00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

רק אני והסרטן שלי

 

 

 

טוב. עכשיו יש גם סרטן. ואני שואלת את עצמי איך להתמודד איתו מבחינה "ציבורית". מבחינה אישית, אני אדם נוח. מקבלת מה שנוחת עלי, ולא שואלת שאלות. מה שצריך לקרות הוא שיקרה. פטאליזם? לא בדיוק. כי אני לא מחביאה את הראש מתחת לחול ומתעלמת. אני עושה כל מה שאומרים לי שצריך לעשות. מצד שני, אני לא מאויימת מהתוצאות האפשריות. הרי יש רק שתי אפשרויות אמיתיות: לחיות או למות. אני לכשעצמי אינני פוחדת כלל מן המוות. אין לי דרך להסביר את זה. זה פשוט ככה. אני זוכרת שאמרתי פעם לאבי, כי הקיום שלנו פה כל כך קצר, ואחר כך יש לנו נצח כדי להיות מתים.זה הציק לי. אבי שאל: ולא מציק לך שעד שבאת לעולם הזה היה נצח עד שנולדת? למה הנצח הזה לא מפריע לך? נכון, חשבתי על זה, ואמרתי לעצמי שזה סוג של יהירות לחשוב שמשהו גורלי התרחש עקב זה שאני נולדתי. הנצח מתרחב לכל הכוונים ואנחנו פסיק קטנטן חסר כל כל חשיבות. זאת לא ההכרה במחשבה הזאת, אלא ההפנמה וההשלמה, ואני חושבת שאני השלמתי. סיפרתי לטומי'קה בימים אלה על שיחה זו עם אבינו. הוא אמר שקשה לו להאמין, כי לא הכיר את אבינו כאדם שמתפלסף על הנצח. ובכן, טומי'קה לא שאל את אבי על הנצח, ולכן לא קיבל תשובה. אבא שלי נהג לשוחח איתי בכל מיני נושאים חשובים.

 

כשאני אומרת "מחשבה ציבורית" על הסרטן שלי, אני חושבת על הבלוג. היו אנשים ששיתפו אותנו במחלה, ובהבראה. היו כאלה שלצערנו הרב ליווינו אותם עד מותם. אני חשבתי שאם אכתוב על הסרטן אני אכתוב רק כמו שאני יודעת: קצת בריחוק, קצת מצחיק, קצת ציני ואם אפשר סרקסטי. ואז חשבתי שוב. לא חוכמה להגיד "זאת אני, קבלו אותי או לא". זה להפיל נטל על אחרים, כי ככה "בא לי". הבנתי שלא אכתוב כל מה שבא לי, מפני שמדובר בדיני נפשות. יש חולים בבלוגיה, יש קרובים של חולים, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד. האמת, אפילו התייעצתי עם הקרובים לי ביותר (אתם יודעים שאני לא נוטה לעשות זאת, כי אני תמיד יודעת הכי טוב), וכולם – ולא בשיחת ועידה – אמרו לי שעדיף לא לכתוב כלל או לכתוב אך ורק על עצמי ולא לספר על אחרים, למרות עילום השם. כמו רן יקירי מ"חושבים טוב", שאני מעריצה את יכולתו לבחור רק בטוב, אנסה להתרכז בדברים שיכולים לעזור לאחרים, אם חלילה וחס תפגע בהם "המחלה". אתם יודעים שגם במחלקה האונקולוגית יש חולים שקוראים לסרטן "המחלה"? כי סרטן זה פויה גדול, אני מסכימה איתם לגמרי. אבל שינוי השם לא עושה את הסרטן חמוד יותר.

הסרטן נתגלה אצלי בשד. יום אחד מצאתי גוש בשד, ותוך מספר ימים הייתי בבדיקה, כפי שממליצים, גילוי מוקדם מציל חיים. אז למה קיבלתי טיפול כימותרפי ראשון רק אחרי כחמישה חודשים? כי שתי רופאות שבדקו, וגם עשו אולטרה סאונד, טענו שהגידול שפיר בוודאות, וביקשו שאחזור לבקורת אחרי 3 חודשים. וכך אני, הפרה עם השכלה רפואית רחבה יותר מאשר ההדיוט המצוי, ישבתי בשמחה בבית, הרגשתי איך הגידול גדל, אבל הוא היה שפיר, כן?

אז הסכיתו בנות: שלעולם לא תמששו גוש בשד, אבל אם כן – לכו לרופאה, וכאשר היא תשלח אתכן הביתה, אתן תגידו: "לא הולכת לשום מקום עד שאת לא עושה לי ביופסיה, עכשיו!" זו בדיקה שאורכת כ 5 עד 7 דקות, לא מכאיבה ואינה דורשת הכנה מוקדמת. אם הרופאה מסרבת את מבקשת לרשום בכרטיסך כי ביקשת ביופסיה והרופאה סרבה, ואז את הולכת לייעוץ נוסף! ממש לאחרונה שמעתי רופא שאומר, כי בקבלנו בשורה רפואית קשה – אנו הולכים לייעוץ נוסף, לוודא את אמיתותה או לשלול אותה. כאשר אני מקבלים בשורה טובה – מיד אנו מתנחמים ומקבלים את התוצאה, למרות שאפשרויות הטעות פתוחות לכל הכיוונים! הטבע האנושי רוצה מאד שהבשורה תהיה טובה, ואם היא כזאת – כל הסקפטיות הטבעית נעלמת.

 

קורס "התרונני כעפרוני":

כל האחיות שעובדות במחלקה האונקולוגית, חייבות כנראה לעבור קורס שנקרא "התרונני כעפרוני". "כי את תעבדי עם אנשים מאד חולים שצריכים יחס נאות". הנשים הללו מחייכות כל הזמן, וגם קוראות לך בשמות: "חמודה'לה", "מתוקה שלי", "כן יפה שלי". וגם מדברות בקול של גננת בפעוטון ומחמיאות לך מחמאות שבעליל לא מגיעות לך. לי אמרה עפרונית אחת, כי עור פניי רענן וצעיר. ואני אומרת לכם, כי עור פניי ניראה כמו עור מגפיו של קוזאק רוסי, שנלחם חמש שנים בקרב על סטלינגרד בלי להסיר את מגפיו. זאת בתנאי כמובן, שמגפיו היו ירוקים מלכתחילה.

לפני הכימותרפיה שאלתי מתרוננת אחת אם מותר לשתות בזמן העירוי. מרוב התרוננות עפו לה נוצות קטנות מהפה, והמקור שלה ציפצף: "כן חמודה'לה, מותר לשתות, מותר לאכול, מותר לשיר, מותר לדבר בטלפון מותר לרקוד!" לא התאפקתי: "ולהז....?" שאלתי. היא השתתקה. הרצינה. רציתי לקבור את עצמי. היתה דממה של שניות ארוכות. ואז, להקלתי, היא פרצה בצחוק גדול.

האחיות הרוסיות פטורות מן הקורס של "התרונני כעפרוני" עקב אופי פסיכוטי קודם, ואישיות גבולית. אצלן את יודעת בדיוק איפה את באמת עומדת "אוי יוי יוי, יש לי סרטן! ולי אין בעיות? כואב לי גב ומשכורת קטן, וילד זה ולאדק עושה בושה, רק מקום שני בתחרות פסנתר, אני לא יכלה להראות פנים שלי בחוץ".

 

הטיפול הכימותרפי:

האין הוא האיום האולטימטיבי? לא רוצה להרחיב מה מספרים עליו (ברור שרן "חושבים טוב" ירשום נקודה לזכותי). כולנו שמענו," שלא נדע, שלא נגיע, שאלהים ירחם".

בין כל האינפוזיות, יש אחת עם נוזל בצבע אדום-כרמין שקוף, שנראה רעלי ביותר אפילו למראה עיניים. אם החומר הזה מופק מצמח כלשהו, הרי זהו צמח דו מיני שמפרה את עצמו, כי שום זחל או זבוב בר דעת לא יתקרב אליו, אפילו תחת איום באקדח. הטיפול הכימותרפי עבר ללא כל סבל. יש כדורים וזריקות, שמשפיעים מצויין. כשלושה ימים אחרי הטיפול חשתי ליום אחד עייפות רבה וחולשה. אומרים לי כי התגובות של החולים אינדיבידואליות בחלקן.

 

אחרי שני טיפולים כימותרפיים השער מתחיל לנשור. אני אחרי הטיפול השני. חוויה לא מאד מומלצת, אם אתם שואלים אותי.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

110 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת