22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא פולניה

מתכונים למי שכמוני לא באמת יודעים לבשל, ביקורת על כל דבר ולפעמים סיפור טוב. הכל אמיתי. חיפוש מתכונים - באלפון המתכונים מימין או התגיות משמאל. מומלץ לקרוא את הסיפור "אירוע מוחי". מישהו עוד יודה לכם.

המז'דרה כמשל (ויש גם מתכון בסוף).

עודכן 31.10.16

כל העולם כולו גשר צר מאד. והעיקר – לא לפחד כלל. את זה אמר רבי נחמן מברסלב. למי שלא יודע, לעיר ברסלב יש שם נוסף –  אומן. לכן הוא רבי נחמן מאומן – ההוא מ-נ...נח...נחמ...נחמן...מאומן. מישהו חמד פעם לצון וכתב על אחת החומות במחלף השבעה ("המטאורולוגית") את הכתובת, על אותו משקל – קו...קוקו...קוקורי...קוקוריקו תרנגול. הרבה שנים היתה הכתובת שם אבל אני לא בטוח שהיא עדיין שם. רבי נחמן מברסלב בטח התכוון באמירתו למשהו אחר אבל אני, שאינני מחסידיו ואף לא דתי אני, לקחתי את זה איתי למטבח.

עכשיו שימו את הדיבורים על הפחד בצד. תיכף נחזור לכך.

ראיתם כמה תכניות ופינות בישול יש בטלוויזיה? אני מתכוון – רק בשלושת הערוצים הציבוריים בישראל. עשרות. ביום, בלילה, בשבת, בחג, בבוקר, בצהרים, בערב ובכל זמן אפשרי אחר, לא כולל יום כיפור ויום הזכרון לשואה ולגבורה. אני חושב שהרוב בטח שידורים חוזרים. כבר אפשר להקיא מרוב תוכניות על אוכל. מטיילים ומבשלים, מפחדים וצולים, אוכלים ורוקדים, מבשלים וצובעים ועוד כהנה וכהנה. מישהו ברגולציה הממשלתית לא עושה את עבודתו כראוי. כנראה בעידן ארבעת הערוצים המצב יהיה הרבה יותר גרוע. אין תכניות בידור במספר כזה ומה שיש כבר מיצה את עצמו. אין סרטים במספר הזה. גם לא תכניות אקטואליה. אז למה יש תכניות בישול כאילו כל המדינה זו מסעדה אחת גדולה, כולנו טבחים מדופלמים ואין לנו מה לעשות חוץ מלאכול? אולי כי זה זמין, כנראה מספיק זול ולא דורש מאמץ וחשיבה רבים מדי.

התכניות האלה מפחידות ממש. מישהו ברמת הכנת אוכל כמוני, אחרי שרואה תכנית כזו – פוחד לגשת למטבח. למה? כי הוא יודע שלכאלה רמות – אין לו צ'אנס להגיע. אפילו לא לפסיק מזה. כל מה שהוא יעז לעשות עכשיו זה מקסימום להכין טוסט. כדי לבשל משהו ראוי לשמו צריך ידע, נסיון, חומרים זמינים והכי חשוב – בשביל מה שהם מכינים שם – זמן, כסף וראש פנוי. הרבה זמן, הרבה כסף והרבה ראש פנוי. למי יש? לי לא. בטח שלי לא. לא זמן, לא כסף ולא ראש פנוי. כנראה שבענין הזה אינני יוצא דופן במקומותינו. יעידו על כך כמויות המזון התעשייתי שהורים קונים לילדיהם בכל סופרמרקט – כל אחד וסיבותיו.

גם מה שמציעים בתכניות האלה לא תמיד מובן להדיוטות כמוני. למה? אפשר שיגידו "קח קצת קמח...". כמה זה "קצת" לעזאזל, כשאני רואה ששמים כמעט חצי שקית. אומרים "שתי כפות שמן" ואני רואה ששופכים שם כמות שיכולה למלא את הכינרת בחורף שחון. אומרים "...ולתנור". איפה בתנור? למעלה? באמצע? למטה? איך יודעים? אז אי אפשר להתפלא שפחדתי (ועדיין פוחד לפעמים) להתקרב לטריטוריה המטבחית מעבר לרקיחת סנדביץ ולהכנה בסיסית של מאכלים עוד יותר בסיסיים.

בינינו, להכין מרק עוף זה לא נקרא "לבשל". גם להכין סלט, שניצל, ואפילו קציצה בסיסית, עוף בתנור, פירה ואורז, זה לא "לבשל". זה בקושי "להכין אוכל". בקושי. כי מה זה עוף בתנור? לוקחים עוף, שוטפים, מכניסים לתנור, מדליקים והרי לכם עוף בתנור. רק צילייגרים גמורים יכשלו בכך (אני יודע שצריך לכתוב "צילעייגערים" מלשון "צילעייגער" אבל אני גם יודע שלרובכם היידיש לא מי-יודע-מה מוכרת).

מיכל אנסקי אמרה יותר מפעם אחת (קראתי במו עיני ושמעתי במו אזני. בגלל שזה היה גם בטלויזיה – אז גם ראיתי במו עיני): להסתכל בתכנית בישול זה כמו להסתכל בסרט פורנוגרפי. מה שנכון – נכון. היא צודקת. היא רק שכחה שהיא שחקנית ראשית "בפורנוגרפיה" הזו. היא בטח התכוונה לכך שאנשים יושבים ורואים מה אחרים עושים, אבל לעשות את זה בעצמם הם לא מעיזים. אם היתה חושבת יותר לעומק היתה מבינה כמה שצדקה. יותר מדי צדקה. מפחיד כמה שצדקה. למה? נתחיל.

קודם כל – תכנית בישול זה סרט. כמו כל סרט אחר – ערוך ומתוקתק. זו לא מציאות. אני לא מאמין ואף אחד לא ישכנע אותי שאדם אחד יכול להכין ממצרכים גולמיים, במצבם הטבעי ההתחלתי, ארוחת גורמה משפחתית של חמש מנות בארבעים וחמש דקות. אין חיה כזאת, גם אם מעמידים שחקן מפורסם אחר שיצעק: "עוד ארבעים וחמש דקוווות... עוד שלושים וחמש דקוווות... עוד שלושי..." ראבאאאאאק – ביצה קשה לוקח לי יותר זמן להכין. על מה אתה מדבר?!!! וכדי שנחשוב שזה אמיתי מראים לנו שעון שאולי צולם בתכנית הראשונה אבל מראים לנו עכשיו בתכנית המאתיים וחמש עשרה. איך יכול להיות שבסרטון של יו-טיוב, כל מיני שפים או מי שמתיימרים להיות שפים, מכינים אחלה מנה בפחות מחמש דקות – מנה שרק לסדר את המצרכים להכנתה, בשורה על השיש במטבח, לוקח לי יותר זמן. אין דברים כאלה!!!

גם מראים לנו שהם עובדים – הטבחים החובבים והמקצוענים. אבל ראו זה פלא – המטבח מסודר, מבריק ומצוחצח. אפילו בתחרויות בישול, גם אם קודם הכל היה מבולבל, מבולגן ומלא טינופת של לאחר בישול – פתאום אחרי הפרסומות – מה זה סדר ונקיון... סדר ונקיון זה לא מילה. הגמדים באו וניקו בזמן הפרסומת "האחת וחזרנו". על מה הם מדברים שם?!!! אחרי שאני מכין משהו שהוא קצת יותר מחביתה עם בצל ופטרוזיליה, המטבח נראה כמו אחרי הוריקן בדרגה שלוש, צריך להזמין שיפוצניק ויקח לו יומים וחצי רק כדי לפנות את ההריסות.

וזה לא הכל. לא רק שיש להם מכשירים וכלים משובחים מכל המינים והסוגים והם אף פעם לא מתקלקלים, גם יש להם במזווה מכל טוב, שבכל שוק מחנה יהודה אין מבחר כזה. איפה אני עם סכין בשקל, מחבת וסיר מתיבת נח וכיריים של גז שאם תנסו לשים שם שני סירים – מיד הם מתחילים לריב מי מהם צריך יותר מקום. איפה אני עם שקית קמח, קילו סוכר, שתי עגבניות ומלפפון אחד? טוב, גם קצת מלח ופלפל שחור (כן, ויש גם כמה קופסאות שימורים לשעת הדחק, אבל זה לא נחשב). אני יכול לעשות פסיק ממה שהם עושים? קדחת בצלחת. איזה שטויות..... אצלי צריך לתכנן, לקנות מראש, להשתמש מיד (כי אחרת זה יתקלקל), לפנות זמן לתחביב הזה ולהתפלל שלא יפול לי איזה אירוע שיקח לי את הזמן שפיניתי וידחה את כל התכניות הוורודות לפעם אחרת והלכו הקניות הישר לפח.

אההה... ואם כבר בסרט פונוגרפי עסקינן, אומרים לשחקניות לעשות קולות של נהנות (גם אם קורעים להן את הצורה משלושה כיווני אויר ובא להן להקיא את המעיים). אותו דבר בתחרויות בישול. בטוח שאחרי עבודה כזאת, לא הספיקו לנקות את המטבח בחמש דקות של פרסומות. זה לוקח יותר זמן. הרבה יותר זמן, גם אם מי שבאים לנקות, הם  שלגיה וארבעים הגמדים (השבעה שלה ועוד צוות נקיון של עלי באבא) עם טרקטור של העיריה. ועד שזה ניגש לשופטים, ואחר כך ההוא ניגש וההיא ניגשת, מישהו יכול לערוב לי שהמנה של המתחרה השנים עשר עדיין חמה? באמת? משום מה לי נראה שהשופטים עושים קולות של "נהנים" ושל "כמה טעים" "וחלומי" כשהאוכל כבר קר כמו קרח בקוטב הדרומי בשיא החורף כשאפילו הפינגווינים כבר נוחרים.

אז אני לא מאמין לאף מילה. הבנתם את זה? אפילו לא למילה אחת. בעיני אין כל הבדל בין תכנית בישול לבין הסדרה על סטארסקי והאץ', עליה השלום (או סרט פורנוגרפי).

עכשיו, אחרי שראית תכנית בישול שבה הבשלנית מאד נהנית מעצמה ומחייכת, או הטבח מרוצה כחתול שבלע את כל השמנת, נראה אותך תופס אומץ, נכנס למטבח ומנסה להכין משהו שהשופטים הפרטיים שלך בבית (כלומר הילדים) לא יזרקו הכל לפח האשפה הקרוב, באיבחת כף אחת, לפני שתספיק להשמיע את דברי הסנגוריה שהכנת, שבתמצית הם: כמו שלא תחשבו לטפס על קירות אחרי שראיתם ספידר-מן, אל תחשבו שיש כאן מנת גורמה כמו שראיתם במאסטר-שף בא לבשל לכם בבית, או איך שקוראים לזה.

אז כשמישהי מהבנות מנסה את כוחה במטבח שלי, אני זז הצידה אחר כבוד ומפנה לה את השטח כשפי מלא תשבחות. על היזמה, על האומץ, על היצירתיות ועל הטעם – למרות שעוד לא התחילה במלאכה. כל מה שייצא – אני נותן לה את הקרדיט מראש. הכל טוב. טוב מאד. יקודם בברכה ותודה. רק תעשי לי שתי טובות. האחת – אל תשאלי איפה (כי אני לא יודע), אל תשאלי איך וכמה (כי אני גם לא יודע) ואל תשאלי מתי (כי אני בטח לא יודע). השניה – השאירי את המטבח בדרגת נקיון סבירה, שלא מצריכה להזמין את אגודת פועלי הבנין ואת כל עובדי הנקיון של התחנה המרכזית, שינקו ויסדרו אחריך. פה זה לא מאסטר-שף.

אבל לפעמים אני חושב לעצמי – מה יש?! על מה אתה פוחד לכל הרוחות?! שיצחקו עליך? ממילא צוחקים. אם לא על זה – אז על משהו אחר. "שלא ייצא לך"? שיזרקו לפח? אז מכל מלמדי השכלתי ואין חכם כבעל הנסיון. חוץ מזה, החתול או הכלב תמיד יאכלו. אני מתכוון לאלה שברחוב כי לבית שלי אין כניסה לחיות מסוכנות (ואצלי כל מה שאינו עונה על הגדרת "בן אנוש" ובכל זאת נושם וזז בצורה עצמאית – הוא בחזקת חיה מסוכנת ולא משנה אם הוא בגודל של יתוש מיקרוסקופי או של ממותה ממוצעת).

ובכן, לפני שבועיים הכנתי קוביות בשר בקר עם גרגירי חומוס. פעם ראשונה בחיים שלי שנגעתי בבשר בקר. בחיי. האמת – יצא בכלל לא רע. נכון שאחת הבנות בכלל לא אוהבת בשר בקר ולא נוגעת בו (אבל הפעם החלטתי להתחשב גם בעצמי ולא רק בפרינצסה). אבל חוץ ממנה אפילו לא עיקמו את הפרצוף ולו פעם אחת. הישג בפני עצמו. אחת הבנות אפילו אמרה "זה טעים וזה נראה חגיגי, אני רוצה כזה לפסח". עוד שניה היתה ממשיכה והייתי נמס לה על הרצפה כמו גלידה ביום חמסין. אבל על זה – בפעם אחרת (שתהיה, מן הסתם אחרי הפסח).

לפני שבוע הכנתי מז'דרה בסיסית. לא סיפור גדול. בלשון פשוטה: אורז, עדשים ובצל מטוגן. הבעיה היא שהילדים של היום (לפחות אלה שלי) אוהבים אוכל שאני קורא לו "בלי טעם בלי ריח". אורז לבן בלי כלום, פירה בלי תבלינים, ופסטה מכל מין וסוג ובתנאי שבלי חומרים נספחים. ומה איתי?! מה אני? אני לא איש? מה אני? עז? אני רוצה פעם משהו אחר. לא מגיע לי?! אז הלכתי על זה. רק תקיש "מז'דרה מהירה" באינטרנט ומיד יופיעו מרשמים מכל העולם. לקחתי אחד לא מסובך. בשורה התחתונה – אחרי טרחה לא כל כך גדולה, הכל נאכל בלי הערות מיוחדות. בכלל לא רע לאחד ברמת בישול שלי ואפילו מוסיף קצת לביטחון העצמי ולאגו. וכולה – מז'דרה. וואלה, שווה את ההשקעה והטרחה.

אז זה הולך ככה:

¾ כוס עדשים חומות.

כוס אורז.

בצל גדול קצוץ בינוני.

תבלינים לפי טעמכם. אני שמתי קצת פלפל שחור, קצת – אבל קצת – משחת ציר בקר אבל דירו באלכום – זה נורא מלוח, קצת אבקת מרק בצל (קצת כי גם זה מלוח).

 

מבשלים את העדשים בהרבה מים (סיר של 4 ליטר Will do וממלאים אותו במים כדי שני שליש).

מרתיחים ואחר כן מנמיכים את הלהבה. אחרי הנמכה – 45 דקות בישול (אפילו שעה. בודקים שהתרככו מספיק).

האמת – העדשים שלי חגגו בת-מצווה לא מזמן. אולי עדשים בנות זמננו יצטרכו פחות זמן. לא יודע.

מסננים את העדשים ושומרים על מי הבישול שלהם.

במחבת מטגנים את הבצל עד השחמה. אני השתמשתי בשמן זית אבל כל שמן יעיל (חוץ משמן מנוע לרכב – כמובן).

בסיר דומה לזה הקודם, מטגנים את האורז (שוב בשמן זית או כנ"ל) עד השחמה קלה.

מוסיפים לאורז את העדשים ומטגנים עוד דקה.

מי שרוצה להוסיף תבלינים לפי טעמו - זה הזמן.

מוסיפים שתים ורבע כוסות מי בישול של העדשים ואת התבלינים. בוחשים.

אחרי רתיחה מנמיכים להבה, מכסים את הסיר ובוחשים מדי פעם. טועמים את מי הבישול.

אל תתרגשו עם זה קצת מלוח מדי. כך צריך להיות  (אבל רק קצת, כי הרבה זה כבר לא טוב) כי המליחות תפחת בזמן הבישול.

משך הבישול – עד 20 דקות (שהאורז מוכן).

מכבים את האש וממתינים עם סיר סגור לפחות עוד חמש דקות – ובתאבון.

ואם לא שמעתי תלונות אצלי בבית מהמתפנקות שלי, אז כנראה שהצלחתי הפעם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל lseugy אלא אם צויין אחרת