00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

מנין נחלתי את שירי

 

 

 

 

 

 

 

אם אני מנסה לעמוד על מקורות המיזנטרופיה שלי, אינני צריכה להרחיק לכת. גדלתי אצל אחת האמניות הגדולות בתחום. המיזנטרופיה לא עוברת בתורשה ואיני סבורה שהיא מצויה בגנום האנושי. היא מצריכה חינוך צמוד וחיים בקרבת הנגוע, והיא מחלחלת לכל דיירי הבית, בוודאי לילדים שעכשיו מעצבים את אישיותם, והם נוחים להשפעה. המיזנטרופיה היא תכונה דומיננטית, שמתגברת בקלות על תכונת אהבת האדם, אם במקרה סבלת המתכונה המכוערת הזו קודם.

אין להניח מראש כי המיזנטרופ הוא אדם רע מזג, עוכר שמחות ולא מסוגל לקשר. לעיתים ההיפך הוא נכון. אמא, ואם מותר לי להעיד על עצמי (וברור שמותר לי, מי שואל אתכם) וגם אני, אנשים נחמדים מאד לזולת, איננו עולבים בבני אדם, רק מרכלים עליהם ולועגים להם מאחורי גבם. אנו יכולים לנהל מערכות יחסים לאורך שנים, בתנאי שלא ינסו להכנס לנו מתחת לעור. עצם המיזנטרופיה היא ההגדרה מה נחשב לפלישה תת עורית, ואצלנו – כניסה לבית שלנו למשל, היא בלתי נסבלת, שערוריתית, ועל כן חובה למנוע אותה בכל מחיר.

 

אמי היתה מיזנטרופית טוטאלית. היא לא חשה מחויבות או אהבה לאף אחד בעולם, חוץ מאלה שיצאו ממש מחלציה: ילדיה ולאחר מכן נכדיה. אותנו היא אהבה בצורה חרדתית, והיתה מוכנה להקריב את חייה למעננו. או אולי כך רק חשבנו. היא לא אהבה את הוריה ולא את אחיה, וברור שקרובים יותר רחוקים היא לא ראתה ממטר, ונמנעה בעקביות מכל קשר עמם. היא לא סבלה אורחים, היו לה כמה חברות אבל גם אותן היא שנאה. אצלה למדנו את המנהג המאפיין את משפחתנו – לא פותחים את הדלת אם דופקים עליה. לפעמים הסקרנות גברה על אמא והיא היתה מציצה מחור המנעול כדי לראות מי הפולש הפוטנציאלי. חורי המנעול היו אז ענקיים, ואיפשרו הצצה נוחה החוצה. כמובן שזה פעל לשני הכיוונים: פעם מנדי, אחיו של אבא, הציץ בחזרה מהצד החיצוני פנימה. הוא אמר "טוסקה אני רואה את העין שלך!" אמא ענתה "לא נכון, זו העין של טיבי"( שזה אבי) ולא פתחה. ברור שאחרי הארוע הטראומטי הזה, שדודי היה יכול לפרש בטעות כעוינות, אמא מאד נפגעה ונעלבה, אבל מצאה פתרון: על ידית הדלת מבפנים היא תלתה מגבת, שהשתפלה והסתירה את חור המנעול. עכשיו תציץ, נראה אותך!

אמה של אמא, סבתי רוז'י, התגוררה בעיר אחרת, ופעם בשנה רצתה להתארח אצלנו למספר ימים. שבועיים לפני בואה אמא נכנסה לכוננות ספיגה. רטנה וקיטרה, מצב רוחה התדרדר מיום ליום. ביום המיועד היא היתה בהיסטריה גמורה, ואבא – איש רגוע, טוב לב מיסודו ואוהב אדם – לא יכול היה להרגיעה. אני תוהה עד היום מה מצאו שני אלה זה בזה מהיותם כה שונים. אבל כאמור המיזנטרופיות דומיננטית ואחרי שנים עם אמא, אבא הפך למיזנטרופ פסיבי. אם דפקו בדלת ואמא, שתפקידה היה לא לענות לדפיקה, לא היתה בבית, אבא ישב על הספה קורא בעיתון ועשה עצמו חרש. חרשים לא שומעים דפיקה בדלת. אבא היה גם חסר סקרנות, לא עלה בדעתו להציץ בחור המנעול. כאשר סבתא רוז'י היתה נכנסת, לא יצאה חצי שעה עד שאמא רבה איתה ריב נורא, העליבה אותה בעלבונות קשים ולבסוף אמרה לה "לכי הביתה!" סבתא שטרם פרקה את מזוודתה, כבר נטלה אותה והסתלקה. האם אמא הצטערה אחר כך? אם אתם חושבים ככה, אתם לא הכרתם אותה. היא ממש התרוננה כעפרוני. אבא, טומי'קה ואני אהבנו את סבתא ורדפנו אחריה לתחנה. היא בכתה ואנחנו (טומי'קה ואני) בכינו. לפעמים שכנענו אותה לחזור, ואז אבא היה הראשון שנכנס הביתה, עם המזוודה של סבתא בידו. מי שלא ראה את פניה של אמא כשהבחינה במזוודה, לא ראה צער מימיו. במקרים כאלה אמא כעסה עלינו ולא דיברה איתנו כמה ימים.

 

אמא נולדה וגדלה בטרנסילבניה ושם התגוררו "בחצר" שסביב סביב לה היו דירות רבות. לסבתא היו חברים טובים באותה חצר, הלן ובעלה, ושני בניה, הבכור שהיה קצת דפוק והצעיר שהיה, לעומת זאת, ממזר. אמא הכירה את המשפחה הזו מילדותה המוקדמת. אמא, כבר נשואה לאבא ושני ילדיהם, עלינו ארצה, ואותה משפחה נשארה מאחור והקשר עמם נותק. עברו שלושים שנה ואנו גרים בארץ בעיירה קטנה וקונים במכולת השכונתית. ליד המכולת עובדים פועלי דחק בעבודה כלשהי . הם נכנסים למכולת בהפסקה שלהם לקנות חצי לחם, נקניק ושתיה, ואמא מזהה כי אחד הפועלים הוא הנער הדפוק, בנה של הלן. כאמור, בעבר הם היו כמעט משפחה. אבל הבחור היה צעיר, הוא לא זוכר את אמא. אמא מתרגשת ומתחילה לשאול אותו על הוריו ועל אחיו הקטן פאלי, ועל שכנים שונים מהחצר והוא עונה, ואמא מתרגשת עוד ומתחילה להזיל דמעות. והבחור שואל אותה "ומי הגברת?" ואמא עונה "לא חשוב". הוא ממש מתחנן לדעת מיהי, אבל אמא מסרבת לגלות. למרות שהיא בוכה כגשם זלעפות, וגם מנשקת ללחיו של הבחור. הבחור מתחיל להתעצבן ולעמוד על שלו, אז אמא בורחת מן החנות. אני זוכרת שאמא הגיעה הביתה דומעת וסיפרה על הפועל, ומה זה התרגשה. אני שאלתי "אז למה לא הזדהית?!". אמא פזלה אלי ואמרה "מה, השתגעתי?, הוא היה נדבק אלי ומתחיל לבקר כאן, בסוף הוא ירצה לגור איתנו! אני אצטרך לשים לב להבא, אם הוא במכולת – אני לא נכנסת". אגב, אמא פזלה אם הסבה את עיניה לצד שמאל. היא היתה מודעת לזה, ולכן הקפידה לא להסתכל לצד שמאל. אבל כאשר היתה נבוכה או מוטרדת שכחה להקפיד, ולפי הפזילה ידענו שאמא מוטרדת.

 

אחד מאחיו של סבי יוג'ין (אביה של אמא) היגר לאמריקה עוד לפני מלחמת העולם. הוא חי בהוליבוד ועבד באולפנים הגדולים – הוא היה מצייר את ציורי הענק שניתלו על בתי הקולנוע עם ציורי השחקנים. אז כמובן עוד ציירו ביד, והוא הרוויח כסף טוב. סבא ואחיו התכתבו לא בצפיפות, אבל ידעו מה מתרחש אצל הזולת. כמובן שלשני האחים היו משפחות, פה ושם נשלחו תמונות של הילדים. כאשר האח נפטר, הקשר עם משפחתו ניתק, ובמשפחה שלנו ממש לא רדפו אחרי קשרים עם אף אחד.

יום אחד סבי קיבל מכתב מארה"ב באנגלית השולח היה דויד רנדי.

 

שם משפחת סבי הוא דויד, והוא הניח שרנדי אמור להיות הבן של הנפטר. סבי וסבתי לא ידעו אנגלית, אז הניחו למכתב. אחרי כחודש התקבל מכתב נוסף מאותו רנדי. אני הייתי בבית הסבים וקראתי את שני המכתבים. במכתב הראשון כתב רנדי כי הוא עתיד לבקר בארץ עם קבוצת וטרנים (ותיקי מלחמה) יהודים, על חשבון ממשלת ארה"ב והוא רוצה סוף סוף להכיר אישית את משפחתו. במכתב השני הוא ציין את התאריכים בהם ישהה בארץ (כשהמכתב נקרא רנדי היה צריך לחזור לארה"ב תוך שלושה ימים). היה משהו מאד מטריד במכתב: רנדי כתב שאם הוא לא יקבל תשובה, הוא פשוט יבקר את הסבים ואת אמא בת דודתו, שכתובתיהם היו בידו עוד מאביו. כאשר אמא שמעה על כך, היא השתוללה. היו לה רעיונות נואשים: היא רצתה לעבור דירה, היא אמרה שהיא לא תפתח את הדלת לשום רנדי, היא שקלה לחלות ולהתאשפז בבית חולים. היה ברור שהתיק יפול עליי. אחי טומי'קה היה מיזנטרופ נוסח אמא- "לא רוצה ותעזבו אותי", ולא עזר בית דין. אני הייתי מיזנטרופית רכה. הייתי לחיצה. כל זמן שלא נדרשתי למשימות חוזרות או ארוכות. וכך הקריבה אותי אמא, והודיעה לי שאני מצלצלת מיד לבן הדוד במלון דן בת"א, הולכת להיפגש איתו ומונעת ממנו, אם צריך – בכוח הזרוע, לבקר אצלנו בבית. דיברתי עם רנדי בטלפון. הוא בכה מהתרגשות כמו ילדה קטנה. הלכתי לסעוד איתו ארוחת ערב במלון דן. בחדר האוכל היו הרבה יהודים קשישים במדים חדשים שהנפיקו להם לשם כבוד מטעם היחידות בהן שרתו. אבל רק רנדי ישב בשולחן זוגי עם חתיכה צעירה. הוא מאד התגאה בי, והציג אותי לכל הקשישים כ"בת דודה". הקשישים הזילו ריר. רנדי היה איש נחמד מאד, קצת אידיוט, ובכיין גדול. הוא רצה לשמוע על כל בני המשפחה והזיל דמעות על כולם – לתוך המרק, לתוך הבשר ולקינוח. ואני אפילו זוכרת כי הקינוח היה אבוקדו בתור קומפוט, חוויה קשה כשלעצמה.

למחרת היה יומם האחרון של הוטרנים בארץ. גולת הכותרת של הביקור נועדה לאותו יום: ביקור ב"יד ושם" בירושלים, הרצאה של קצין ישראלי בכיר , ולאחר מכן בילוי במועדון אופנתי ד'אז – "עומר כיאם" ביפו. רנדי אמר שהוא מוותר על סדר היום הזה, הוא רוצה לשכור מכונית ואני אמורה לנסוע איתו לסבים ולהורי. צלצלתי לאמא. אמא קיבלה התקף אסטמה. והיא לא היתה אסמטית. ואז היא אמרה לי – הוא כל כך גאה בך, אז תבטיחי לו שאת תבלי איתו את כל היום ואם צריך את כל הלילה ותרקדי עם החברים שלו בעומר כיאם, רק שלא יבוא לכאן. שאלתי את אמא אם אני צריכה לבלות עם רנדי וחבריו גם בחדר המלון, ואמא אמרה "לא איכפת לי מה תעשי כל זמן שהוא לא יבוא". היה מעליב משהו.

בקיצור, שיכנעתי את רנדי, ביקשתי מחברתי בתיה להצטרף אלינו, וכך הגענו בתיה ואני, בנות 20, עם כעשרים וטרנים לעומר כיאם. השתיה זרמה כמים, בתיה ידעה לשתות כמו שפירית, אבל גם אני, נבאך, הורדתי שתי כוסיות של משהו חריף שמיד ירד לי לרגליים. וכך פיזזנו עד חצי הליל בתיה ואנכי, עוברות מוטרן לוטרן. אגב, הקשישים ורנדי בתוכם הטיבו מאד לרקוד, אבל יתכן שחשבתי כך בגלל שתי הכוסיות ששתיתי. נראה לי כי האורחים במועדון חשבו שבתיה ואני נערות עובדות. ואני באמת עבדתי, בשליחותה של אמי, שמכרה אותי כדי להציל את התחת שלה.

אגב, כצפוי, למרות ההבטחות להשאר בקשר לנצח והחלפת כתובות, רנדי נעלם מחיינו ונמוג איכשהו כמו שאר קרובינו בערפילי הוליבוד.

תגידו מה שתגידו. אבל המורשת של אמא עובדת בשבילי היטב. ואני לא מתכוונת להשתנות. אז אל תבואו לבקר.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

60 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת