתוב מתאים למצבה. כי עכשיו גם מתבטאים על המצבות. מעתיקים שירים, מצטטים את שייקספיר, וראיתי גם כיתוב "אהבתיה! אני יודע זאת פתאום!" (אידיוט! אתה לא חושב שקצת מאוחר מדי?). ברור שאני צריכה לכתוב  זאת בעצמי, מבעוד מועד. חסר לי שאיזה עילג לשון יחרוט משהו מהרהורי ליבו על המצבה שלי. דברים שיביישו אותי לנצח. הכיתוב חייב להיות קצר וממצה, יבטא את מה שיצרתי בחיי ויתמצת את מסקנותי מהחיים. ואת מורשתי לעתיד ליקירים לי. וכמובן, צריך להרשים את הקורא המקרי, שיגיד "פששש, איזו אשה מופלאה שוכבת פה" (דבר שנהגו להגיד גם כששכבתי בחיי). 

לילות התהפכתי על משכבי. בכל זאת, מחוייבות נצחית.

כמו כל הברקה, היא היא פשוט צצה:

"הכדור הוא עגול!"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

68 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת