00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

בת שש עשרה הייתי

כאשר יונתן היה בן ארבע, הוא שאל אותי אם כבר היה חשמל כשהייתי ילדה. הילד חשב שאמא שלו דינוזאור! מאידך גיסא, כאשר אני חושבת היום על שנות נערותי, אי שם בשאמצע המאה הקודמת, אני עצמי מתבוננת בעולם של אז כבעולם שונה לחלוטין. אני חזיתי בתחילתן של תופעות אשר היום הן ברורות מאליהן והן חלק אינטגרלי מחיינו. אני למשל זוכרת את הטרנזיסטור הראשון שראיתי בימי חיי. ידענו על קיומו, כי קראנו בעיתוני נוער ובאנציקלופדיה "אביב". אבל העיירה שלנו לא היתה המקום האופייני בו הפציעו החידושים האחרונים. בן דודו של אחד מהחבורה שלנו הביא את הטרנזיסטור שלו והשמיע לנו מנגינות. אנחנו נאספנו סביבו כמו אינדיאנים סביב חרוזים כחולים, אבל נדמה לי שלא רקדנו סביבו. או שכן.

העט הכדורי היה אף הוא חידוש. היינו קונים רפיל, ולעיתים כותבים בו ללא עט כי כך היה זול יותר. הרפיל כתב כאשר רצה ומשאיר חלק מהאותיות ללא דיו. ואז כפיצוי, היה מנזיל ליטר דיו בבת אחת. היה רק עט כדורי אחד שממש כתב יפה: המותג היוקרתי "פרקר". פרקר היה ניתן כמתנה לבר מצווה. שאז היו חורטים את שם החוגג על העט, והוא שמר עליו מכל משמר. ההורים לא הרשו לילד לקחת אותו לבית הספר, מחשש לגניבה. שעון קיבלנו רק בבר מצווה. גם אני קיבלתי שעון בבר מצווה ולא בבת מצווה,(כי היינו יותר עניים) כשסבא שלי קנה לי שעון יד שניה. במצב טוב. כשהייתי מותחת אותו, הפנים של השעון היה נע למעלה ולמטה בתוך התושבת שלו.

הטואלטיקה היתה ברובה של "שמן". כלומר המפונקים כמו אמא שלי השתמשו בסבון "עדין", שנמכר עטוף. אחרים קנו סבון ללא שם שהיה זרוק ללא עטיפה בקופסאות במכולת. השמפו היה בשפופרת ירוקה ושמו היה "תלתל". אז עוד היו משפחות שחפפו ראש בסבון כביסה חום ענק ורבוע, שלאחריו היה צריך לשטוף את השיער בחומץ כדי לסלק את שאריות הסבון.

אנשים רבים בעיירה שלנו השתמשו בנייר עיתון בבית השימוש. אספו עיתונים בכל מקום, .גזרו לריבועים גדולים אותם "חרזו" על חוט תיל, ו -"וואלה"! אמא שלי קנתה כמובן נייר טואלט. כאן לא היה הרבה מבחר: היה רק סוג אחד של נייר בעיירה שלנו - הכי זול. צבעו היה כמעט חום (כאילו כבר השתמשו בו פעם). צידו האחד של הנייר היה מבריק וחלק. צד זה לא צלח כמובן למלאכתו, מפני שהוא רק הניע את התוצרת מלמטה למעלה ולהיפך, אם במקרה לא אהבת את החלוקה המקורית שהטבע זימן לך. השתמשנו בצד השני, שהיה בעצם ניר זכוכית מס' 4: מחוספס, דוקר נאחז בתוצרת המופקת ולעיתים מסרב לחזור ולצאת אחרי השימוש הכואב.

במספרות שפכו בירה על ראשה של הלקוחה אחרי החפיפה. זה הבטיח שהשיער יהיה נוקשה ויוכל לעמוד במשימות שנכונו לו. כי הגיעה אופנת ה"טופיר". טופיר היתה שיטת ניפוח השיער באמצעות מסרק צפוף. כל קווצת שיער הורמה אל על, והמסרק הקטן פרע את התלתל ועשה בו קשרים קשרים, עד שהאשה נראתה כקיפוד סומר. אז לקחה הספרית מברשת רחבה ועברה על הקונטור של כל הקשרים והחליקה את המעטה החיצוני שלו. האשה נראתה כמו חיל ממשמר המלכה שחובש את כובעו השעיר והגבוה. ספריי נשפך כמים, והקסדה היתה מוכנה. אם התנגשת בקיר – בקיר נבקע חור. אפשר היה לנסוע באופנוע ושום שערה לא זזה ממקומה.

לא זכור לי שבגדי נשים נמכרו בחנויות. לפחות לא בעיירה שלנו. קנינו בד, הלכנו לתופרת והיא תפרה לנו את הבגדים. לכל שמלה נדרשה חגורה. התופרת נתנה לנו קצת בד שאיתו הלכנו לפויו הרומני. פויו הוא זה שתפר לנו את תיקי בית הספר לשמונה שנים והתקין חגורות לפי מידה. את החגורה הוא עטף בבד השמלה החדשה. כל נערה ביקשה להצר את מותניה, על כן ביקשה חורים כמעט עד סוף החגורה. אז עמדנו מול הראי, מושכות את החגורה עד בוש, עד שסגרנו אותה בחור האחרון. הדבר גרם לנשימה שטחית ולמותני צרעה. ככל שמותנייך היו צרות יותר, כך היית יפה יותר.

בגיל שש עשרה אנחנו, הבנות בעיירה, התחלנו להתאפר. הילדות בעיר הלכו לתנועות נוער ונדרשו להיות "צנועות" במראה: גרביות לבנות, בלי חגורות ובלי איפור. אנחנו היינו ב"חברה סלונית", ולפיכך החשיבו אותנו הסנוביות מהעיר כ"נערות קלות", "פריחות" של היום. האיי ליינר כפי שאנו מכירים היום, לא הומצא עדיין, או הומצא אך לא הובא עד אלינו. אצלנו מכרו קופסית עם אבקה שחורה קשיחה. הרטבנו מברשת קטנה במים, שפשפנו את האבקה ואז ציירנו עם המברשת פס מעל ומתחת לעיניים. היה קשה לדייק עם כמות המים, והאיפור היה נוזל לנו לתוך העין, ואז "בכינו" בדמעות שחורות. מישהי גאונה מצאה את הפתרון האולטימטיבי ולא שמרה אותו בסוד: יש לירוק על האבקה במקום להרטיב אותה במים. הרוק כמובן סמיך יותר ונדבק טוב יותר למברשת ואחר כך לעפעף. אז ירקנו הרבה.

מכנסי הג'ינס טרם נכנסו לאופנה. רק ימאים הביאו אותם ומכרו לדורשים והם לא נמכרו בחנויות. יתרה מזו, רק ימאים, קריי "פושטקים" לבשו אותם. הבחורים הטובים לומדי התיכון הלכו במכנסיים כהים, וחולצה לבנה מכופתרת. אגב, ה"פושטקים" לבשו חולצות ארוכות שרוולים גם בקיץ, שאת שרווליהם הם קיפלו עד המרפק. את צווארון החולצה הרימו מאחור. כשהאמהות שלנו ראו אקזמפלר כזה, הן הזהירו אותנו שלא לדבר איתם, הם היו "עולם תחתון". ההבחורים שמו ברינלנטין על הראש, סרקו את שערם למעלה ואז בשתי אצבעות הורידו תלתל למרכז המצח וסלסלו אותו. הם היו מה זה יפים.

לכל האמהות היו תחתוני כותנה לבנים עם גומי. כך ראינו על חבלי הכביסה שבחצר. הגומי התבלה מרוב כביסות, אבל התחתונים עוד היו לגמרי טובים, אז ההאמהות נהגו להחליף את הגומי בתחתונים ולהשתמש בהם עוד עשר שנים. אנחנו הנערות קנינו תחתוני דמצ, שהיו עדינים יותר והיו בהם מבחר גדול של צבעים: ורוד תכלת וצהוב.

פרחה גם אופנת התחתיות. השמלות והחצאיות נגזרו בגזרת "קלוש", ואנחנו רצינו שהם יעמדו סביבנו כמו קרינולינה. התחתית נבנתה מכחמש חאיות טול דקיק, שנתנו נפח לשמלה מעל. ואז כאשר רקדנו רוק אנד רול לקולו של אלביס, פול אנקה, ודומיהם, כל סיבוב שלנו זעזע את החצאיות שלנו שעלו השמימה ולעתים חשפו את תחתוני הדמצ היפים.

בבתים לא היו מכונות כביסה. הכובס ג'ורג', גם הוא רומני, היה מגיע עם מאזני יד, קושר את הכביסה שלנו באחד הסדינים ואז שוקל אותה. הוא החזיר את הכביסה הנקיה. הסדינים וכלי המיטה נדבקו לעצמם במעגילה וכאשר אמא החליפה מצעים שמעו את ה"קרק קרק" של הפרדת הבד. בחורף אמא היתה מחממת מגהץ ועוברת על המצעים שלנו שנכנס למיטה חמה.

גברת וייס, אשה דתית וקטנה היתה החלבנית. היא הגיעה לכל דלת עם קנקן חלב טרי ומצקת ויצקה לכל עקרת בית כמות חלב שרצתה. עם השנים היתה התקדמות, החלו להביא את החלב בבקבוקים, שאותם היו מעמידים ליד הדלת. פעם בחודש שילמו לחלבן או השאירו לו כסף ליד הבקבוקים הריקים שהשאירו בחוץ עבורו.

אני זוכרת כי בערך בתקופה הזו החלו לייצר ב"תלמה" חומוס ולמכור אותו בקופסאות קטנות. יש לזכור שאנחנו לא הלכנו למסעדות בכלל. בעיירה שלנו היה אפשר לקנות פלאפל ותו לא. ידענו שקיים חומוס וכמובן שהתנהל מסע פרסום אדיר לחומוס שעמד לצאת בתלמה. היינו מאד סקרנים. אמא קנתה קופסה קטנה של חומוס, פתחה אותה וכולנו עמדנו סביב הקופסה והסתכלנו בתכנה בחשדנות. אבא מעולם לא רצה להתנסות במאכלים חדשים, אבל אמא, טומי'קה אחי ואני שמנו מעט חומוס על קצה מזלג וטעמנו. היריקות שהלכו שם! זה היה הדבר הכי נורא שטעמנו. וגם היום, כאוהבת חומוס מושבעת אני יכולה להגיד שחומוס זה לא היה, אבל לא יכולנו לדעת.

תוך כדי זה למדנו בתיכון בעיר הסמוכה, רובנו על סטיפנדיה. בכתה ח' ערכו לנו מבחן "סקר" ארצי ומי שעבר אותו בהצלחה היה זכאי לשכר לימוד מדורג לפי הכנסת ההורים. (הלימודים בתיכון עלו כסף. חוק חינוך חובה חינם היה עד כתה ח'). אני כמובן למדתי חינם. כי גם בין העניים הצלחנו להיות עניים יותר.

בת שש עשרה הייתי, מתאהבת כל יום במישהו אחר, מלאת ציפיה. ראו אותי! הנה אני, בת שש עשרה, יפה ומאופרת כבובה, עם רגליים חטובות וקרסוליים דקים,, בקסדה ענקית על ראשי, שמלת קרינולינה עם המון תחתיות שרוקדות תחתיי, בקושי נושמת עם מותני הצרעה שלי, עם המון רוק סמיך בצבע שחור על עפעפיי – אני מוכנה לעולם!

חבל שהעולם לא היה מוכן לקראתי.

רשומה זו מוקדשת לסופרת יונה דורון מהבלוג "סיפורים קצרים", אשר הפוסט המרנין שלה על "הביקור בשפת הים" בילדותה נתן לי השראה לרשומה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

82 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת