00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דיסטורשן

שבעה שירים בשבוע: לכל הרוחות והפסנתרים

28/06/2015

Leon bridges – flowers

אתם לא צריכים אותי כדי להבין שזאת שנה נהדרת במוזיקה. היא מלאה בצלילים מעניינים, מפתיעים וחדשים, אחרי תקופה ארוכה בה חשבנו שלעולם לא נופתע יותר על ידי מוזיקה. ה"בעיה" בשנה הזאת (אני כותב במרכאות בגלל שזאת בעיה חיובית שנובעת ממשהו טוב.) היא שלפעמים אני מרגיש עומס מרוב כל הדברים הטובים והחדשים שנופלים עליי בבת אחת. יש יותר מדי אלבומים חדשים שיוצאים, וכל אחד מהם דורש את מירב הריכוז שלי על מנת שאני אוכל לעכל אותו כדרוש, וזה לפעמים יכול להתיש. השבוע נתקלתי בעייפות שכזאת, ובמקרה השבוע גם יצא בדיוק האלבום שהייתי צריך בשביל לפתור את ה"בעיה" הזאת. אני מדבר על אלבום הבכורה של ליאון ברידג'ס, אמן הגוספל הצעיר בעל קול הזהב. הייתי צריך את האלבום הזה כי בשנה כל כך שופעת מוזיקלית כמו 2015, אני צריך אלבום שיזכיר לי את היסוד הישן והטוב, את הז'אנרים הבסיסיים עליהם גדלתי ולעולם לא יאכזבו אותי, ובחיי שקשה להוציא דרכם משהו משעמם. גוספל הוא אחד הז'אנרים האלה, ולאון ברידג'ס פשוט עושה את זה נהדר. השיר הזה הוא לא מהשירים הבולטים באלבום, אבל הוא פשוט משמח אותי, ואני יכול לשמוע אותו בריפיט שעות בלי להתעייף.

Perfume genius – learning

אני מצטער פרפיום ג'ניוס. השנה המון אמנים שרציתי לראות, ואתה ביניהם, באו לבארבי, ומסיבות שלא תלויות בי הייתי צריך לבחור רק בהופעה אחת, ונאלצתי לוותר עליך. תאמין לי, מר ג'ניוס, אני ממש מבואס מזה שלא ראיתי אותך, כי אני יודע שאם הייתי בא, אני ואתה היינו שרים ביחד את השיר הנהדר הזה, השיר הראשון שלך מהאלבום הראשון שלך, זה שמתחיל הכל, זה שהיום אתה מסתכל עליו וחושב כמה גדלת והתפתחת מאז. מצד שני, אולי זה בסדר שלא באתי לראות אותך, כי אני לא יכול לדמיין את עצמי מאזין לשיר הזה בשום דרך אחרת חוץ מבחדר שלי, לבד, בשעות הקטנות של הלילה, כשזה רק אתה ואני, או בעצם רק אני. בדבר אחד אני בטוח, הבארבי החסיר פעימה ביום שלישי בערב.

Grizzly bear – plans

יש להקות שאני מתאהב לחלוטין באלבום מסוים שלהם ולא מוכן להמשיך להתעמק הלאה. שמעתי את שני האלבומים שגריזלי בר הוציאו אחרי yellow house, האלבום הלא-מוערך-מספיק והמופתי שלהם, ואפילו שמרתי לעצמי כמה פנינים מהאלבומים האלה, אבל אני מניח שבחיים אני לא אתעמק בהם, כי האלבום ההוא מ-2006 הוא מהמקרים הנדירים האלה שאלבום אחד מרגיש לי מספיק כדי להכיר להקה שלמה. הגריזלי בר הלכו בדרך שונה מאז האלבום הזה, קצת יותר מלוטשים, קצת יותר יפים. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדרך הזאת, אבל בכל פעם שאני שומע את השיר האדיר הזה, עם הריף המתגבר הזה שנשמע כאילו להקה של שדים יצרה אותו, עולה בי תחושה של החמצה, ואני חושב לעצמי "כמה חבל שהם כבר לא עושים שירים כאלה."

Tom waits – the piano has been drinking (not me)

אני מת על טום וייטס. בחודש האחרון החלטתי לפצוח בפשיטה מוחלטת על כל אלבומיו, גם אלה בהן הוא כותב בלדות שיכורות על פסנתר, וגם אלה בהן הוא נשמע כמו מגרסת חצץ ויוצר ז'אנר משל עצמו. הדבר שאני הכי אוהב בוייטס הוא שהוא משורר ביבים – הוא לוקח את כל הפסולת של העולם, החלאות והטינופות ומכניס אותם לשירים שלו, בין אם זה בתקופה המוקדמת שלו או המאוחרת. השיר הזה הוא אחד הגדולים מתקופת הפסנתרן השיכור שלו, ובחיי שאם הוא לא שר אותו שיכור כלוט בהקלטה הזאת אני צנצנת. השיר הזה קורע מצחוק במילים שלו, כמו שרק וייטס יודע להצחיק, אבל במהרה הצחוק הופך למרירות שמגלה מאחוריה אדם עוד יותר מריר, שמוכן להשתמש בכל האמצעים שלו בשיר כדי לשכנע אותנו שהוא לא שיכור, הוא אפילו מוכן להאשים את הפסנתר ששתה. זה אולי אחד השירים העצובים הכי קורעים מצחוק בעולם, ולהפך.

James mcmurty – copper canteen

השיר הזה של ג'יימס מקמרתי שייך לסוג האהוב עליי של שירי פולק – כאלה שעוסקים במסע, ולכן לא יכולים להפסיק לזוז (נסו לדמיין את עצמכם יוצאים למסע והולכים לפי הקצב של השיר). ככל שהם מתמשכים הם מתפשטים לכל עבר אצלך בראש. ועדיין, השיר הזה הוא לא שיר על מסע, אלא שיר שבו מקמרתי מסתכל בכמיהה על סוף המסע, ומקווה שנשאר לו עוד סוף שבוע אחד עד שהוא סוף כל סוף יכול לנוח.

Bright eyes – landlocked blues

אני מתכנן בקרוב, ומקווה שזה ייצא לפועל, לעשות פוסט על אלבומים גדולים שיצאו ב2005. אני עדיין לא יודע מה יהיה ההיקף של הפוסט הזה, אני רק יודע שהאלבום של ברייט אייז מאותה שנה, I'm wide awake it's morning, יהיה שם. זה אחד מהאלבומים שממלאים חלק בלתי נפרד מחיי, כאלה שאני לאו דווקא שומע כל הזמן, אבל נמצאים שם כשאני צריך אותם. השבוע הייתי מחוץ לבית למשך זמן ארוך, והייתי במצב המושלם להאזין לאלבום הזה בדרך חזרה הביתה. האלבום הזה עוסק בהמון נושאים כשבכל האזנה נושא אחר בולט, והפעם הנושא שבלט לי היה העובדה שקונור אוברסט כתב את השירים פה כילד מנברסקה שעובר לניו יורק הענקית. אחד השירים הכי נוגעים ללב באלבום הזה הוא הבלוז הנוודי הזה, שהוא דואט יפהפה של אוברסט עם אמילו האריס, לביאת פולק וותיקה שנחשבת לאגדה בז'אנר. אוברסט לא עוסק במסע במובן של טיול וגילוי מקומות חדשים, אלא כמטאפורה להתבגרות והתפכחות ומעבר לעיר הגדולה, ואיך כל התהליך הזה גורם לו להתגעגע לבית, שם אוברסט פעם הרגיש חופשי ואמיתי, אבל היום הוא מרגיש יותר כמו זר כל פעם שהוא חוזר. זה לא שיר שמדגיש כמה זה טוב לחזור הביתה, וזה לא שיר שמהלל את היכולת לעזוב את הבית ולגלות את העולם, זה שיר שהוא באמצע של התהליכים האלה, כי אנחנו חווים בחיים יותר רגעים של אמצע מאשר רגעים של סוף או התחלה. השיר הזה הוא רק אחד מעשרת הפנינים שמופיעים באלבום ההוא של ברייט אייז, ואני מפציר בכם ללכת לנסות את כולו.

Leon bridges – coming home

השבוע הייתי רחוק מהבית, ולכן מאוד רציתי לחזור אליו. זה הוביל לכך שאחת הסיבות שאני הכי אוהב את האלבום החדש הזה של ליאון ברידג'ס הוא שהוא כמו בית – הוא יציב ומוכר, הוא נותן לך בדיוק מה שאתה מצפה ממנו. לפעמים אתה תשתעמם ממנו ותעזוב אותו לכמה זמן, אבל כשתחזור אליו אתה תקבל בדיוק את כל מה שקיבלת בעבר, ותיזכר כמה זה טוב. לעזאזל, את השיר הזה אני לא יכול לעזוב כבר שבוע, ואני חייב לשמוע אותו לפחות חמש פעמים בריפיט.     

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל jokerface5 אלא אם צויין אחרת