00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Cherry Blossoms

מסעות למעמקי הנשמה

הגירוש

בסוף לא ניתצתי לו את הפסנתר או גזרתי לו את כל החולצות, פחות בגלל שהוא רוקן את כל חפציו לפני שהספקתי ויותר בשל הרצון לשמור על הכבוד העצמי, למרות שהיה ראוי לכל זה ואף יותר. הפעולה היחידה והמתבקשת, ואף מוטלת עליי מכורח חוק הייתה - הצהרה על סיום היחסים ביננו. הרעיון היה לחשוב צעד אחד לפניו, אולי אפילו שניים. אמנם היה במעשיו שמץ של תכנון, אבל מחשבה על התמונה המלאה והפרטים הקטנים, או הגדולים, מעולם לא היו הצד החזק שלו. אני זאת שיזמתי, דחפתי ולחמתי כדי להסדיר את המעמד שלו כאן וכמה שיותר מהר. כשעברתי אז לשם למענו, לא עשה חלקיק מכל זה עבורי, אפילו לא את הבירור של מה ואיך. כל כך מובן מאליו היה בשבילו שאעזוב את חיי כדי להיות לצידו, אמצא לעצמי עיסוקים להעביר את הזמן ולהעסיק את הדעת.

ועכשיו הזמן שכל הבירוקרטיה הזאת תתייצב לצידי. כמובן שלכל דבר הקצב שלו, אבל למי שמכיר קצת את העניינים מבפנים, יחד עם סיפור אישי המשוחק בדרמטיות-יתר, יש היכולת להאיץ גם את המנומנם מבין פקידי משרדי הממשלה. חשוב היה לפעול מהר ובדסקרטיות כי בערוץ התקשורת הבודד שעוד קיים ביננו נשארה מטרה אחת נוספת שיש להשיג.

מקץ שבועיים, לובשת את השמלה-לאירועים-מיוחדים ונועלת את סנדלי הסטילטו המתאימות, עולה למונית ונותנת לנהג את הכתובת של המשרד שלו. לא נושאת איתי דבר פרט לדף נייר מקופל. מכירים אותי כאן. בזמן שממתינה מול דלפק הקבלה עד שיגשו לקרוא לו, פתאום היא חולפת מולי. אני מזהה אותה מהתמונה.  "מור" אני קוראת לעברה. אני תופסת לשנייה את מבטה אבל הוא ריק מתוכן. לא ציפיתי שהוא יספר לה עלי או יראה לה תמונות. אני קוראת לה שוב, עכשיו היא קרובה יותר, ומוסיפה גם "מה שלומך?". לאט-לאט אני מבחינה כיצד יורד לה האסימון והיא קופאת במקומה. אני מנצלת את ההזדמנות לגשת אליה, ולעטוף אותה בחיבוק דוב. מיד לאחר מכן מביטה היישר לתוך עינייה ואומרת לה בקול עמוק וברור מילה אחת -תודה. היא ממשיכה לעמוד משותקת עוד מספר שניות ומספיקה לפלוט בלחש "יש לי צמרמורת" לפני שאוספת את עצמה ומזדרזת להיעלם. לא עוברת דקה והא מגיח מולי מהקצה השני של המסדרון, מתקרב בצעדים איטיים ומסמן לי להיכנס איתו לתוך אחד החדרים. לא, אני מנידה בראשי. זה יהיה קצר, אני אומרת. וחושבת- הסצינה הזאת נועדה לקהל. לבסוף הוא מתייצב ועומד מולי,לא ציפה שאופיע פה כך ופניו לא מביעות שום רגש. הגעתי כדי למסור לך משהו, אני אומרת ומעבירה לו את הנייר המקופל. הוא ממשיך לעמוד, מחכה שאלך. אבל לא כך תוכננה הסצינה להסתיים. תפתח, אני דוחקת בו והוא מציית בשקט. מלבד הסמל הרשמי המופיע בראש העמוד אני יודעת שאין ביכולתו לעבד יותר מכך בכוחות עצמו. מה כתוב כאן, הוא שואל. ואני, שדאגתי ללמד אותו כל מה שידע בטרם הגיע ועודדתי אותו ללכת להמשיך וללמוד שיכיר את השפה לעומק אחרי שכבר השתקע, מוכנה כבר עם תרגום מתומצת ומדוייק. אני יודעת שהעברית שלך היא לא יותר מרמת הפלרטוט-עם בנות-המשרד, אני פותחת, לכן אעדכן אותך בקצרה שמרגע זה המעמד שלך מבוטל, אתה עובד לא-חוקי ונדרש לעזוב את הארץ בהקדם האפשרי. עכשיו, אתה רוצה שנלך לבשר לבוס שלך ביחד או שאגש לבד? אני רוצה שתלכי, הוא מסנן. אני!  זאת שהביאה אותו לכאן! אבל לפני כן, מצעידה אותו למסע קצר בין החדרים במשרד, לאסוף ולמסור לי מספר חפצים שמעולם לא הסכמתי שיימצאו שם. ועוזבת. בפעם האחרונה שאראה אותו.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CherryBlossoms אלא אם צויין אחרת