11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחה בדרכים

ההחלטה

ההחלטה

הדפיקה על הדלת חזרה ביתר שאת, ועמה התחזקו גם פעימות ליבה. השאלה והתקווה עמדו באוויר לרגע, והיא הקפיאה את הרגע, פוחדת מהתשובה, מחזיקה בתקווה.

מישה יצא למלחמה לפני חודשים רבים. גברים חמורי סבר ולובשי מדים עמדו בדלת ומסרו לו את צו הגיוס. היא עזרה לו לצרור את חפציו: לבנים וגרביים, סוודר חם, כפפות, כובע צמר ואת דפי הטיוטא הראשונים למחקר חייו, זה שהחל לכתוב כבר לפני כשנה, אך מתוקף האירועים לא הספיק להתקדם בו, למורת ליבו, ועכשיו המלחמה...

התחבקו רגע ארוך לפני שיצא, והיא ליוותה אותו במבטה כשירד במדרגות. צנום ונמוך, ממושקף, עדין ושקט... מישה הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה, מה לו ולצבא? מה לו ולמלחמות? אבל כשהמדינה קוראת לדגל, אין היא מבחינה בין פרופסור לחקלאי. בין גבר גברתן לאיש רוח. כולם יכולים לשמש חומת מגן במדים. אין הבדל בין בשר לבשר ובין דם לדם.

כל כך היתה רוצה שיהיה פחות ממושמע. שיסרב לצו. שיברח, שיסתתר. היתה בורחת יחד איתו. אפילו ניסתה לשכנע אותו. ״מה עם סשינקה?״ ניסתה לנקוב בשם החיבה של התינוק, אהבת חייו. כדי להמיס אותו, לשכנע אותו לנהוג בדרך ההיגיון. אך מישה מיאן להקשיב. אם המדינה קוראת לדגל, צריך ללכת. כמה שאהבה את יושרתו, כך גם שנאה אותה. ״בחיים״ אמר לה פעם אחיה ״תמיד תשמור רק על האינטרסים שלך ושל עצמך. אף אחד לא יעשה את זה במקומך״. אבל מישה, מעולם לא פגש את אחיה, וגם לו היה פוגש בו, לא היה מקבל את דעתו. למישה היו עקרונות וערכים. יותר מדי עקרונות וערכים. נוקשים, בלתי ניתנים לערעור, בוערים מצדק.

הדפיקה על הדלת חזרה. חסרת סבלנות, עיקשת. היא התקרבה אל הדלת מהססת. הרגישה חשופה כל כך. אישה צעירה, לבדה, עם תינוק. היא היתה רעבה. זה שבועות רבים שהעיר נצורה. אין יוצא ואין בא. שיירות מעטות הצליחו לחדור אל העיר ולהגניב אוכל. לא אחת בכה התינוק מרעב. היא היתה מסתובבת עמו על הידיים מבוהלת. מיואשת. קודחת ומייגעת במוחה. חושבת כיצד תשיג אוכל?!. כשנגמרה האספקה הדלה שחולקה לאזרחים, היתה מקבצת פירורי מזון משכנים. בקיץ, היתה קוטפת צמחי מאכל ברחוב, אם מצאה. טוחנת אותם ומגישה אותם לתינוק. פעמים השיגה פת לחם נוספת. התינוק היה זולל את המזון שהגישה לו ברעבתנות. המזון מעולם לא הספיק. התינוק היה רעב. בטנו נפוחה מרעב. פניו קטנות ורזות. בכיו שקט.

מי זה יכול להיות? ליבה דפק בפראות. אולי סוף סוף הוא. האם תשמח לקראתו או תתנפל עליו בכעסה ובמרירותה? על כך שעזב אותם לבדם, חשופים לרעב, לסכנה ולבדידות?! על כך שלמעלה משנה לא כתב ולו מכתב אחד. על כך שהשאיר אותה מדממת מגעגועים ודאגה?! והרי לא יעמוד בה ליבה לכעוס. השמחה תציף אותה. היא תכסה אותו בנשיקות שמחה והקלה. פניה יישרטו מהזיפים שלא גולחו זמן רב. היא תסניף את ריח הזיעה המהול בריח שדה הקרב. ומה אם נפצע? אם נקטעה לו רגל או יד? אם איבד עין? לא אכפת לה. העיקר שיחזור. עם שכלו החריף, עדינותו, רגישותו, חוש ההומור שלו...

ידה כבר על הידית והיא מהססת. זה יכול להיות גם מישהו אחר. זר חורש רע. סכנה. גנב. אנס. קבצן נבער ומוכה מחלות...

היא מחליטה ופותחת את הדלת.

בפתח עומד גבר צעיר. אזרח. הוא גבוה ממישה. מוצק וחזק ממנו. על פניו חיוך מהוסס. הוא מציג את עצמו, ביידיש, כשמואל. פליט יהודי מפולין. שמע שבבניין זה גרה אישה יהודיה לבדה עם תינוק ורצה לבדוק שהיא בסדר. היא מרגישה אכזבה והקלה באחת. היא עומדת ובוהה בו. בגבר הזר. ואז פורצת בבכי. לא ידעה כמה בכי היה עצור בה בכל החודשים האלה. כמה עצב, פחד, כעס ויאוש. מבלי שהתכוונה לכך היא קורסת על כתפיו של הגבר הזר, ממררת בבכי. הזר מריח טוב. ריח של סבון ומי קולון. הוא מחבק אותה וידיו חזקות. הנה היא עומדת בחדר המדרגות הקר, חבוקה בידיו של גבר זר, ואין בה כח להתנתק ממנו.

״שה, שה״ לוחש הגבר הזר לאזניה. ״הכל יהיה בסדר. בואי ניכנס פנימה״. והוא אוחז אותה בידיו החזקות, הבטוחות, וסוגר אחריו את הדלת, כאילו היה זה ביתו שלו.

היא מתעשתת באחת. ניתקת ממנו ומנגבת דמעותיה. לא רחוק נשמעים שוב רעמי התותחים. הקרב חודש, זו הפעם השניה היום. התינוק מתעורר משנתו הטרופה. היא חשה אליו ומוציאה אותו מעריסתו. מקרבת אותו אל גופה. מגוננת עליו בזרועותיה.

הזר שואל אותה אם היא רעבה. היא מהנהנת בראשה בתובענות, בניגוד לרצונה. גופה פועל עצמאית, היא חושבת. לוקח פיקוד. מתעלם ממנה, מנימוסיה, מעקרונותיה, מגאוותה.

הוא שולף מתיק בד כיכר לחם גדולה. ריחנית, וחריץ גבינה. וגם את הלא יאומן, בקבוק חלב לתינוק. למרות בטנה המתכווצת מרעב היא ממהרת להאכיל את התינוק. התינוק שואב את החלב ברעבתנות, עוצר מדי פעם לנשימות קטנות, קטועות, נואשות ושב וגומע את החלב. שניהם בוהים בו, בתינוק הרעב. מי בצער ומי בפליאה.

עכשיו תורה. היא אוחזת בכיכר הלחם וידיה רועדות. היא לא מבקשת רשות מהזר, ולא שואלת למצב רעבונו שלו. היא טורפת את כיכר הלחם, ואחר כך את חריץ הגבינה, בגסות. לא נותנת לאף פירור ללכת לאיבוד וליפול לרצפה. הזר בוהה בה בפליאה מהולה בסיפוק. משסיימה, היא מלקקת את קצות אצבעותיה, כמו ילדה קטנה, ולא אכפת לה, לא אכפת.

בבטן מלאה היא נשכבת על הספה הבלויה, המתפוררת. עוצמת עיניה. מן שלווה כבדה, חסרת זהירות, משתלטת עליה. חודשים של בדידות, פחד, רעב ואימה התישו אותה. חודשים של שקט שבהם לא ראתה ולא שמעה נפש חיה, זולת תינוקה. חודשים שבהם פעלה כמו חיית טרף. כנמרה המגוננת על גורה. הפעם הזו שגזלה פת לחם מילדה קטנה. הפעם האחרת בה נכנסה לדירה שדלתה היתה פתוחה, הלכה כסומאת בעקבות ריח הניחוח, ולקחה סיר עם מרק גריסים שהתבשל במטבח.

לו היתה אחותה מוסיה יודעת שזה מה שעשתה, לא היתה מדברת איתה יותר לעולם. אחותה הגדולה, בעלת הנימוסין, האצילית, המושלמת. אחותה המשכילה, הגאה. איפה היא עכשיו... כל מי שאהבה איננו. כל מי שאהבה, שהיתה קשורה אליו בעבותות של קשר דם, קרבהֿ ואינטימיות, כל מי שהכירה, כל מה שהיה עולמה, איננו עוד. כל האהובים לה הלכו ממנה. התאדו מחייה. ונותרה רק היא לבדה. העייפות והיאוש ממלאים אותה, והיא נרדמת.

עכשיו יכול היה הזר לפגוע בה. יכול היה לבצע בה זממו. לאנוס...

אך כשהתעוררה משנתה ישב הזר על כסא עץ בודד שלקח מהמטבח. עיניו התכולות מרוכזות בנקודה נעלמת בחלל. ידיו שלובות על בטנו, רגליו מושטות קדימה. לא הסיר נעליו הגדולות, רק פשט מעילו. יכול היה לקחת את אחד מספריו הרבים של מישה, ולא לקח. פשוט ישב שם, שומר עליה ועל תינוקה. כמי שהשלים עם המשימה שנחתה עליו. שמקבל אותה בלי ויכוח או מחאה.

לא ידעה איך שמע על קיומה, וגם לא התעניינה. לא ידעה מאין בא. היכן התקלח כך והתבשם, בעיצומם של מלחמה, מצור ורעב. מהיכן השיג את החלב, מצרך כל כך נדיר בזמנים אלה, נדיר ויקר מזהב, מהיכן השיג את הלחם והגבינה. הוא נראה כמו אחד שהמציאות על סבלה ומגבלותיה, כאילו דילגו מעליו. אחד שיודע להסתדר. שמשיג את צרכיו ומקיים את עצמו במקום שבו כל השאר נופלים שדודים, מובסים בפני אכזריותה של המציאות.

איך ברח מפולין המדממת דווקא לכאן. איך הגיע לכאן בעיצומו של מצור. איך הסתדר כאן כזר גמור.

״אני חייב ללכת״, הוא אומר לה, כשפוגשות עיניו בעיניה. ולרגע היא חושבת ליפול על ברכיה ולהתחנן שישאר. שלא ישאיר אותה שוב לבדה. כי אין בה כח עוד. מבטה המתחנן נוגע כנראה לליבו. ״אשתדל לבוא גם מחר״ הוא מוסיף. כי בימים טרופים אלה, כל מה שאפשר להבטיח הוא השתדלות. מכיוון שאם יצאת, אין זה מובטח שתחזור. דבר אינו ברור או מובטח עוד. לא כמו פעם, בחיים הקודמים, אלה שלפני המלחמה, אלה שלפעמים אינה בטוחה אם היו באמת או שחלמה אותם. אלה שהיו מוארים בקרני שמש. אלה שהבטיחו קימה בבוקר אל יום מלא עשייה. יום שהובטחו בו לפחות 3 ארוחות דשנות, ועניין, וחיכוך תמידי עם אנשים, רבים מהם אהובים ויקרים. הימים האלה בהם היו לה בית, ומשפחה, ולימודים מבטיחים באוניברסיטה, ורומן עדין, מהוסס, מרגש עם פרופסור צעיר ומבטיח, גאון.

משהלך היא בטוחה שלא יחזור. אף אחד לא חוזר בימים אלה. יושבת בדירה הקטנה. הריקה. הקרה, תינוקה חפון בזרועותיה, עטוף בשמיכת צמר ישנה, מתפוררת. ריח של טחב, יושן ולכלוך ממלא את החדרים. הקירות מלוכלכים, קלופי צבע. המטבח שחור וריק. שקט עצוב, אפל ומאיים ממלא את חדרי הדירה. יושבת ומחכה. מתקשה להרדם. פעם, לא מזמן, שכרו היא ומישה את הדירה הקטנה. בעלת הבית, אישה שמנה, שבעה, גויה, השכירה להם אותו במחיר מופקע. לא היה אכפת להם. למישה היתה משרה בטוחה באוניברסיטה, והאישה, שמחה להשכיר דירתה לפרופסור. היא סברה שזה יעלה את ערכן של שאר הדירות בבניין.

והיא, היתה כל כך מאוהבת, כל כך מאושרת. מישה הביא לדירה את ספריו הרבים. מעט ריהוט היה בדירה הקטנה. היא בישלה. בישלה ושרה. שירים שהביאה מהבית, זימרה בעליזות שירים עצובים ״אויפן ווייג שטייטאבוים, שטייט ער איינגבויגן...״ , בישלה את התבשילים שהביאה מהבית. התבשילים שלמדה להכין מאסתר, אשתו של אחיה שבביתם גדלה. לטקעס, לביבות תפוחי אדמה מטוגנות, ומרק ירקות עם גריסים, וגפילטע פיש, וצלי בקר עם פירה תפוחי אדמה ברוטב סמיך. היתה מחמיצה מלפפונים בצנצנת זכוכית גדולה מונחת על אדן החלון, ולקינוח היתה מכינה קומפוט, ומישה היה מתענג עליו. הנער שאמו נפטרה כשהיה ילד. שגדל עם אביו, איש סגור ורע מזג. שגדל על אוכל קר, נזירי, לא מבושל, התענג על הבית שבנה לו. היה מתענג על ה״ריח של בית״. ריח שחלם עליו כל ילדותו. שהיה מסניף אותו בהולכו ברחוב, כשהריח היה זולג החוצה מחלונות של בתי זרים. שניהם רקמו חלומות לעתיד...

למחרת נוקפות השעות והדלת דוממת. למרות שציפתה שלא יבוא היא חשה אכזבה. תוהה על התקווה שהחלה לנבוט בתוכה. תקווה למה לא ידעה בדיוק. תקווה להיחלצות מהיאוש הנורא. למשהו אחר. יותר טוב. משהו שיש בו תקווה, חיים, מגע, רגש.

בשעות הערב המאוחרות נשמעת דפיקה על הדלת. הזר עומד בפתח, עטוף במעילו. עיניו הכחולות מחייכות אליה, אך פניו רציניים. הוא מבקש להיכנס. זמנו קצר. יש לו הצעה בשבילה. עד מחר הוא זקוק לתשובה. קבוצת אנשים נאמנים מתכננת מחר בערב בריחה מהעיר. מבצע הבריחה תוכנן בקפידה זה זמן רב. הוא מזמין אותה להצטרף אליו. כבר בדק עם המארגנים והם מוכנים לצרף אותה עם תינוקה. זו ההזדמנות שלך לברוח מכאן, הוא אומר לה. זו ההזדמנות שלך להינצל.

״אבל אני אישה נשואה״ היא אומרת לו ״בעלי במלחמה, אני מחכה לו, לא שמעתי ממנו זמן רב. אני לא יכולה ללכת. ומה אם יחזור ויחפש אותי?״

״כמה זמן לא שמעת ממנו״ הוא שואל ביובש, ומן קור חדש, זר, חודר לקולו.

״חודשים רבים״ היא אומרת בלחש. מתביישת בזמן הרב שחלף. ״אף לא מכתב. אף לא דרישת שלום עם חייל שעבר בעיר. כלום״.

״תראי...״ הוא אומר, מהסס בבחירת מילותיו ״אם לא שמעת ממנו כל כך הרבה זמן, יתכן ש... שהוא כבר איננו...אחרת היה מעביר לך ידיעה כל שהיא או מסר... ההזדמנות של מחר זו הזדמנות חד פעמית. זו ההזדמנות שלך להציל את עצמך ואת התינוק. אם לא תבואי איתנו, את מסכנת את עצמך ואותו. את בודאי יודעת כמה אנשים, בעיקר ילדים קטנים, מתים פה מפאת הרעב...״

היא משפילה מבטה, ראשה סחרחר.

״אבוא מחר בשעה חמש״ הוא פוסק ״אני מקווה שתחליטי את ההחלטה הנכונה״.

הוא חובש כובעו, מהנהן בראשו מן הנהון של פרידה, ויוצא.

היא נשמטת על הספה. רועדת. מי זה הזר הזה שמתפרץ כך פתאום לחייה ומחייב אותה לקבל החלטות גורליות מעכשיו לעכשיו. בימים אלה, שדעתה כבר אינה צלולה בהם כפי שהיתה בעבר. היא אינה יכולה לקבל את ההצעה. מישה עשוי לשוב בכל יום. עייף ורצוץ ושבור משדה הקרב. בדרכו חזרה יחלום עליה, על לילותיהם, על ילדו האהוב, על ספריו, על ה״ריח של בית״. לנגד עיניה היא רואה את מישה עולה במדרגות, רזה, לא מגולח, מסריח מימים ארוכים ללא מקלחת. דופק בדלת ואין מענה. דופק ודופק ואיש לא פותח. ממול נפתחת דלת השכנים למעין חריץ. בעלת הבית השמנה מציצה מהחרך שנפער. ״אה שלום פרופסור״ היא אומרת לו ״אתה מחפש את אשתך?!״ ״כן״ עונה מישה בתקווה, בעייפות ״היא איננה״ בעלת הבית אומרת, מתקשה להסתיר חיוך רע, מרושע, רכלני. ״ברחה. עם גבר זר״. היא יכולה לראות לנגד עיניה את הפנים האהובות מתעוותות מכאב. וכאב מפלח גם את גופה. מלמטה למעלה, כמו חרב. היא לא יכולה לעשות את זה.

ומנגד הסיכוי. הסיכוי לחיים. להצלה. לתקווה. היא לא תהיה יותר לבד. הזר המוצק, החזק, הבטוח, יהיה שם לצידה ויגן עליה. הוא ישיג מזון לתינוק. התינוק, יגדל כמו כל התינוקות. יחייך. יצחקק, ישחק, ישמין...

ומאידך, מאין לה שידאג לה? הרי הוא זר. היא אינה מכירה אותו. אינה יודעת עליו דבר. אולי הוא נוכל? רמאי? אולי ינצל אותה? יפגע בה? יסגירנה לידי האויב הגרמני? הנה, קחו לכם יהודיה אחת. איך תלך אחרי גבר זר? ודמותה המזהירה והאוסרת של מוסיה עולה לנגד עיניה.

וגם הסכנה...איך יתחמקו מחיילי האוייב הרשעים, האכזריים...איך יפרצו את המצור? הרי לו היה זה כל כך קל רבים היו עושים זאת. איזה רעיון חסר אחריות. היא עלולה לסכן את התינוק. מה מסוכן יותר? בריחה או רעב? ואם בסופו של דבר ינצח האויב ויכבוש את העיר? היא והתינוק עלולים למות... ומישה... האם הוא עדיין חי? איזו ודאות יש לה שהוא עדיין חי? צמרמורת מרעידה אותה. המחשבה שמישה איננו לופתת אותה בחרדה איומה.

כל הלילה אינה נרדמת. נשמתה נטרפת מכובד ההחלטה. חייה וחייהם של תינוקה ושל מישה תלויים בהחלטתה. ובכל צד שתבחר אין ודאות. כל החלטה יהיו בה הימור, וסיכון ותקווה קטנה, קלושה, למשהו אחר...

ישנם רגעים שבהם היא קמה מהספה בהחלטיות ומחליטה שמה פתאום. היא תישאר נאמנה לבעלה. היא לא תזוז מהבית עד לשובו. היא לא תבגוד בו ובאמונו בה. מה שמחזיק אותו בשדה הקרב הוא הידיעה שהיא מחכה לו. היא והתינוק וריח הבית. היא לא תנטוש אותו. לא תבגוד באמונו.

וברגע הבא, הביטחון אוזל ממנה, נוזל מתוכה... זה סיכוי אחד ויחיד. הזמנה שלא תהיה שניה לה. זו הצעה גורלית שאסור לסרב לה. ושמואל, הוא כמו שליח האל שנשלח לחלץ אותה ואת תינוקה מן התופת, ואיך תסרב להצעה שכזו?

בחוץ מתחיל לרדת גשם. היא מתקרבת לחלון ופותחת בו חריץ קטן. רוח קרה וטיפות של גשם מתפרצות פנימה, מרטיבות ומקררות את פניה. פעם, בימים אחרים, בתקופת האביב והקיץ, היתה בעלת הבית טורחת על גינת פרחים קטנה, צבעונית, שהיתה נשקפת פה מבעד לחלון. עכשיו החצר מוזנחת. התמלאה גרוטאות מחלידות, ופסולת. היא שואפת לקרבה את האויר הנקי, הצלול. מקווה שיצליל מחשבתה ויעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה. המשימה הזו, המאוסה, שהוטלה כך פתאום על סף ביתה, מבלי שביקשה אותה.

התינוק בוכה. היא ניגשת אליו ואוספת אותו בזרועותיה. מקרבת אותו אל פניה. הוא רוטט בבכי, אך לאט לאט נענה לזרועותיה העוטפות אותו. למגעה, לחומה, לריחה, ונרדם. הוא סומך עליה התינוק שלה. בוטח בה. גורלו כרוך בה, בחוכמתה ובהחלטותיה. היא מסניפה אל תוכה את ריחו המתוק. מעבירה שפתיה על עורו הרך. ויודעת, שאינה יכולה להחליט אחרת.

למחרת, בשעה חמש בדיוק שוב נשמעת דפיקה בדלת. היא פותחת אותה בדממה. משפילה ראשה. הזר, ארוז במעילו, כובעו מצל על עיניו. הוא אינו אומר דבר. גם היא שותקת. חופנת בזרועותיה את תינוקה, עטוף היטב בשמיכת הצמר. אוספת צרור חפצים קטן, ובתוכו כמה בגדים, מעט כסף ותמונות, יוצאת את פתח הדירה וסוגרת אחריה את הדלת. הזר, לוקח ממנה את הצרור. והיא פוסעת אחריו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת