00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Cherry Blossoms

מסעות למעמקי הנשמה

amour

יותר אופטימית לקראת הפעם. הוא הביע קמצוץ של  נכונות בסיום הפגישה הקודמת, ובכל זאת מעורב  בעניין גם יצור זעיר ההולך ומתהווה שלא ניתן להתעלם מקיומו.

עד שהוא מתוודה. לא מעז להישיר מבט ופונה אלי דרכה- אף פעם לא בגדתי בה, היא יודעת. לא שכבתי עם אף אחת אחרת כל הזמן שהיינו ביחד, אפילו לא נשיקה. אבל בזמן האחרון אני נמשך למישהי אחרת. זרמים חדים של חום מורגשים במעלה ובמורדות הגוף. והוא ממשיך, אבל שום דבר לא קרה ולא יקרה, היא נשואה. לוקחת שנייה לעכל. באמת, טוב לדעת שזאת הסיבה שלא קרה כלום,  בגלל  שהיא נשואה. היא פונה אלי אחרי כמה רגעים, איך את מרגישה עם זה? בולעת את הרוק. זה.. טבעי, אני אומרת. מנסה לשמור על פוקר פייס בד בבד עם הנסיון לעכל את האינפורמציה החדשה. גם אצלי היו רגעים כאלה בקשרים אחרים (וגם בקשר הזה, הייתי צריכה להגיד במבט לאחור) וזה עובר, זה עבר. לא סיבה לפרק בגללה מערכת יחסים, בטח לא בשלב כזה, עם כל מה שקורה עכשיו. וחושבת לעצמי, אם רק היית אומר, משתף. היינו מתמודדים עם זה יחד, הייתי מקבלת, מפרגנת, ואולי אפילו מציעה להכניס את דמותה למשחק תפקידים.

מי זאת ? אני מעיזה לשאול.  את לא מכירה אותה, הוא מרכין את הראש, היא מהמשרד, מהנהלת חשבונות. הוא תמיד היה מספר לי על כל העובדים החדשים, איך פספסתי אותה, אני חושבת.

יש חדשות מהרופא, מהבדיקה? הוא נזכר ושואל אותי לפתע. עבר רק שבוע,  עדיין לא הייתי אמורה לדעת אבל אתמול התקשרה אלי רופאת המשפחה לבשר שהגידול שלי נמצא שפיר.  זאת לא הייתה הפתעה או הקלה גדולה, אני כבר ידעתי. ובכל זאת- אני עדיין לא יודעת, שיקרתי. וחוץ מזה, אני לא חושבת שבאמת אכפת לו, אני פונה דרכה,  הוא רוצה לדעת שהכל בסדר כדי רק שיהיה לו יותר קל לעזוב אותי. זה לא נכון, הוא מתנער מיד. את חושבת שלא אכפת לי ממך? ואז אני נזכרת איך שאלתי אותו, מזמן, אם אהיה חולה כשנהיה זקנים אז הוא יטפל בי. והוא אפילו לא היסס, אמר שלא. שסומך על בתי החולים והרופאים שיספקו את הטיפול הטוב ביותר ושהוא לא יהיה מסוגל לזה. כנראה שכבר אז היו צריכות להידלק כמה נורות אדומות אבל באותו הזמן התגברתי על העלבון והערכתי את הכנות ואת המודעות שלו למגבלותיו.  שיתפתי את שניהם בזיכרון הזה.  היא פנתה אליו, מחפשת תגובה. כן, זה נכון, גם עכשיו הוא עומד מאחורי ההצהרה הזאת, אפילו מנמק.  ומצד שני, פתאום עולה לי זכרון קרוב יותר.  איך שכשהיה לו קצת קשה כאן, עם הלחץ הבלתי פוסק מהעבודה, המרחק מהבית והמשפחה סיפר לי לא מזמן שחשב שבערוב ימיה של סבתו, שמתמודדת עם פרקינסון, יסע אליה, לעזור, לסעוד אותה, להיות שם. ודווקא זה חימם לי את הלב, אולי אפילו פיצה קצת על ההתנערות שלו ממני, בכל זאת מצב היפוטתי ורחוק מאיתנו שנות אור.

מאוחר יותר אזכר גם בפעם ההיא, איך שכשהיו לנו אורחים, הוא קיבל קלקול קיבה רציני ולא הצליח לקום מהמיטה.  התנהג כאילו הוא הולך למות. אפילו לשירותים, כדי לרוקן את הגוף שלו לא הצליח, ואני הייתי שם, תומכת אותו במרחק הקצר בין חדר השינה לאסלה, מפשילה לו את הבגדים, מחכה שיסיים, מורידה את המים. הייתי גם מנגבת לו את התחת אם היה צריך. וכשהמצב באמת נהיה חמור איך נסעתי איתו לבית החולים. הוא נלקח מהמיון ישירות למיטה, הכניסו לו עירוי, וגם שם, יושבת לידו, מחכה, מלטפת את היד, מביאה שמיכה כדי שלא יהיה קר והכי חשוב יודעת וזוכרת לעדכן את כל האחיות והצוות הרפואי על הרגישות שלו לפניצילין, שחס וחלילה לא יווצר נזק גדול יותר.  אבל הכרתו הייתה מעורפלת אז, ורק לאחר כחצי שעה של תמיסת מלח שחודרת לו לזרם הדם ומחייה את מערכות הגוף, התעורר וחייך כאילו תמיד היה בסדר ושום דבר בכלל לא קרה.

והיה גם הסרט הצרפתי ההוא שראינו אז ביחד, אהבה קראו לו. על זוג קשישים והשגרה שלהם עד שהאישה עוברת שבץ. והסרט מראה את החיים הקטנים שלהם אחרי, איך הבעל מוותר על החיים שלו ומקדיש אותם למענה. הסתכלתי על הסרט בביקורותיות אז, חשבתי- אני לא ארצה שאף אחד יסבול ככה בשבילי, יקריב כל כך הרבה, באופן שאולי אפילו לא ניתן יהיה להעריך.

הזמן שלנו תם, היא מנידה ראש לכיוון השעון. כן, הזמן שלנו באמת תם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CherryBlossoms אלא אם צויין אחרת