11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

אני הולך לקבל את פניהם של סבא וסבתא....

אני הולך לקבל את פניהם של סבא וסבתא....

"זה קצת מוזר." אני אומר לעצמי.
אני עומד שם, בנמל חיפה, בשמש הקופחת של אוגוסט ומביט אל עבר הים. עוד מעט תגיע אוניה עם עולים חדשים ארצה שעליה בין השאר ישנם צעירים מצ'כוסלובקיה ובניהם סבא וסבתא שלי.

אותם אנשים אשר ברחו מהזוועות באירופה ונמלטו ארצה. הם השאירו שם משפחה, חברים, תרבות, זכרונות - בקיצור - חיים שלמים. עזבו הכל והחליטו לעלות ארצה (או יותר נכון ההורים החליטו בשבילם). אלו אנשים שרק שמעו על הארץ הזאת - "ארץ ישראל" מסיפורים, קראו עליה בעיתונים ובספרים ולמדו עליה בבית הספר - אבל כף רגלם מעולם לא דרכה כאן. זאת הפעם הראשונה בשבילם שהם מגיעים לארץ שעליה שמעו כל-כך הרבה.

אני עומד שם ורואה את האוניה מתקרבת, אני מדמיין את סבא וסבתא עליה, זוג צעיר שעוד לא מכיר זה את זו ועוד לא מבין לאן בדיוק הוא הגיע.
קצת לפני שהיא עוגנת נשמע הצופר בחוזקה ובמקביל נשמעות קריאות נרגשות מכל עבר - מאלו שנמצאים על האוניה ומאלו הנמצאים על הרציף יחד איתי ומחכים כמוני לאותם אנשים.
האוניה עוגנת והם יורדים, כל אחד עם המזוודה שלו. בין האנשים אני רואה את סבא וסבתא שלי נותן להם יד והולך איתם לאיזו פינה שקטה.


(האוניה "גלילא", שעליה סבא וסבתא עלו ארצה)

"ברוכים הבאים לישראל," אני אומר להם בקול שקט ונרגש, "זהו ביתכם החדש!".
"מתי חוזרים לצ'כוסלובקיה? בקרוב?" הם שואלים אותי באנגלית.
אני לא בדיוק יודע איך להסביר להם את זה כי זה די קשה, אבל אני לוקח נשימה עמוקה ואומר להם באיטיות "אתם כבר לא תחזרו לשם יותר, כלומר אתם תחזרו בעוד הרבה שנים - אבל המשפחה שלכם כבר לא תהיה שם וזאת תהיה מדינה אחרת ממה שאתם הכרתם...".
"מה? למה??" הם שואלים אותי עם מבט כל-כך עצוב ותמים.
"עוד מעט תתרחש באירופה זוועה נוראית, או שבעצם היא מתרחשת כבר עכשיו, ולצערי המשפחות שלכם לא ישרדו אותה...".
יש שתיקה של כמה זמן, הם אנשים חכמים סבא וסבתא ומבינים שמשהו לא טוב הולך לקרות.
סבא מוציא מטפחת מכיס ומנגב את הזיעה שעל פניו ועל פניה של סבתא. הם אנשים מנומסים, בחיים הם לא יתלוננו על משהו שקשה להם, ככה חינכו אותם בבית.
"אני מתנצל," אני אומר להם תוך כדי שהם מנגבים את הזיעה מהפנים, "פה זה לא כמו פראג, הרבה יותר חם ולח כאן מאשר שם."
"מי אתה?" הם שואלים בנימוס. 
"שמי נתאי ואני הנכד שלכם," אני אומר בעדינות, "הבנתי שאתם עולים ארצה אז באתי לפגוש אתכם כאן בנמל שאתם יורדים מהאונייה. אני הולך להכיר לכם קצת את הארץ החדש שבה תבנו את חייכם מחדש."

"תוכל לספר לנו בקצרה על מה הולך להיות כאן?" הם שואלים.
"וואו! אתם לא תאמינו אבל בעוד כמה שנים אתם עומדים להתחתן, כאן בארץ."
"באמת?!" הם שואלים בהתרגשות רבה. עוד לא ממש מעכלים את זה שהם הגיעו ארצה.
"קצת אחרי זה תקימו פה מדינה שתיקרא - מדינת ישראל, ומה לא תעברו אחרי זה - שמחות, מלחמות, חגיגות....".


 


כמובן שכל מה שכתוב כאן למעלה אינו אמיתי (וגם בלתי אפשרי), אבל הסיבה שכתבתי את זה היא שהתקבלתי לתגלית, כלומר אני הולך להשתתף בתגלית עם חברה צעירים למשך עשרה ימים ולא סתם מאיזו מדינה - אלא עם תגלית מצ'כיה. 
אומנם זה היה במקרה [הייתי אמור להיות בכלל עם קבוצה אחרת], אבל שאמרו לי את זה, שאני בסופו של דבר אצע למסע הזה עם תגלית צ'כיה - זה בדיוק מה שהרגשתי - שאני בא לקבל את סבא וסבתא שלי שעולים ארצה...
כמובן שכאן בתגלית זה אחרת - אלו חברה צעירים מצ'כיה + סלובקיה (30 צ'כים, 10 סלובקים) שבאים לכאן לעשרה ימים לראות את הארץ ולחזק (להתחבר) את הזהות היהודית שלהם ולאו דווקא לעלות ארצה.
כמו-כן, אני הולך לקבל את פניהם של הצ'כים בנתב"ג בשלוש לפנות בוקר (ונפרד מהם ביום חמישי שבוע לאחר מכן בנתב"ג).
מה שגרם לי להרגיש שבעצם אני בא לקבל את סבא וסבתא שלי, זה שבעיקרון מדובר בצ'כים (וסלובקים) שמעולם לא היו בארץ (ככה הבנתי [תיקון: חלקם כבר היו בארץ בעבר...]). לכן, יש משהו מאוד מרגש בזה שאני מקבל אנשים צעירים מהארץ שבה סבא וסבתא שלי נולדו שמעולם לא היו כאן והולך להיות איתם כאן במשך עשרה ימים.
למי שלא יודע - לכל משלחת של תגלית שכוללת 40 חניכים מחו"ל משתדלים תמיד להוסיף שמונה ישראלים (בד"כ זה סטודנטים וחיילים) שיתלוו אליהם לאורך המסע והרעיון הוא שאותם שמונה לא יהיו מדריכים או משהו בסגנון, אלא משתתפים במסע כמו שאר החניכים מחו"ל...


 


ובכל אופן, הנה כמה עובדות אמיתיות על העלייה של סבא וסבתא:

  1. שניהם עלו באותה אוניה ארצה "גלילא" (כנראה שזה "גליל" בשפה אחרת...), אבל בתאריכים שונים: סבתא עלתה ב-22.10.1939 וסבא עלה ב-5.12.1939. מה שאומר שככל הנראה לא היה כל-כך חם (כמו שחם באוגוסט...). סבתא שלי עלתה שהיא בת 14, וסבא שלי עלה שהוא בן 19 (כלומר יש בניהם הפרש של חמש שנים...). שניהם עלו ארצה לבד ללא המשפחה (כל המשפחות שלהם נספו בשואה).

     
  2. שניהם באו ארצה עם קבוצה של עולים, אשר הגיעו עם האוניה לנמל חיפה. (אציין גם שיחד איתם באוניה גם באו משפחות שלמות, אבל בגלל שסבא וסבתא שלי הגיעו לבדם, כמו החברה בתגלית, הכללתי את זה על כל האנשים באוניה למרות שזה לא היה כך).
     
  3. הם התחתנו ב-14.07.1946, כלומר קצת לפני קום המדינה וחשוב לי להוסיף שלמרות שהם עלו באותה שנה, והגיעו מאותה ארץ (צ'כיה, או צ'כוסלובקיה בתקופתם), הם הכירו בארץ, רק אחרי כמה שנים שהם היו כאן, בערך שלוש שנים, סבתא שלי הייתה בת 17 וסבא שלי כבא היה חייל בצבא (בבריגדה).
    (אנקדוטה נחמדה: כשבאתי לכתוב את תאריך החתונה כאן ברשומה, זכרתי שזה היה ב-47 והתקשרתי לוודא את זה עם סבתא שלי, היא אמרה שהיא לא בטוחה ונראה לה שזה 46, אחרי זה שמצאתי מקור שבו נכתב שזה 46, אמרתי לה את זה, והיא אמרה לי שבאמת זה ככל הנראה התאריך, כי היא זוכרת שרק אחרי כמה חודשים שהם התחתנו היא הייתה בת 21....).  

     
  4. לפי מה שהבנתי מסבתא שלי, הם מעולם לא חזרו ל"צ'כיה", כלומר, בכל הפעמים שהם חזרו למולדתם (ויצא להם לחזור מספר פעמים) זה היה רק כאשר צ'כיה וסלובקיה עוד היו מאוחדות (סלובקיה קיבלה את עצמאותה ב-1992, וב-1 לינואר 1993 היא חגגה את הקמתה) כלומר בכל הפעמים שהם ביקרו שם זאת עדיין היתה צ'כוסלובקיה.
     
  5. אחרי שהם הגיעו ארצה הם ישנו בחיפה לילה אחד ולאחר מכן: סבתא שלי נסעה לת"א (לבית שטראוס) ומשמה דודה שלה לקחה אותה והיא גרה אצלה עד שהיא הכירה את סבא שלי ולאחר מכן עברה לירושלים.
    סבא שלי עלה לכאן עם בן-דוד שלו ואחרי הלילה בחיפה הם נסעו לירושלים וגרו שם באיזו אכסניה לעולים, עד שהם שכרו חדר ברחוב החבשים (כיום זה רחוב אתיופיה) בירושלים. זה היה אצל משפחת מיינצר, כאשר הגברת, גברת מיינצר, הייתה אחותו של ד"ר טיכו המפורסם מירושלים (רחוב אתיופיה ממש קרוב לבית טיכו). סבתא שלי סיפרה שפעם אחת בן-הדוד של סבא שלי הרגיש לא טוב, וד"ר טיכו, על אף היותו רופא עיניים בא לבדוק אותו ולראות איך ניתן לטפל בו.... 

 


(סבא וסבתא ביום חתונתם)

 


אחד הדברים המעניינים שזה שרואים בהמון תמונות מהתקופה את סבא במדים, אחת הסיבות לכך הייתה, שלא היה להם כסף,
ולכן בשביל לחסוך סבא לבש את המדים של הצבא כבגדים רגילים.


 


וזאת תמונה שכבר פורסמת כאן באחת הרשומות בבלוג, אבל אני ממש אוהב אותה, כי מבחינתי היא מסמלת את הרוגע שבהגעה ארצה.
תמיד שאני מסכל עליה אני מדמיין לעצמי השקט והנינוחות שבא עם רעש הגלים שבים בדרכם ארצה.
מבחינתי זאת התמונה שמסמלת את המעבר של סבא וסבתא (בעיקר של סבא) מצ'כוסלובקיה לארץ-ישראל.
(סבא שלי הוא הראשון מימין).

 

 

 

 

 

אז לסיכום, אני מאוד מאוד מתרגש מכל המסע הזה ועצם זה שאני הולך להיות איתם, עם הצ'כים (האמת היא שבכלל הייתי אמור להיות משובץ לקבוצה אחרת (שאינה מצ'כיה) ובסוף בגלל שלא היה מקום באותה קבוצה רצו להעביר אותי אל הצ'כים ואני כמובן - מאוד מאוד שמחתי!).
כמובן שסבא וסבתא שלי באו ארצה, ב-1939, אפשר לומר שלא היה כאן כמעט כלום והם בנו את חיים מחדש (וזה אחד הדברים שכל-כך מרגשים אותי תמיד - שהם השאירו את הכל מאחור ובנו כאן הכל מחדש...), ועכשיו הצ'כים (והסלובקים) מגיעים לארץ שהיא כבר בנויה וקיימת.

 


המסע עצמו כבר היה ונגמר (ב-27.8).
היות וזאת רק הערת סיכום אני לא אספר כאן על החוויות מהמסע (ויש המון), אלא רק אתן טעימה. אני חייב לומר שאלו היו העשרה ימים הכי מטורפים ואדירים שהיו לי בחיים!
במשך כל המסע הזה, גם בשדה התעופה שנפרדנו, עדיין היה לי קשה להאמין שאני עם הצ'כים, עם אנשים מהמדינה של סבא וסבתא שלי.
היה קשה לי לתפוס, מרוב התרגשות, שאני עושה איתם את הדברים הכי ישראלים שיש. מדי פעם שהיינו באיזה מקום או עשינו איזו פעילות ממש הרגשתי כאילו אני נמצא עם המשפחות של סבא וסבתא...
בהתחלה, ביום הראשון, לא סיפרתי להם כלום על השורים שלי והם היו המומים מאיפה אני מכיר את הגאוגרפיה של המדינה שלהם ומאיפה אני מכיר קצת את השפה (שסיפרתי להם שאני נהנה לשמוע אותם מדברים צ'כית, הם היו בשוק ולא הבינו איך זה ייתכן שמישהו נהנה לשמוע את השפה הזאת). גם שסיפרתי להם שזה חלום שמתגשם עבורי לפגוש אותם
הם היו המומים ולא הבינו למה...
רק בבוקר של היום השני, שהיינו במצפה רמון וסיפרתי להם על השורשים והראתי להם תמונות הם הבינו מאיפה באה ההתרגשות האדירה וכל התהיות שלהם קיבלו מענה (אפילו הראתי להם את הדרכון הצ'כי שלי ואמרתי להם שיש לי אזרחות צ'כית ושאני אחד מהם...). היו אפילו כאלה שאמרו לי שזאת הייתה הפתעה מוחלטת עבורם, הם חשבו בניהם שאולי עשיתי הכנה או משהו כזה (והאמת היא שזה גם נכון).
הסברתי להם אחרי זה שאני זוכר את סבא וסבתא שלי מדברים צ'כית כילד קטן (סבא נפטר שהייתי בכיתה ח') ולכן כל-כך מרגש אותי לשמוע אותם מדברים בניהם בשפה הזאת.
באותו יום שסיפרתי להם על השורשים הצ'כים שלי היו כאלה ששאלו אם היו יכולים לפגוש את סבתא שלי ולדבר איתה. היות וזאת הייתה הפתעה אמרתי להם שאני אנסה...
אבל בשבת עשינו להם הפתעה ואמרנו להם שבמוצ"ש נוסעים אלי הביתה לפגוש את סבתא שלי...
הם מאוד התרגשו והנה טעימה מהמפגש:


סבתא שלי מדברת עם הצ'כים בצ'כית...

אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה שהייתה שם מישהי בשם תרזה מרסיקובה (זאת שבמרכז התמונה עם החולצה האדומה-כתומה אשר מסתכלת על סבתא שלי). היא באה ממקום שנקרא בנשוב (Benesov) שממנו גם המשפחה של סבא-רבא שלי באה (אבא של סבא...). המפגש איתה, ועצם זה שעשיתי את את תגלית, ממש ריגש אותי והפך את המסע למשמעותי יותר עבורי!

 

שסיפרתי לצ'כים על השורשים שלי, אמרתי להם שישנה שאלה אחת שבחרתי שתלווה אותי במהלך המסע והיא:
"מה סבא היה אומר?"

מה סבא היה אומר אם הוא היה יודע שאני לוקח אנשים מהמדינה שלו ומטייל איתם בכל רחבי הארץ שאליה הוא עלה ומכיר להם אותה.
שסיפרתי להם על השורשים שלי אמרתי להם שאני באמת תוהה מה סבא שלי, שנולד בכפר קטן בצ'כיה (על-יד בנשוב), הלך ללמוד כלכלה ומסחר בפראג, ברח מהנאצים ועלה ארצה, היה אומר אם הוא היה יודע שאני עומד מול אנשים צעירים מצ'כיה (או יותר נכון: צ'כוסלובקיה) מראה להם את הדרכון הצ'כי שלי ומספר להם עליו ועל סבתא ועל כמה שאני מרגיש קשור אליהם (אל סבא וסבתא ואל הצ'כים). (אני רק אוסיף שסבא שלי מאוד אהב את צ'כיה).

השיא היה בירושלים, שהיינו על-יד גן העצמאות, המקום שבו סבא וסבתא לקחו לטייל שהייתי קטן, המקום שבו שמעתי את השיחות הצ'כיות בניהם לראשונה ומשמה קיבלתי את האהבה שלי לשפה הזאת ולצ'כיה בכלל...
סיפרתי להם את זה לפני הפעילות שאנחנו הישראלים העברנו להם.
אמרתי להם שלפני כמה עשרות שנים, ממש כמה מאות מטרים מאיפה שאנחנו יושבים, היה זוג צעיר מצ'כיה, בגילאים שלהם שעמד שם ולא היה לא לאן ללכת. כל מה שהיה ברשותו זה שק עם חפצים, עד שסיפרו לו על דירה שהתפנתה שהייתה שייכת לקצין בריטי וזאת הייתה הדירה שבה הם השתכנו וילדו את ילדיהם.
אני מסתכל עליהם, אמרתי לחברה הצ'כים מתגלית, ומתסכל על אותו זוג צעיר מצ'כיה שעמד שם לפני כמה עשרות שנים ולא היה לו לאן ללכת, ופשוט מתרגש מלראות את ההבדלים בין אז להיום...
(אגב, המעבר של סבא וסבתא שלי לאותה דירה התרחש קצת אחרי קום המדינה...)

 

הנה עוד שתי תמונות מהמסע המדהים הזה:


בנתב"ג, אחרי קבלת הפנים. האיש עם המשקפיים והתג זה אדוארד, המדריך הסלובקי.
ניתן גם לראות מישהו עם פלקט לבן ביד. זהו פוסטר שהכנתי לכבוד בואם של הצ'כים, כאשר הנפנו אותו שקיבלנו את פניהם בשדה התעופה, והוא נראה בערך כך:

(המשפט המודגש הוא "ברוכים הבאים לישראל!" בצ'כית).


 


כאן, במצפה רמון הצגתי לקבוצה את השורשים, עמדתי בערך היכן שעומד המדריך, מורה הדרך נתנאל -
האיש הכי שמאלי בתמונה.

 

כמובן שיש עוד המון חוויות ועוד המון המון תמונות ומה ששמתי כאן זאת רק טיפה בים...

 


      

למי שרוצה לקרוא עוד קצת על חקר השורשים שלי - הנה מספר רשומות שכתבתי בנושא:
אז למה בעצם התחלתי לחקור את השורשים שלי?
לכבוד יום השואה - רשומת מסמכים (של סבא) מהתקופה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת