00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

האשה בזהב / מארי אוקונור

                                                   

 למרות כל הנסיונות שלי להיגמל מהספרים שעוסקים בשואה ובמלחמת העולם השנייה, איכשהו "בלי לשים לב" אני תמיד חוזרת אליהם. מעבר לזה שהם ספרים שמרתקים כל מי שאוהב לקרוא, הכפייתיות הזו שנכפתה עלי, היא כנראה גורלם של הדור השני והשלישי. זה טבוע בדי.אן.איי שלנו עמוק, ללא יכולת להשתחרר מזה. מה שאומר שאני מחפשת בכל הזדמנות לקרוא עוד ועוד על התקופה הזו, למרות כל מה שכבר קראתי, למדתי ושמעתי. אז הגעתי למסקנה שאין טעם להילחם בזה ולפחות אני משתדלת לבחור ספרים שלא יהיו "כבדים" וקשים לי מדי.. 

אז הספר שאני רוצה להמליץ לכם הפעם הוא כזה. קל לעיכול. הוא לא מתמקד בתקופת השואה. זה סיפור שמתחיל הרבה לפני המלחמה, ממשיך גם הרבה אחריה ובמרכזו סיפור מרתק על מסע להשבת יצירת אומנות אחת מפורסמת. הספר הזה לדעתי יכול לגרום הנאה לא רק לשוחרי האומנות, אלא גם ל"טאבולה ראסה" כמוני בתחום, כי נהנתי לקרוא אותו ואת כל התיאורים הרבים שיש בו. אומנם היו רגעים שזה הרגיש לי קצת כמו סיור לימודי במוזיאון לאומנות ורק המדריך היה חסר, אבל עדיין להבדיל ממוזיאון, שבו אני יכולה להיתקע ולעמוד שעות מול תמונה אחת, רק כדי לנסות להבין מה התכוון הצייר להביע, פה העלילה ריתקה וסחפה אותי בהנאה מרובה מבלי שארגיש, עד שסיימתי את הספר.


הסיפור מתחיל בתקופת שלטונו של פרנץ יוזף על הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בסוף המאה ה-19. וינה שעל גדות נהר הדנובה פורחת והופכת לאחת הערים העשירות באירופה. מאחורי חומות ארמון המלוכה מתנהלים חיי חברה תוססים ברוב פאר והדר. וינה של שלהי המאה-19 היא חברה אריסטוקרטית, סגורה ושמרנית, חברה עם מוסכמות של איפוק ונימוס שסובלת מאחוז מתאבדים הגבוה ביותר באירופה. קרקע פוריה להתפתחות התיאוריות של זיגמונד פרויד. תקופת ראשיתה של הפסיכונאליזה, עם תיאוריות על דחפים מיניים מודחקים שנטבעים בנפש האדם. וינה עם החינוך הנוקשה והמהוגן שלה ותשוקה עצורה. וינה של נשים אריסטוקרטיות חושניות ומדושנות,תאבות מין וארוטיקה, הנצורים בתוך המחוך המהודק של שמלות התחרה שלהן, העומד כל רגע לפרוץ במלוא עוצמתו, תוך כדי סיבובי ריקוד הואלס. פרויד באותה תקופה הופך איש סוד של חרדות מיניות לאותן נשים וינאיות, להוטות להתעוררות מינית ולהתמכר לפירוק פנטזיות מיניות. אגב, לאליטה הזו השתייך פרויד בתקופת מחקריו וכתיבת המאמרים שלו, מה שגרם להיסטוריונים רבים להאמין שהוא הושפע מהחברה בה היה חלק ממנה. אז עם כל הכבוד לפרויד, אני חייבת להודות שלמרות שבזכותו נפתח צוהר לנפש האדם, אני אישית תמיד הייתי "אנטי" פרוידיאנית כזו. זה הרגיש לי שהוא השליך את הדחפים המיניים שהיו לו בעצמו, על התיאוריות והמסקנות שלו. חוצמזה שבימים אלו בדיוק, בצירוף מקרים מוזר, הגיע לידי הספר "אהובתו של פרויד" ואני מתכוונת לחזור אליכם בקרוב עם סקירה ואולי גם עם תגליות מרעישות..אז יש למה לצפות..

 ולהמשך הסיפור.

לאליטה הזו השתייך גם גוסטב קלימט, שהיה צייר מפורסם ומבוקש בקרב האצולה בוינה. הוא מתחיל לעבוד בשירות הקיסר ומבצע עבודות אומנות. אומנות בוינה הופכת למקור כח וגוסטב קלימט הופך לאליל. קלימט, "מאצו" אוסטרי, גבוה, שזוף, קשוח וכריזמטי, הפך להיות הולנטינו של וינה בימים ההם. רודף שמלות ידוע ופלרטטן לא קטן. להיות דוגמנית ומודל של קלימט לא היתה גאווה גדולה ובטח לא המחיש צניעות. נהפוכהו, זו נועזות שלא היתה מקובלת באותן ימים.
למרות חיי העושר והפאר שחיו בהן נשות החברה הגבוהה בוינה השמרנית, נשים לא הורשו ללמוד באונ` של וינה ונשארו קלות דעת ללא השכלה. תפקידן היה ללדת ילדים, לדאוג לחינוך הצאצאים ולאושרו של הבעל. נשים שהעזו להפר את המוסכמות האלו, נחשבו כמובן לנועזות ומופקרות.
בוינה של אותה תקופה הוזמנו אומנים ידועים לצייר על תקרות וקירותיהם של ארמונות, קתדרלות ומוזיאונים, והיו מוזמנים למשפחות אצולה לצייר דיוקנאות של אנשים, בעיקר של נשים מהמעמד הגבוה. הדוגמנית של קלימט לציור ה"אשה בזהב" היתה, אדלה בלוך-באואר, בתו של בנקאי יהודי עשיר ואשתו של איל נפט עוד יותר עשיר, פרדיננד בלוך, שביקש מקלימט לצייר דיוקן שלה. בהמשך הסיפור עובר להתמקד בדמות חדשה, מריה, האחיינית שלה. מריה גדלה במחיצתה של אדלה והעריצה אותה. לאחר שהנאצים מחרימים את כל אוצרות האומנות של היהודים העשירים באוסטריה, נאלצים מריה ובני משפחתה לוותר על כל הנכסים שלהם. הדיוקן של אדלה הופך לנכס בידי הנאצים שדואגים לטשטש את מוצאה היהודי ואת זהותה של אדלה ונותנים לו את השם "האשה בזהב". האובססיה של היטלר לאומנות גרמה לו להחביא את האוצרות במרתפים. לאחר סיום המלחמה והתאבדותו של היטלר, קציניו שורפים מרתפים שלמים של יצירות, ואילו הדיוקן של אדלה שהוחבא במנזר, שרד.
הספר מתאר את המסע האמיתי של משפחת פרדיננד בלוך ומריה, להחזרת הרכוש הגנוב לידיהם. כמובן שאין לי כוונה כאן לחבל לכם בהנאה ולעשות ספוילר, למרות שאם מישהו כבר הספיק לראות בימים אלו את הסרט המבוסס עליו, בודאי יודע את התשובה.

                                 
על קצה המזלג:
הדיוקן
- הדיוקן של אדלה גילם בתוכו את מושג הנשיות והפך להיות המונה ליזה של וינה, אך להבדיל מהמונה ליזה היתה בו נשיות חסרת מנוח וחושניות. בציור, ידה הימנית של אדלה כפופה ומוסתרת, כנראה עקב פגם של אצבע עקומה. הדמות משולבת בתוך פסיפס צבעוני המעוטר בריקועי זהב ובסמלים מסוגננים ועינים שמבצבצות בו. הדיוקן הזה הפך אותה לאשה מפורסמת ולתיאור של אלילה במקדש זהב.
אדלה בלוך-באואר - אדלה פעלה בעיקר למען מתן זכויות לנשים ונאבקה למען צדק חברתי. היא נפטרה בגיל 43, כנראה מדלקת קרום המוח. היא הורישה את הציורים והדיוקנאות שלה לגלריה האוסטרית בוינה. בהמשך כאמור, המשפחה ניהלה מאבק באמצעות עורכי דין להשבת היצירה לידיהם.
הספר מקסים ומעניק הנאה לקורא והוא גדוש בצילומים אותנטיים, מה שתורם לאמינות הסיפור והעלילה.  

מומלץ בחום. חג שמח


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת