00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Cherry Blossoms

מסעות למעמקי הנשמה

וזה הסוף.

זה הגיע אאוט-אוף-דה-בלו ובתזמון הכי פחות מתאים שיכול להיות קיים בעולם והכי חסר רגישות. מצד שני, האם יכול להיות תזמון מוצלח לבשורה שכזאת?

בבוקר, עוד היינו אצל הרופא נשים. שבוע 6. יש דופק. יש שק חלמון. הכל תקין. אין התרגשות, אולי קצת ניתוק. הרופא מתרגש יותר מאיתנו, יותר ממנו. “תראו זה הבן שלכם” הוא מצביע. “או הבת” אני מוסיפה.  אחרי הבדיקה, ליד השולחן שלו, בזמן שמדפיס את תמונות האולטראסאונד של  העובר שלנו, מדפדפת בספרון חמוד שהרופא-נשים-סופר-חובב חיבר, לצד איורים יפהפיים בצבעי מים. טקסט שאמור לחזק את הקשר בין זוגות בהריון לתינוקם שבבטן. זה כבר אבוד בשבילנו, אדע מאוחר יותר.

רגע לפני שכל אחד נפרד לדרכו, ליום עמוס ומלא פעילות, ועד שניפגש שוב אחרי הצהריים לרופא השני, אני מציעה-מבקשת שישמור אצלו על התמונות. ונדחית מיד. הכל בסדר, אני אומרת לעצמי, הוא פשוט עוד מעכל. גם אני מעכלת אבל לי אין הפריווילגיה לא לשאת. את העובר. ותמונותיו.

והיום מטלטל ותובעני. רגשית, מקצועית. מאידך,  גם ממלא ומספק, מרגש וקצת משכיח. טוב שיש עם מי לחלוק, אספר לו הכל בדרך, בערב. יש לנו הרבה זמן איכות ביחד היום, יותר מכרגיל. בין לבין גם מוצאת את הזמן לחקור ולקרוא עוד קצת על הפלא הזה שגדל בתוכי.

נפגשים במקום שקבענו, אני מגיעה כהרגלי קצת קודם.  הוא תמיד מאחר. אבל לפחות הציע והגיע כדי לעבור את זה איתי יחד. הבעירה שבפנים מתמזגת עם זאת שבחוץ ואני בוחרת לצנן אותה עם לימונענע גרוס. הבעירה הזאת משתלטת גם  על הדרכים, שריפות שהתלקחו להן מעצמן מעכבות את הנסיעה  ומאיימות להרחיק אותי מהתור הדחוף שנקבע מעכשיו לעכשיו. בדרך אני מנסה להעביר את הזמן ולהסביר לו מה ההבדל בין fetus  לembryo  אבל הוא כבר לגמרי לא שם.

ובחדר הרופא, מפשילה הפעם את את הצד השני של שמלתי. זוכרת שהתלבטתי איתו מה ללבוש ביום שכזה, של התערטלות פיזית ורגשית כל כך אינטנסיבית. המחט של הביופסיה כבר בחוץ. אני לא מפחדת ממחטים, גם לא של 4 מ”מ. שום דבר לא מפחיד אותי, בייחוד לא כאב, שרק מזכיר  לי שאני עדיין חיה ומסוגלת להרגיש. הוא מחזיק לי את הרגל, ולא מסיר מבט לרגע. אחרי שזה נגמר ונחבש יוצאים החוצה. יעברו עוד שבועיים עד שנדע אם זה פיברואדנומה, קרצינומה או משהו אחר.

לא עוברת חצי שעה מרגע שהגענו הביתה והוא מתיישב מולי על הספה, בכבדות לא אופיינית. מביט לי היישר לתוך העיניים. אני לא רוצה את התינוק הזה הוא אומר, הוא שכבר חמש שנים לוחץ, משכנע, מחשב ומסביר לי איך-אפשר ולמה-כדאי. אוקיי, אני מגיבה באינסטינקט מיידי, בוא נדבר על זה, בוא נחשוב יחד, גם אני אולי עדיין לא מוכנה. אבל לפני שמספיקה לעכל הוא מודיע- אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד יותר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CherryBlossoms אלא אם צויין אחרת