00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אפריקה - ישראל

כשהאפריקאי הגיע לישראל

עברו עליי דיי הרבה דברים משמעותיים בחמשת החודשים שחלפו מאז הרשומה האחרונה שפרסמתי פה. לא חשבתי שחמישה חודשים יכולים להיות עמוסים כל כך.

בחודש מאי הצלחנו להוציא לפועל את הפרויקט הכי מסובך שלנו עד כה: הוצאת ויזה לאפריקאי לצורך ביקור בישראל. זה היה תהליך ארוך, מורכב, מלחיץ וסוחט, והתוצאה הסופית – הרגע בו עבר האפריקאי את ביקורת הגבולות ונכנס לתוך שטח ישראל – הייתה מספקת ומרגשת מאין כמוה.

זה לא היה ביקור ארוך, בקושי שמונה ימים, אבל נראה לי שהספקנו דיי הרבה. האפריקאי השתלב נהדר עם המשפחה: הגברים קיבלו אותו, הנשים אהבו אותו, וחברותיי נשבו בקסמו. גם ברחוב קיבלנו תגובות אוהדות. חיילת אחת שחשבה שאנחנו תיירים אמרה לחברתה כשחלפנו על פניהן, "תראי איזה שילוב יפה." חלק מהאנשים בהו, רובם חייכו, ואישה אחת אפילו הגדילה לעשות והביעה במילים ישירות את שמחתה למראה ידינו המשולבות.

אני מודה שקצת חששתי מישראל. פחדתי נורא שמא נפגוש בגילויי גזענות. האפריקאי הוא אדם בוגר, נפלא ואינטליגנטי וכבר ניצב בחייו במצבים לא פשוטים, אבל מעולם לא נהגו בו בחוסר הגינות מובהק כפי שהתייחסו אליו בדרכו לישראל. עצרו ועיכבו אותו בכל שלב בדרך, הצמידו אליו איש-ביטחון מלווה, בחרו בו "באקראי" לבדיקת סמים, והטילו ספק במסמכיו פעם אחר פעם. בסופו של דבר זכינו לביקור לו ייחלנו, אבל היה לזה מחיר.

ברחובות ישראל, לפחות, קיבלנו יחס מכבד. אם היו מחשבות גזעניות, אנשים ברחוב שמרו אותן לעצמם ואנחנו לא הרגשנו בהן. היה רק רגע אחד בו נשבר לי קצת הלב.

ישבנו במסעדה על חוף הים וחיכינו לשירות. קודם לכן זכינו להתעלמות מוחלטת מצד המלצרים במסעדה אחרת, אז עברנו מקום. לזכותם של המלצרים ייאמר שאותו יום היה עמוס במיוחד, ונראה שהם לא עומדים בקצב. גם המנהלים שלהם לא עשו להם חיים קלים. ובכל זאת, שירות זה א'-ב' של כל עסק. אז ישבנו במסעדה השנייה וגם שם לקח זמן-מה עד שסוף-סוף התפנה אלינו מלצר. בזמן שהמתנו, שאל אותי האפריקאי בהיסוס: "המלצרים מתעלמים מאיתנו בגללי?"

את התחושה הזו, שמתעלמים ממך או מתייחסים אליך שונה בגלל המראה שלך או צבע עורך, אני לא מאחלת לאיש. בעיניי זו תופעה שצריכה להיכחד מן העולם. כשהאפריקאי שאל אותי זאת, הלב שלי החסיר פעימה ולקח לי כמה שניות לעכל את הדברים. ברור לי שהשאלה נבעה מהחוויות הלא-נעימות שצבר בדרך לכאן; בעלי התפקידים לא ממש טרחו להסתיר את העדפתם לסוג אנשים מסוים. לצערי, הדברים האלה מחלחלים עמוק יותר ממה שחושבים. "לא," עניתי לבסוף בנחרצות והצבעתי על שלל הזוגות "הלבנים" מסביבנו שחיכו בדיוק כמונו. "המסעדה הזאת פשוט לא מנוהלת כמו שצריך."

ולמרות שידעתי שלא מעורבת כאן אפליה גזעית, בפנים התכווצה לי הבטן. כי זה דבר אחד להיות שחור בבוצוואנה, שמעולם לא ידעה אפרטהייד ואפליה; להיות שחור בישראל זה כבר מעמד שונה. יום אחד, אני מקווה, לאפריקאי ולי יהיו ילדים, והילדים האלה יהיו בעלי עור בצבע שוקולד חלב יפהפה. בכל מדינה שבה נבחר לגדל אותם, הם עלולים להיות מטרה קלה להתנכלויות מצד בורים, בריונים ובעלי תפקידים: אם בגלל צבע עורם, אם בגלל הוריהם המעורבים, ואם בגלל יהדותם. תמיד צחקתי שמבחינת סטריאוטיפים, הילדים העתידיים שלנו יהיו בתחתית ההיררכיה האנושית – גם שחורים וגם יהודים? היש נמוך יותר מזה? אבל בפנים ברור לי שזה לא עניין שיש לקחת בקלות. הדילמה לגבי המקום הטוב ביותר להשתקע מהבחינה הזאת לא תהיה פשוטה.

לקראת סוף הביקור שלנו בישראל נכחנו בחתונה של חברה אהובה. זו הייתה הזדמנות פז להראות לאפריקאי צד נוסף בתרבות הישראלית. זה פתח שיחה מעניינת על הבדלי התרבויות ואיך הם מתבטאים בטקסים. לחתונה בבוצוואנה, למשל, אין רשימת מוזמנים. כלומר כן, מודיעים לרשימת אנשים שמתקיימת חתונה, אבל על רשימת המוזמנים יש לקחת בחשבון עוד מינימום של 200 עוברי-אורח שיצטרפו גם הם. בבוצוואנה זה מקובל מאוד: השמחה שלך היא השמחה של כולם, וכל מי שרוצה להשתתף בחגיגה – מוזמן. כל משפחה שמוזמנת לחתונה מביאה עמה מתנה סמלית כלשהי שתעזור לזוג המאושר בבניית ביתם המשותף, אבל לא מביאים כסף. הרעיון לפיו על האורחים להביא כסף שיכסה על המנה הוא רעיון לא מוכר: מבחינתם, אם אתה עורך מסיבה והם האורחים שלך, אז כיאה למארח אתה תשלם והם יחגגו. בחתונה כזו אין קייטרינג או אולם בעשרות-אלפי שקלים: את הפרה המסכנה ישחטו בבוקר החתונה או ערב קודם לכן, ואת האוכל יבשלו בנות המשפחה – סבתות, דודות, אחיות וכו'. את האוהל הגדול שיאכלס את האירוע יעזרו להקים בני המשפחה – סבים, דודים, אחים וכו'. "אירוע משפחתי" הוא לא סתם הגדרה כשמדובר בחתונה בבוצוואנה – המשפחה המורחבת לוקחת חלק בכל שלב, מההכנות ועד הניקיונות.

אני לא חסידה גדולה של חתונות, אבל כשהבטתי בחברתי צועדת אל בן זוגה הממתין לה תחת החופה, התרגשתי בשבילם, אבל גם נעצבתי בשבילי. מבחינת מדינת ישראל, הזוגיות שלי עם האפריקאי היא זוגיות סוג ב'. גם לו רצינו, חתונה בישראל כלל לא אפשרית מבחינתנו. תראו, על חיינו ספציפית העובדה הזאת לא מעיבה או "משבשת את התוכניות", אבל יש זוגות אחרים במצבנו שהיו רוצים בזה מאוד והחוק לא מקבל אותם. זו תחושה דיי קשה.

כשחזרנו הביתה לדרום אפריקה, מצאתי שלביקור בישראל היו כמה תופעות לוואי נחמדות. האפריקאי מסכים לאכול עכשיו חומוס, למשל. הוא אפילו נהנה מכך, הישג מרשים לאור הפרצופים שהיה עושה לי לפני כן רק לשמע הרעיון. גם בטחינה הוא התחיל להתעניין, כל עוד היא לא באה בצורתה הגולמית. אבל השינוי שהכי מצא חן בעיניי קשור דווקא לשפה. אחרי שהאפריקאי דיבר באנגלית עם מספיק ישראלים ושמע כיצד השפה נדרסת באכזריות על ידי הלשון העברית, המבטא שלי באנגלית פתאום נשמע ממש, אבל ממש טוב. בנוסף, האפריקאי הוריד אפליקציה של לימוד עברית, ואומנם רוב הזמן הוא שוכח ממנה, אבל לפעמים הוא מפתיע אותי עם איזה "לילה טוב" קטן, או "בתיאבון". אני עונה לו בסצוואנה, ושנינו מבסוטים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Pompelmo אלא אם צויין אחרת