נשים גדולות

העונה השלישית של "כתום זה השחור החדש" היא הדבר הכי קולנועי בטלוויזיה שלנו.

פלאשבק. ילד בכתה ו' חוטף קלקול קיבה יממה לפני הטיול השנתי לו ציפה כל כך. בהנחיית הרופא המודאג הוא נשאר לנוח בבית, ניזון מאוכל תפל במיוחד ומשוכנע שזה רגע השפל של חייו. במטרה לעודד אותו, אבא שלו חוזר מוקדם מהעבודה ולוקח אותו לבית קולנוע של קניון כושל. הסרט הוא "חומות של תקווה", והצופה הצעיר מתאהב במסך הגדול.

הילד הזה הוא אני. 20 שנים לאחר מכן, אני מתמוגג מארבעה פלאשבקים מדי פרק, בסדרת בית סוהר שמזכירה לי לא פעם את סרט המופת ההוא. בעונתה השלישית, "כתום זה השחור החדש" (לה אקרא מעתה "כתום") לא מחדשת שום דבר, והיא אפילו לא מנסה. יחד עם זאת, כתום עדיין מצליחה לרתק למסך הקטן ל-14 פרקים של כמעט שעה כל אחד. אין שם ציפייה לסוף טוב ואין קלישאות חבוטות. יש שם אמת פנימית של יוצרת מצליחה, חריפה ונטולת עכבות (ג'נג'י קוהן, "העשב של השכן"). כשהפריים טיים שלנו מוצף בתכניות מציאות המייצרות דרמה מלאכותית, הדרמה הקומית הזאת מייצרת מציאות שאפשר להתחבר אליה.

העלילה ממשיכה ללוות את פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), בהסתגלותה לשנה ורבע של חיים בכלא נשים. אלא שצ'פמן אמנם מניעה את העלילה, אך אין להתייחס אליה ככוכבת. הסדרה מתעקשת להעביר מסר סוציאליסטי שהקהילה האלטרנטיבית היא המרכז. כולן גיבורות, כולן חכמות, כולן יודעות את התורה. כל פרק מוקדש לסיפורה של אסירה אחרת, בסדר שנראה אקראי כמעט. הוא נפתח בהתרחשות כלשהי מנקודת מבטה של הגיבורה המתחלפת, מלווה בהבלחות של מספר פלאשבקים שנבחרו בקפידה, ומשתלב בתמונה הגדולה: עשרות נשים מנסות לשרוד עוד יום קשה בין הסורגים. המפגש היומיומי בין כל הקבוצות האתניות של החברה האמריקנית מייצר מעט כור היתוך לצד הרבה עימותים. הנשים מוכות הגורל הללו מסרבות להיכנע. דווקא בכלא הן חזקות יותר מכל גבר שמנסה להקשות עליהן.

בשונה משתי הסדרות המדוברות של השנים האחרונות, "שובר שורות" התזזיתי או "משחקי הכס" הראוותני, גדולתה של כתום אינה בבימוי, באפקטים, בצילום או בעריכה. אלא שבתור הפקה של חברת הצפייה בתשלום נטפליקס, רייטינג מעניין אותה אפילו פחות מיחסי מין הטרוסקסואליים. ממש כמו הסרט הנוסטלגי ההוא עם מורגן פרימן וטים רובינס, היא בנויה על הומור ציני, מחוות קולנועיות, מערכות יחסים ודיאלוגים קולחים. הקסם שלה הוא בהקפדה על השיחות הלא מצונזרות, הגסות והנוקבות, כששום מילה לא עוברת סינון ושום כאב לא מקבל שיכוך.

הסדרה שלקחה את הפמיניזם הטלוויזיוני הכי רחוק שאפשר מ"סקס והעיר הגדולה" ממשיכה לעשות את זה בלי שום מייקאפ. מי שמרצות את עונשן בגל הפרת החוק קוראות תיגר על כל מוסכמות העולם הגדול שבחוץ. זה שממשיך לנוע גם בלעדיהן ומכלה עצמו לריק תרבותי. עם מקסימום מודעות עצמית ומינימום פוליטיקלי קורקט, כתום שוחטת הרבה פרות קדושות בקפיטליזם האמריקני. היא מבקרת ללא הרף רעות חולות כמו המרדף הסיזיפי אחר עושר, השעבוד המלא לטכנולוגיה, הבירוקרטיה התאגידית המסואבת והשליטה הגברית במוסכמות החברתיות. כתום אולי לא תשנה את העולם בו היא נלחמת, אבל הכנות הבלתי מתפשרת שלה ראויה לציון - ולצפייה.