00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

אז לשרוף או לא לשרוף את החזיה

הייתי בת תשע, כאשר אמי שמה בידי מטלית צהובה ורכה, ואמרה לי לנגב אבק מכל השולחנות בבית. ברור שהיתה לי תגובה מותנית לכל בקשה כזאת: "למה לא טומי'קה?" (אחי). זה היה משחק מכור, מפני שהשיחה התנהלה תמיד באותו אופן. ידעתי שהתשובה של אמא תהיה "מה זה משנה, היום תורך ומחר יהיה תורו", ואני כמובן הייתי מוכנה עם התשובה הניצחת שלי. אבל אמא הפתיעה אותי "כי הוא בן", היא אמרה. התיישבתי עם הסמרטוט בידי. פי נפער "מה?!" אמא חזרה "הוא בן, זו לא עבודה של בנים. עבודות בית עושות בנות". אני זוכרת את תחושת הזעם וחוסר האונים. "במה טומי'קה עובד?" שאלתי. אמא אמרה "די כבר. הוא יגדל ויצטרך לפרנס משפחה". ואני אנקה אבק כל ימי חיי? חשבתי בלבי. משהו פה מאד לא בסדר! זרקתי את המטלית הצהובה על השולחן וברחתי אל מחוץ לבית.

 

האמת, ברור שראיתי כל ימיי את אמא קונה במכולת, קונה באטליז, קונה ירקות, מקלפת קוצצת מבשלת מטגנת צולה אופה מגישה מפנה שוטפת כלים מכבסת תולה מייבשת מורידה מקפלת מגהצת מחליפה מצעים מנקה את הבית באה לאסיפת הורים. פרפטום מובילה. וראיתי את אבא חוזר מן העבודה, נשכב על הספה "פיהני" (שזה "לנוח" בהונגרית) וקורא ב"אוי קלט". את אמא לא ראיתי אף פעם "פיהני", ולמעשה, אם היא התיישבה פה ושם, דאגנו שמא היא חולה.

נכון, ראיתי, אך לא הפנמתי כלל. כל זמן שלא נתבקשתי להשתתף במשימות המשפחתיות לא באמת התעמקתי במשמעות הדברים.

אז, בגיל תשע, צצה בי המחשבה הפמיניסטית הראשונה, מבלי שידעתי שזהו "פמיניזם". חשבתי בלבי "לא פייר, זה לא בסדר", והעיקר – מחשבה מפחידה, שאמא בעצם מטומטמת שהיא מסכימה לסידור הזה.

גדלתי בעולם שזו היתה הנורמה שלו. אצלנו בארץ היו תמיד בעיות קיומיות, מלחמה או מלחמת בזק, מלחמה סתם ומלחמת קיום, מבצע צבאי או מבצע צבאי קולוסלי. לא היה זמן לעסוק בשטויות. בארצות הברית החלו לפעול הפמיניסטיות הראשונות. נשים כתבו מאמרים וספרים על קיפוח נשים, דרשו זכויות שוות. בארץ לא קמה תנועה דומה, פה ושם פעלה אשה בודדת, כמו שולמית אלוני, למען זכויות נשים. בארה"ב התנועה תפסה תאוצה, ואנו ידענו עליה רק מדווחי העיתונות הכתובה. העיתונאים הבכירים היו גברים. התנועה הפמיניסטית סוקרה באורח הכי עוין כתנועה קיקיונית, עם הכפשת הנשים שעומדות בראשה. אני סבורה שהעיתונאים נלחמו בתנועה (אפילו אם לא במודע) מפחד קמאי, שאם התנועה אכן תצליח לעורר את הנשים לפעולה, החיים הטובים שלהם כגברים בעלי זכויות יתר עומדים להסתיים. קודם כל הם שללו את העובדות, שהנשים מקופחות. לפחות בארץ, היתה לנשים זכות בחירה כמו לגברים. הם נתנו כדוגמא ארצות אירופאיות מתקדמות, כמו שוויץ וליכטנשטיין בהן נשים קיבלו זכות בחירה רק בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. יתרה מזו – אצלנו נשים שרתו שירות חובה בצבא. לדברי הכותבים היה זה סממן מובהק לשוויון נשים. זה שהנשים בצבא עסקו בהגשת קפה לגברים, בזמן שלא הוטרדו מינית, לא הוזכרה.

הם הכפישו את הנשים הפעילות בתנועה באמריקה. לדבריהם, הן היו פמיניסטיות כי היו מכוערות, גבריות, לא הלך להן עם גברים, היה חסר להן זיון. הן היו בלתי מטופחות, גידלו שערות בבית השחי, לא השתמשו בדאודורנט,שנאו גברים כתחביב, והיו ברובן לסביות. לא נתנו לנו להכיר את האג'נדה שלהן, כתבו עליהן פרשנות ונזהרו לא לתת להן עצמן פתחון פה.

הנשים שהכירו על בשרן את האפליה כלפיהן, היו אף הן תוצר של הדעות הקדומות בארץ, כי גם הן ניזונו מן העיתונות שלנו ומעיתונאים גברים חכמים שהן כיבדו. אני זוכרת מאמר של אורי קיסרי, עיתונאי בכיר ואחד ממייסדי "מעריב", שכתב איך הנשים צריכות להתלבש להתאפר ולהתאבזר, כדי שתהיינה עדינות ונשיות. הוא זלזל בנשים שמתאפרות באופן מוגזם, מגדלות ציפורניים ארוכות, מורחות לק אדום. הוא טען כי נשים אלה ניראות זולות, בעוד לק ורוד למשל מתאים לעדינות הנשית הטבעית שהטבע התכוון לו. ואני נערה צעירה ארוכת ציפורניים אדומות, התרגזתי שהעיתונאי לא הציג את זה כדעתו האישית אלא כאילו זו אמת אבסולוטית. האם הייתי היחידה ששמה לב, שזו כתבה אנטי נשית ומתנשאת?

הבשורה הפמיניסטית כהוויתה הגיעה לארץ בזכותו של טומי לפיד. יש לי הרבה הסתייגויות מטומי לפיד בהתנהלויות שונות שלו בעתיד לבוא. אבל אז, בשנות השבעים הוא עשה מהפכה גדולה בחשיבת הנשים בארץ. הוא נבחר מטעם "מעריב" לייסד ולערוך את ירחון הנשים "את". מה אנחנו מצפות מעיתוני נשים? רכילות, כתבות על איפור, חדשות אופנה, אביזרים. איזו כתבה שוברת לב על מישהו חולה, נכה, שרוף, מוכה. כתבה על הצלחה של אשה כזו או אחרת, וכמובן פרסומות רבות רבות באותם נושאים עצמם.

 

העיקר – עיתון נשים לעולם לא מוביל אג'נדה. יתכן שיש מחשבה שהנשים שטחיות מכדי לפעול לפי איזושהי אג'נדה.

לפיד היה הראשון (למיטב ידיעתי), שהוביל אג'נדה בעיתון נשים בארץ: האג'נדה הפמיניסטית. הוא לא כתב את דעתו על התנועה הפמיניסטית אלא פתח בפניהן את העיתון להשמיע את קולן. ציטטו מספריהן. לפיד הזמין מאמרים, שלח כתבות לראיין אותן. נתן אינפורמציה על ספרים חדשים שפירסמו. אני יכולה להגיד כי הפמיניזם המודע שלי צמח מהעיתון הזה. קיבלתי אינפורמציה שלא מצאתי בשום מקום אחר. נפקחו עינינו, הנשים. הכרנו את כל הקשיים בחיינו, אבל נכשלנו לראות שיש כאן כוונת מכוון וכי יש אינטרסים גבריים עולמיים מובהקים להשאיר אותנו בבית," קטנות יחפות ובהריון" כפי שכתבו הפמיניסטיות. הנשים התחילו לרתוח ולבעבע. הן הגיבו בתגובות סוערות למאמרים.

הגיעו תירגומים של ספרות פמיניסטית לארץ. אני רוצה לציין את "פחד גבהים" של אריקה ג'ונג. זה לא ספר פמיניסטי עיוני. זה רומן ספרותי שכותבת אשה פמיניסטית. אני מוכרחה לומר שנעתקה נשימתי. כמה ימים התקשיתי להירדם. הייתי נסערת. קשה לתאר את ההלם: ג'ונג כתבה רומן על גבול הפורנוגרפיה. עכשיו, זה לא שלא קראנו ספרות כזו. קראנו ספרות נחשבת, על גבול הפורנוגרפיה, כמו הספרים האוטוביוגרפיים של הנרי מילר "חוג הגדי" ו"חוג הסרטן". או "ליידי צ'טרלי" של ד.ה.לורנס. זה היה לגיטימי כבר בתחילת המאה הקודמת או באמצעיתה. אבל ג'ונג כתבה כתיבה גברית במובהק. נשים לא כתבו ככה: בספרי גברים "עשו סקס". בספרי נשים "עשו אהבה". אריקה ג'ונג עשתה "סקס" כמו גבר. עם אהבה, בלי אהבה, עם חיזור ובלעדיו. עצמאית לגמרי לא תלויה בגבר, עושה מה שהיא רוצה איך שהיא רוצה מתי שהיא רוצה. קראתי כל הזמן במחשבה "אשה כתבה את זה! גם לאשה מותר! היא לא צריכה לקבל רשות, היא רק צריכה לקחת!" היה אויר פסגות של חופש מכבלים: אם ארצה אי פעם לכתוב לא אצטרך להסתיר, לא אצטרך לשקר! אגב, צריך לציין שאריקה ג'ונג לא היתה רק נועזת, אלא סופרת מרתקת.

אני לא רוצה להרחיב את היריעה על הספרות הפמיניסטית, שהיתה מרתקת ומסעירה בזמנה, וכיום היא ברורה מאליה.

לדעתי, אני חייתי בתקופה הכי קשה לנשים. אמותינו הכירו וקיבלו את המנהגים: הגבר מביא פרנסה (אם היה להן מזל...) והאשה מטפלת בבית ובילדים (אם היה להם מזל...).

אני חייתי בדור הביניים. נשים נדרשו לרכוש השכלה גבוהה, נדרשו לעבוד ולהשתתף בפרנסת הבית, אבל אף אחד לא ויתר על תיפקודן המסורתי בבית. גם האשה עצמה, מסיבות של הרגלים היסטוריים ושמא חרדה להתמרד ולשלם מחיר יקר, קיבלה על עצמה ללא ויכוח, שהבית והילדים הם טריטוריה שלה. ומה שלנו יצא מהפמיניזם היה תיפקוד כפול, עבודה ואחריות כפולות: לפרנס כמו גבר, לעבוד בבית כאשה. שאלנו את עצמנו – האם כל זה היה כדאי?! האם שוב "סידרו" אותנו?

עברו מאז למעלה מארבעים שנה. הפמיניזם חילחל. הנשים עמדו על זכויותיהן, וגם הגברים הפנימו, שהאשה בביתם אינה המשרתת רצועת האוזן, שהיא היתה במשך דורות רבים.

 

אני נהינית לראות במשפחה הצעירה של בני (כמו במשפחות של חבריהם) שההורים, ששניהם עובדים, חולקים ביניהם את עבודות הבית והטיפול בתינוק במידה שווה, בהסכמה מלאה והדדית.

בתקופתי אפשרות כזאת נראתה כחזון אחרית הימים.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

71 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת