00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

חבר'ה, נשארנו לבד

 

 

 

עד לפני כמה שנים, 50% מהרשומות שלי קיבלו "בחירת עורך". אני יודעת, שחלקכם חשבתם שזה לא פייר, וגם אני חשבתי ככה, כי כל הרשומות היו צריכות לזכות בבול. אבל אינני חמדנית, וגם הקיפוח הברור הזה לא עורר אותי לצאת למלחמה.

ההנהלות התחלפו, בעיות קשות נתגלעו בבלוגיה. בנוסף, גם "בחירות העורך" החלו להיות יותר ויותר תמוהות. היצירתיות המובהקת של ההנהלה התבטאה גם ב"נושאים החמים", שנהיו מטומטמים משבוע לשבוע. הרגשתי שצעקה מתחילה לחלחל בגרוני.

אני כותבת הומוריסטית. היטב ידוע לי כי הומור משובח אין בו רוע ולא רשעות. זו הסתכלות אחרת ומקורית על החיים. קודם כל ההומוריסטן צוחק על עצמו. הוא לא צוחק על פרטים אחרים, ולא משתמש באירוניה, בציניות, בסרקאזם או בסרדוניות (טוב, תעזבו אותי, ככה אני כותבת, אותי זה מצחיק, בעיקר כי אני לא מבינה חצי מהמילים). כן מותר להשתמש בכלים הללו נגד מוסדות וציבורים שלמים. והכי חשוב – לא לרדת על חלשים! כאלה שאין לכם יכולת להלחם בך בחרבות מצוחצחות, כמו חרב הלשון שלך.

וכאן עשיתי טעות. ירדתי על הנהלת הבלוגים. נו, ברור שידעתי שהם חלשים וחסרי מענה לשון. מצד שני, דימיינתי כי יש שם צוות עצום של עורכים, שכל אחד מהם יהיה משוכנע שלא מדובר בו עצמו. מסתבר, להוותי, כי צוות ההנהלה היה מורכב אז משתי ילדות קטנות נטולות שכל או ידע כלשהו, וחוץ מן היכולת להיפגע – לא הפגינו שום כישורים. והן נפגעו. כנראה ישבו לסיעור מוחות עם כל שלושת הנוירונים של שתיהן יחד, והחליטו "לא יותר 'בחירות עורך' לאשה הרעה הזאת!".

ולא תגידו שלא ניסיתי. נכון, המשכתי לפרסם הודעות גינוי (לטעמי מאד מצחיקות) נגד ההנהלה, אבל בד בבד פירסמתי כל מיני רשומות תוך שאני מפזילה לעבר הבחירה המיוחלת. במקום לכתוב על משפחתי כפי שאני אוהבת, שלחתי ידי ברשומות פוליטיות, כלכליות, בידוריות, רפואיות (אפילו חליתי בסרטן כדי לקדם את עצמי) – והשתדלתי שיהיה מסר ציבורי חשוב בכל אחת מהן. משהו לתועלת הציבור. אין לכם מושג כמה קשה לכתוב על נושאים שאיני מתמצאת בהם. יתכן שזו הסיבה שגם הרשומות האלה היו מצחיקות באופן טבעי.

אבל הילדות הקטנות לא שכחו ולא סלחו. בתקופה הזו ציינו אותי פעם בבול של "אומרי השירה". עכשיו, אתם יודעים שאני לא כותבת שירה, כי אני פיין שמקרית, הרמה שלי בשירה מעליבה את טעמי הטוב. אולי בגלל זה הרגיז אותי, שכל מיני עילגי לשון, שלא רק אומרים "גבר" במקום "כבר" אלא גם כותבים ככה, משלשלים שירים, וההנהלה מביילת אותם! החלטתי לכתוב שיר, ששם ללעג ולקלס ("סרקאזם" כן?) את השירים הללו. כלומר, בכוונת מכוון כתבתי שיר ירוד, מנסחת חרוזים חסרי טעם, ורושמת קלישאות מכל הבא ליד. כל אלה שאמונים על הבלוג שלי, יודעים שאני משתעשעת. אבל בהנהלה אומרים – "בואו נציג אותה בערוותה בפני אלה שלא ידעו את יוסף" (בתפקיד "יוסף" החתומה מעלה). ומצד שני, עם היכולות של שתי הילדות, יתכן שהן חשבו, שאסור להתעלם מיצירת מופת.

אז די. למדתי להסתפק במועט. התרגליתי לכך שלעולם לא יבחרו בי שוב. יש מחיר שצריך לשלם על מלחמות צודוק.

 

מצד שני, אין רשומה שלי שלא מקודמת. מיד עם פרסומה, היא מופיעה ב"רשימות אהובות" או "רשימות מדוברות". ואני אומרת בלבי – גם זה יפה. ויותר מכך – אם לפני שנים הופעתי באחד מן הסעיפים הללו, שהיתי בו לעיתים שעה אחת בלבד, כי רשימות חדשות דחקו אותי החוצה. עכשיו כל רשימה שלי נשארת בקידום שבוע או יותר. בכל זאת, בתפוז התחילו להעריך כותבת רבת כישרון כמוני.

אבל לא יכולתי שלא לשים לב, כי הבלוגרים שמקודמים אף הם, הם אותם כותבים עצמם, שוב ושוב. נכון, אנחנו מאד טובים, הכי טובים. למעשה, אני באופן אישי ממילא מנוייה על כולם, ואנו מהווים מן חבורה שמגיבה זה לזה. אני מנסה לדלות כותבים חדשים, אבל אני מוצאת רק רשומות שמציעות סדרות טלביזיה שלמות. אני תרה לעתים אחרי מציאות וחידושים ב"בלוג אקראי". שם אני מוצאת רשימות טריות, שנכתבו לפני שלוש וארבע שנים.

 

לא יודעת מה להגיד, מתחילה לחלחל בי מחשבה עמומה, שאני לא מעזה להעלות על דל שפתיי. אם אכתוב מה שאני חושבת, ההנהלה תעלים את הבלוג שלי, שלא יימצא לעולם. אולי היא תעלים אותי עצמי. כבר היו דברים מעולם.

אבל אני לא אחשה ולא אחריש:

 

חבר'ה, נשארנו לבד!

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

103 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת