11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שביל הסיפורים

שבועות

זה פיקצר שנכתב בשביל אתגר שבועות בקומונת fanfiction 2015, ופורסם גם שם. הוא בפאנדום משחקי הרעב, ומתמקד ברו. הוא גם מתייחס הרבה למנהגי שבועות, ובעיקר למגילת רות, אז למי שלא מכיר את הסיפור, הנה. בקרוב אפרסם גם את הפרק השני של Black birds. תהנו.
נעמי

 

שבועות

 

רו מתגעגעת הביתה.

קרן השפע, עליה היא מציצה לפני שהיא נמלטת אל בין ענפי העצים, מזכירה לה את הקרן הקלועה שאנשי מחוז אחת עשרה היו תולים על דלתות בתיהם בחג הקציר. בזמן שהאחרים היו יוצאים לחגוג, המשפחה שלה הייתה מתכנסת בבקתה הישנה והמטה לנפול. הם היו אוכלים מאכלים שכללו חלב – הם היו חוסכים כסף שבועות ארוכים, עוד מלפני האסיף, כדי שיזכו לקנות מעט גבינה. למרוח אותה על כיכר לחם משובצת זרעונים וחלק אותה בין הפיות הרעבים. לגבינה, כמו לכוס החלב הלבנה, היה טעם אחר בחג הזה. קריר וטרי, ועם זאת עתיק מאוד. כמו השם שבו קרא סבה למאורע הזה – שבועות. זה לא היה הרבה. כמה אנשים עייפים מתאספים בבקתה, אוכלים גבינה. לפעמים נדמה היה שזה הכל.

הירח מעליה כמעט מלא, כמו שהיה בעת החג. היא תוהה אם בני משפחתה מתאספים כעת בבקתה בלעדיה, אוכלים גבינה וצופים במסך המציג את המשחקים. היא מוצאת כמה גרגרי יער על שיח סמוך ויודעת שמוטב שתקטוף ותאכל, אבל זיכרון טעמה של הגבינה ממלא את פיה והיא לא מסוגלת לקחת אותם.

הבית נדמה רחוק מאוד כשהיא מטפסת על העצים ושורקת לציפורים. אמא שלה לימדה אותה שיר מיוחד לשבועות פעם, כשהייתה בת תשע, והיא טיפסה על העץ וניסתה לשיר אותו לציפורים. המנגינה הייתה מסובכת מדי בשבילן, והן טעו בתווים וצרמו את ההרמוניה הקלילה שנהגתה בקלילות בלשונה של רו. "חיטים ושיבולים, ביכורים נביאה." רוז חייכה אליה כשהבינה מה ניסתה לעשות. "שבועות הוא החג של האדמה." הא אמרה. "הוא לא נועד לציפורים. שירי לאדמה. היא תשמע אותך. זו שעת הקציר, אחרי הכל." רו שרה את המילים כעת, על תאנים וחגים ובית, ומחפשת גרגירים בין העצים בעת שיריית התותח מהדהדת בעיר הדומם. היא מתרחקת מהעורבנים החקיינים. שיר הביכורים שייך לאדמה, וקולה צלול כשהיא שרה לה להניב פירות למען האל והאדם.

גם בבוקר למחרת היא מרגישה את זה. לחג הקציר יש טעם אחר שדבק בפיה כשהיא משוטטת בזירה. אנשי קדם נדרשו להקריב לאל שלהם את מיטב יבוליהם – את הפירות הבשלים, התבואה הטרייה, גורי הבהמות – כדי להזין את כוחו בן האלמוות. הקפיטול, לעומת זאת, דרש מאנשיו להקריב את ילדיהם כמנחה לחג הקציר, לשמר את שלטונם. היא זוקפת אוזניים לצליל יריית התותח ומנגבת את הדם מהחתך שבמצחה, וחושבת על כך שהאל ברא את בני האדם בצלמו, והעניק להם את כל האכזריות שהייתה בו. אכזריות לשעבד ולהעניש ולהרוג ולהחריב, ותמיד תמיד להאמין שיש לך את הזכות להחליט מי ראוי ומי לא ראוי לחיים.

היא נזכרת במעומעם באחד הסיפורים של אביה, שהקריא מהספר הבלוי והקטן ששמר בארון. סיפור על אדם שנדר להקריב מתנה, ובסוף קריב את בתו. היא לא זוכרת את הפרטים. מעולם לא חיבבה את הסיפור הזה.

לעומת זאת, היא מאז ומעולם אהבה את הסיפור על רות ונעמי. את "מגילת רות", כפי שקראה לה דודתה, נהגו לקרוא במשפחה כל חג, ערב ערב במשך שבוע אחרי חג השבועות. היא נזכרת באחותה הקטנה, חלב נוטף על פניה ופרוסת הגבינה הנדירה בידה, רוכנת מעל הדפים המצהיבים ומתמוגגת מסיפור אהבתם של בועז ורות. עכשיו זה היום השני של קריאת המגילה, היא חושבת, והם ודאי קוראים על נעמי ואלימלך אשר במואב, הרחק מביתם, מנסים לשרוד בעולם אחר. רו מקפצת על הענפים ומתחמקת מצרעות הציד, ומהרהרת בבקתה הקטנה ובמשפחה הנאספת בה עם ספר וגבינה.

ביום שלמחרת, מחלון וכיליון מתים.

רו מסתתרת במחבוא שלה בין עליו של עץ אורן גדול. רעמי התותח מהדהדים באזניה, ופניהם של הקרייריסטים עולים בפניה בזה אחר זה. "כמו להקת זאבים" היה ודאי מתאר אותם אחיה. אבל רו, משוטטת ביערות, נתקלה פעם בזאב פצוע, וידעה שאפילו בטורפים יש נשמה, וגם כלפיהם יש בליבה רחמים. לפעמים היא תוהה אם זה מה שיהרוג אותה בסופו של דבר – הרצון להתקרב לזאב פצוע ולנסות ולחבוש את פצעיו. עם זאת, היא ברחה מהזאב לבסוף בפעם ההיא, ולפעמים היא תוהה אם יהיה זה הפחד להושיט יד שיהרוג אותה – יהרוס אותה מבפנים.

היא תוהה מי מהקריירסיטים מת.

באותו ערב היא מגלה שאלו היו גלימר ממחוז שתים ואווה ממחוז ארבע. היא לא בטוחה מדוע טרחה לזכור את שמותיהם של כל מתחריה. אולי רצתה לדעת מי עשוי למות עקב מעשיה.

אולי רצתה לדעת מי יהרוג אותה, כדי שכשזה יקרה תוכל לפחות להביט לו בעיניים ולקרוא לשד שלה בשם.

באותו ערב היא מוצאת כמה שורשים וקולה אותם על מדורה שהעזה להדליק בין הערביים. העשן עולה מעלה מעלה, אל השמים הסגולים, ואף על פי שזה טיפשי היא מניחה לשורש הטוב ביותר ליפול מידה אל בין הלהבות. את השורשים האחרים היא אוכלת, אבל טעם הגבינה מוסיף למלא את פיה ויחד עם זאת חסר שם להחריד, כאילו הלשון והשיניים יודעות שכשהירח כמעט מלא והאביב כבר כאן ועת הקציר מגיעה, יש לאכול גבינה ולקרוא את מגילת רות ולהרגיש בבית.

ביום השלישי של שבועות, השישי בזירה, היא מתעוררת מוקדם. לפני השמש. קול צעדים רם מתחתיה מעיר אותה, והיא צופה, מבוהלת, בטון ממחוז עשר הצולע בין העצים. הוא לא מבחין בה, אבל היא מהרהרת בכך שקל מאוד להבחין בו. אנשים כאלה, היא יודעת, מתים מהר. היא אמורה להרגיש מרוצה מכך, אבל לא יכולה. רחמים מציפים אותה כשהיא מביטה בו צולע משם, והיא תוהה על אותו האל העתיק הטוען להיות רחום בעודו הורס ערים ורוצח ילדים. לה, בתורה, לא היה הכוח אפילו לזנק עליו ולדקור בסכין האבן שלה כשעבר מתחתיה. היא חושבת שאולי רק ככה אפשר להפוך לאל – או לשליט, או למנצח במשחק. חייבים להיות די אכזריים כדי לקפוץ על הצולע ולדקור אותו, להכניע את החלש כדי שתשרוד ותוכל לטעון להיות רחום.

היא מקווה שלא. היא יודעת שאם זה כך, לעולם לא תזכה להיות מנצחת.

בצהריים היא נוטשת את הקן הבטוח שלה. זה לא חכם, אולי – להשאיר דברים מאחור, או לעזוב מקום שכבר הוכח כבטוח, אבל היא לא יודעת מה עוד לעשות. לפחות היא לא משאירה שם הרבה – בקבוק מים ריק שגנבה וכבד לסחיבה, אבן כחולה מקסימה שמצאה בין האבנים האפורות על גדת הנחל. היא מבוססת בבריכה ונזכרת במלחמות המים שנהגה לנהל כנגד בני דודה בעונה הזו – כשהשמש מחממת את מי הבריכה שליד הבית ואוכפי השקט מעניקים שעות חופש נדירות לילדים. דודה אמר פעם שזו העליה לרגל שלהם – לבקר בבריכה השקטה ולהתיז כדי שכל חיות החורשה ידעו שחג שבועות הגיע.

היא שומטת כמה עלי מרפא אל מי הנחל בעודה עוברת. האל, כמו האדם, היה ונותר חמדן לאורך כל הדורות.

בערב היא מתחילה לעקוב אחרי קטניס, שמתנהלת במיומנות בין העצים. היא יודעת שהיא אמורה לחזור עכשיו למחבוא שלה – זה הערב השלישי של שבועות כעת, ובבית בני משפחתה בוודאי קוראים כיצד מתכננת נעמי לחזור אל ביתה שבכנען. למרות זאת היא ממשיכה לעקוב, מתרחק יותר ויותר מהעץ שלה. יש בקטניס משהו שלו ובטוח שחסר במיועדים האחרים, וסיכת העורבני החקיין על מעילה מזכירה לרו את הבית. סבתה אמרה לה פעם שהיא בעצמה דומה לעורבני חקיין, קלילה ומעופפת ומזמרת. שבועות הוא אולי חג של אדמה, היא אמרה, אבל גם הציפורים הן ברואות האל ולרו כדאי לעקוב אחרי העורבנים החקיינים.

כשקטניס פונה אליה היא מנסה לפחד – היא יודעת, באופן הגיוני, שקטניס מסוכנת, שהיא מיועדת אחרת ועלולה להרוג אותה אם תצמח לה מזה תועלת. עם זאת, תמיד יש אנשים שחיות היער והציפורים בוטחות בהם יותר – כיודעות, בחוש, שהם שוחרי שלום. לרו קשה להאמין שקטניס תפגע בה.

קטניס מחייכת אליה – ורו יודעת שקטניס לא מחייכת הרבה. היא מורחת משחה על הכוויות שנצרבו בבשרה של הילדה, ומציעה לה מקום לצד המדורה שלה. קטניס שונה להדהים מהמשפחה שלה – בין כל הדודים ובני הדודים היא מתקשה למצוא מישהו שידמה לה. אף על פי כן, קטניס נוהגת בה בחביבות שמזכירה לה אותם, ולרגע היא מפסיקה לזכור ולהתגעגע. היא זוכרת שבאיזה ספר ישן שקראה פעם (לא הישן הכרוך כחול) נאמר ש"הבית הוא כל מקום בו אתה מרגיש מוגן." לרגל הפסיונן המשביעה שקטניס מושיטה יש טעם נהדר, ופעם הראשונה זה ימים טעם הגבינה נעלם מפיה.

היא לא משליכה דבר לאש באותו יום. קטניס אוספת את השאריות ומחלקת אותן בין תיקיהן, למועד מאוחר יותר.

מאוחר יותר באותו ערב היא נזכרת בקן שלה. הוא עלוב מאוד, אבל זה היה המקום בו חי קודם, ובערב השלישי מקראים כיצד נעמי חוזרת הביתה. קטניס מרשה לה להכנס לשק השינה שלה, ועוטפת אותה בזרועותיה בצורה מגוננת. רות אמרה לנעמי ש"באשר תלכי אלך", ורו מתחילה לתהות מהו תפקידה במגילה הזו.

ביום הרביעי נעמי ורות מגיעות אל הארץ השופעת.

שהיא מתעוררת בבוקר, זרועותיה של קטניס עדיין כרוכות סביבה. פעם נוספת השמש עדיין לא זרחה. (כי זה שבועות, ובשבועות קמים מוקדם.) היא נחלצת משק השינה בזהירות, ויוצאת לחפש את ארוחת הבוקר שלהן, שתי הביצים לא מוחות את טעם הגבינה מפיה, אבל הבוקר טרי ורענן ורו מדלגת לצידה של קטניס מוכנה ללכת איתה לאן שתבחר.

התכנית של קטניס טובה. בת דודתה של רו אהבה משחקי אסטרטגיה, והיא נהגה לומר לה שמקור המזון הוא תמיד נקודה רגישה. (רו נזכרת כיצד שלחה נעמי את רות ללקט בשדות את כל הדברים שחזקים ממנה שכחו, לאכול את שנפל בחוסר זהירותם.) הן מלקטות ואוספות וצדות שלל טוב משרו ראתה מעולם, ולצד התוכנית רו מתארת לה את אחיה והוריה ואת כל משפחתה. קטניס מרותקת, ורו מגלה שיש לה רק אחות ואם, ואף לא חג אחד. למרות זאת, היא לא מספרת לה ששבועות עכשיו, וזה הזמן לקרוא את המגילה ולאכול גבינה. יש בחג משהו קדוש ופרטי, וזה לא משנה לקטניס אם כבר ארבעה ימים רודף אותה חסרו של טעם הגבינה.

למחרת היום החמישי. בבית בוודאי יקראו בערב כיצד נעמי שולחת את רות אל בועז, ורו מתגנבת בין העצים ומציתה את מדורות ההסחה. קטניס מתחבאת ודאי ליד האגם, והיא כבר תטפל באספקה. רו צריכה רק למשוך את תשומת ליבם של הזאבים שאינם פצועים עוד – ולברוח, כי הזאבים טורפים ילדות קטנות שמטיילות ביער.

מאוחר יותר היא מסתתרת על ביער, מחכה לקטניס. העורבנים החקיינים שורקים בשמה את הודעת האישור שלה. חלק ממנה – זה שעדיין מרגיש שהיא בבית, וצריכה להיות עם המשפחה ולאכול גבינה – מפציר לב לרדת לאדמה שתזין אותה, ולהקריב את הפרי הבשל שבתיקה לאל. אבל רו, מחוזקת מזכרון חיבוקה של קטניס, מוצאת שאינה רוצה להעניק מתנות לאל שזנח אותה כאן. טעם התפוח מתוק-חמוץ, ולמשך כמה רגעים, זיכרון הגבינה נעלם.

בסופו של דבר, האל תופס אותה. אלוהים אכזרי כמו בני האדם שברא, ולנערה שסירבה לכבד אותו בביכוריה מגיע עונש מוות.

טעם הדם נמהל בטעם הגבינה בפיה כשהיא מרימה מבט אל קטניס המזמרת לה שיר ערש. זהו הערב השישי של שבועות, ורו כבר לעולם לא תגמור לקרוא את המגילה. זכר משפחתה נמוג לנוכח פניה של קטניס, ואף שרו עדיין לא בטוחה מי מהן היא רות, היא מאחלת לקטניס שתמצא את בועז ואת הסוף הטוב שלה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל נערת הסיפורים אלא אם צויין אחרת