00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

SilentMike ניוז

האם הפמיניזם עומד להעלם מהעולם?

זו לא משאלה או תחזית. זו שאלה שמבוססת על אבחנות. כתבתי בעבר על נושא הפמיניזם, ולמרות שהתומכות היותר קולניות שלו לא אוהבות את הדעות שלי, אני בהחלט מתחבר לרעיון המרכזי: נשים הן בנות אדם כמונו וזכאיות לשוויון זכויות מלא. אבל אני לא מכנה את עצמי פמיניסט וככל שאני חוזר ונתקל בפנים הפומביות של הפמיניזם במרחב הציבורי, אני יותר ויותר חש בצורך להרחיק את עצמי מהמונח וממה שהוא מייצג בחברה שלנו. אני לא הבעיה כמובן. לאף-אחד לא צריך לשנות במיוחד מה אני חושב על נושא מסוים. הבעיה היא שהעמדה שלי משקפת את המצב בחברה: מצד אחד הרעיון שנשים שוות קונה אחיזה, ומצד שני הפמיניזם לא מאומץ ע"י מרבית האזרחים, ואפילו לא ע"י מרבית האזרחיות. בתור דוגמא אחת הנה סקר מארצות הברית מהשנים האחרונות שמראה שרוב האמריקנים (ורוב האמריקניות) לא רוצים קשר לתגית הזאת. ואם תגגלו תגלו שהסקר הזה לא לבד והתוצאות שלו לא חריגות. אתם רוצים להמר שהמצב בישראל הפוך? לא הייתי בונה על זה.

אז כאמור מעניין אותי לדעת. האם הפמיניזם, כתנועה חברתית רצינית, מאבד את הרלוונטיות שלו ועומד להעלם?

כדי להסביר את המקורות האפשריים למצב המוזר אני רוצה לחזור קצת לעבר. אין לי נתונים מדויקים ואני עצלן מכדי למצוא אותם, אבל אני עומד להמר שהפמיניזם מעולם לא קנה לו אחיזה מוחלטת במרבית המדינות. הסיבה לכך היא שתמיד היה מדובר בתנועה רדיקלית, ותנועות רדיקליות נוטות להישאר בשוליים (לפחות כל עוד המדינה שומרת על הדמוקרטיה שלה). נהוג לחלק את הפמיניזם בעולם המערבי (העולם גדול ומורכב ולכל מדינה יש קצב משלה. אני אתמקד מערב אירופה ובארצות הברית, עם דגש על ארצות הברית) למספר גלים:

הגל הראשון של הפמיניזם: גל זה התרחש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והתמקד בהבטחת זכויות יסוד לנשים, שהעיקרית שהבן היא זכות ההצבעה. את המאבק הזה יש לראות בקונטקס הרחב יותר של המאבק לזכויות אזרח ולזכות הצבעה אוניברסלית (Universal Suffrage). מדינות כמו בריטניה מתגאות במסורת של מאות שנות דמוקרטיה, אבל האמת היא שרק במהלך המאה ה-20 הפכה זכות ההצבעה לנחלת כלל האוכלוסיה הבוגרת במרבית הדמוקרטיות המערביות. במאות הקודמות ההצבעה היתה זכות השמורה לבעלי רכוש בעל ערך, והאנשים האלה היו בד"כ גברים לבנים ממעמד גבוה (למרות שיש מקרים חריגים).

הגל השני של הפמיניזם: גל זה התרחש בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. מתמקד בקבלת שוויון חברתי מלא לנשים: שותפות מלאה בשוק העבודה, הכרה בזכות של נשים לבחור את סגנון החיים המתאים להן, שוויון בנישואין, זכות האישה על גופה וכיוצא בזה (שכולן מטרות ראויות בהחלט לפחות לדעתי). רוב הפעילות הפמיניסטיות המבוגרות יותר במערב היום הן בוגרות הגל הזה. בגל השני של הפמיניזם אנחנו גם עדים לעליתו של הפמיניזם האקדמי ושל המחלקות ללימודי נשים (שהפכו מאוחר יותר למחלקות ללימודי מגדר) באוניברסיטאות בארצות הברית, מחלקות שלרבות מהן יש מוניטין של לימוד אידאולוגיה ויחס בעייתי עם העובדות. בנוסף במהלך גל זה עולה הפמיניזם הרדיקלי, שחסידותיו לא מסתפקות במתן זכויות שוות לנשים כפרטים כדי שיחליטו בעצמן, אלא דורשות מהפך בסדר כולל החברתי (לפי תפיסת העולם שלהן כמובן).

הגלים השלישי והלאה של הפמיניזם: האמת שאחרי הגל השני הספירה קצת מתבלבלת, וזה לא בדיוק ברור באיזה גל אנחנו עכשיו. מה שכן ברור זה שפה בערך האקטיביזם פמיניסטי מתחיל לאבד הרבה מאוד אנשים שאמורים להיות במחנה שלו. כי המחלקות למגדר מאוכלסות עכשיו בהרבה פמיניסטיות מלומדות שיש להן כל מיני רעיונות מענינים לגבי הצורה בה העולם עובד, והצורה בה הוא אמור לעבוד. רעיונות מענינים אבל לא בהכרח מחוברים למציאות. וכמובן שקול הרדיקליות נשמע רם מעל לכל קול אחר, וכמובן שמאחר שמדובר בקבוצה אידאולוגית קיצונית קולות אחרים לא זוכים להקשבה ואין החלפת רעיונות מאתגרת. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מסייעות בהפצת המסר הקיצוני וגם בקמפיינים של שיימינג והפחדה שזכינו לראות מהם גם בארץ בשנה האחרונה.

יש גם פמיניסטיות אחרות, כמובן, שאומרות דברים הגיוניים. נשים כמו כריסטינה הוף סומרס למשל שיודעות להתנגד לסקסיזם בלי להיות קיצוניות ומשוגעות. אבל שמתי לב שרוב הפמיניסטיות הסבירות הקולניות יותר הן נשים מבוגרות יחסית, בוגרות הגל השני. המחלקות למגדר במערב בהן "מחנכים" פעילות פמיניסטיות חדשות מאוישות היום בעיקר בנשים המחזיקות בעמדות רדיקליות (ולמרבה הצער תופעת האידאולוגים הרדיקלים חורגת מתחומי המחלקות למגדר. אבל על זה בפעם אחרת), ונשים אחרות פשוט לא בוחרות בפמיניזם ולעיתים אף נדחות ממנו.

במידה רבה יתכן שהפמינזם הוא קורבן של הצלחתו. פעם העולם רצה את הנשים שלו כנועות ושקטות, ונשים שלא רצו להיות כאלה היו צריכות להילחם על מקומן, ועל השוויון שלהן, כמעט לא היתה להן ברירה אלא לקרוא לעצמן פמיניסטיות. שום דבר אחר לא היה הגיוני בכלל. אם רצית להיות רופאה או עורכת דין, אם רצית לוותר על משפחה מסורתית, אם רצית לקיים יחסי מין עם שותפים מרובים בלי להידחק לשולי החברה, היית אשה מאוד חריגה וקיצונית, והחברה הגיבה בהתאם. היום לאישה צעירה עצמאית ודעתנית יש הרבה יותר מקום בעולם, ויש לה ברירה. היא יכולה להסתכל אל תוך המחנה שקורא לעצמו פמיניסטי ולהקשיב לקולות שבוקעים ממנו. ואם הקולות האלה אומרים בריונות, צעקנות ובכיינות, וצבועים בגוונים של טירוף, אז האישה העצמאית והדעתנית יכולה לקחת את עצמה למקום אחר, רחוק ממקהלת הטירוף, ולהיות עצמאית ודעתנית שם. ולמרות שהדעות שלה היו מגדירות אותה לפני מספר עשורים כפמיניסטית, היא לא תקרא לעצמה פמיניסטית, וגם רוב העולם שסביבה לא יקרא לה בשם זה.

בעיני העולם היום יותר ויותר הפמניסטיות הן כבר לא אלה שמאמינות (ומאמינים) בשוויון זכויות לנשים. הן הפכו להיות אלה שמתלוננות על שטויות ושונאות גברים. בעולם המערבי החילוני של היום האמונה בשוויון בין המינים היא נחלת הכלל, ואילו הפמיניסטיות נתפסות כחבורה קולנית ומשונה שממשיכה לצעוק על פטריארכיה ומהפכות בתקופה הכי שוויונית בהיסטוריה המתועדת. הפמיניזם של היום מזוהה עם השמאל הרדיקלי (מה שמביא אותנו למונח האמיתי לחלוטין White Supremacist Capitalist Patriarchy שנעשה בו שימוש בשיח הפמיניסטי של היום), ומאוד קשה לזכות בתמיכת ההמונים כשחצי מהם (הימין) מוגדרים כאויב, חצי ממי שנשאר (הגברים) גם זוכים ליחס של אויבים לעיתים קרובות וגם רוב מי שנשארו הן בחזקת חשודות כי הן מתונות מדי.

אין שום דבר קדוש או מיוחד במילה פמיניזם. למעשה היא מילה די בעיתית לתנועה לשוויון שמקורה בנסיבות היסטוריות. והיום כשהמונח מורעל בשיטתיות לא רק ע"י מתנגדיו אלא גם ע"י רבים מתומכיו ותומכותיו הבולטים. מי שמאמינה היום בשוויון בין המינים היא פשוט בת-אדם, ואם היא רוצה להביע להביע את העובדה שערך זה חשוב לה עומדים לרשותה מגוון מונחים שבעזרתם שהיא יכולה לתאר את אמונותיה: ליברלית, הומניסטית, איגליטריאנית (Egalitarian) ועוד. למונחים אלה אין את המטען שיש למונח פמיניזם, והיא לא תצטרך לעבור מבחן טוהר כדי שירשו לה להשתמש בהם. אחת הסיבות שאני לא מתייג את עצמי במילה הזו היא שאני פשוט לא מוצא לנכון להוכיח שהיא תקפה לגביי בכל פעם שאני תוקף עמדה מטומטמת שמקושרת לפמיניסטית כזו או אחרת או מספר בדיחה מסוג מסוים. אין לי בעיה אם מישהו אחר יציין שלפי הגדרה מסוימת אני כן פמיניסט, ובאופן אישי אין לי בעיה עם התאוששות של המונח והפיכתו למשהו שרלוונטי למרבית אזרחי הכדור, אבל אני מתקשה לראות איך זה קורה. כרגע המונח מקושר במידה רבה לאנשים והתנהגויות שרובנו לא היינו רוצים איתם שום קשר, ואם הוא ימשיך במסלול הזה יכול להיות שהוא פשוט ידעך ויעלם או יהפוך למונח אקדמי איזוטרי ברגע שלמספיק האנשים מהזרם המרכזי יימאס לתת במה לדוברותיו.

בעיניי הפמיניזם הוא קורבן של הטרגדיה של הרדיקליות. לרדיקליות יש מומנטום משל עצמה, ותנועות רדיקליות מושכת אנשים שהם רדיקליים באופיים לא פחות משהן מושכות אנשים הגונים ורציונליים שבאמת ובתמים תומכים במטרות התנועה. לכן תנועה רדיקלית, לא חשוב כמה המטרות שלה צודקות, עשויה להתעוות ולהפוך לקריקטורה גרוטסקית של עצמה לאחר מספר עשורים. התהליך יכול להיות מואץ דווקא בגלל שתנועה השיגה את מטרותיה הצודקות. בעוד אנשי העקרונות אולי ירצו להגיע אל הנצחון הקרב, הרדיקלים המקצועיים ימהרו להרחיק את דגל המטרה הלאה, ואם אין מקום הגיוני להזיז אותו אליו, הם ירחיקו אותו על מחוזות הטירוף. במצב כזה בו אנשים פרגמטיים מנסים ליצב ניצחון שכבר הושג בדעת הקהל עומדים מול מהפכנים קולניים, לא קשה לנחש למי יהיה קל יותר לגייס המוני פעילים צעירים ונלהבים לשינוי (או פעילות צעירות) ולהשתלט על התנועה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל SilentMike אלא אם צויין אחרת