00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

דורה'לה

בית הספר היסודי בעיירה שלנו עמד על גבעה שחלשה על כל היישוב. היישוב עצמו היה ברובו שיכוני עולים, בבנייה הכי עלובה שנבנתה מעולם. לרחובות לא היו שמות. כל ערמת שיכוני עולב נבנתה על ידי מקים אחר, וכך קראו לשכונה. אנחנו גרנו בשיכון עמידר.

השיכונים הראשונים נבנו כדי לאכלס בם אותנו, שבאנו מן המעברה מבדונים או פחונים – נקראו "שיכון ממשלתי". ה"שיכון הממשלתי" היה הירוד שבשכונות. לא היו בו דלתות רק פתחים, מגמה שחזרה גם בשיכונים היותר מהודרים כמו השיכון שלנו. אבל בעוד לנו היו בלטות ב"שיכון ממשלתי" חיו על משטחי בטון. לחלונות בכל השיכונים לא היו תריסים, לברזים לא היתה אינסטלציה למים חמים,אבל בשיכון שלנו כן היה גג משופע עם רעפים אדומים, בגלל השלגים הכבדים שיורדים במישור החוף עם בוא החורף.

חוץ מהשיכונים, היה אזור שנקרא ה"כפר": אלה היו בתים ערביים שננטשו או הונטשו או הוגלו או ברחו מרצונם (סמן X במה שמתאים להשקפת עולמך). הם אוכלסו בעולים . ששילמו שכר דירה ל"רכוש הנטוש".

הנוף הטבעי של העיירה שלנו היה נוף שוויצרי – מצד אחד הים, ומצד שני הכרמל הירוק. לו רק ניתן היה לגלח ערב רב של הבתים העלובים מנשוא, היתה זו פיסת נדל"ן יפה.

 

לבית הספר היינו עולים לעבר גבעה בפאתי הישוב, על שביל עיזים. עם הזמן זיפתו אותו כי בחורף הילדים התקשו להרים את נעליהם הגבוהות מן הבוץ, וחלקם נשארו על השביל על תום הלימודים. בית הספר היה במבנה ישן, רב יופי, בעל שתי קומות ואכסדרות ארוכות, ופתחים דמויי קשתות. היה זה כנראה מבנה ציבורי ביישוב הערבי הישן, שאותו אנחנו גאלנו אחרי שהערבים נטשו כדי שנוכל להיגאל, ויתכן שאף קיבלו דחיפה קלה כדי לבוא לעזרתנו. עכשיו אתם תסלחו לי, שנדחפים לפה כל מיני דעות שמאלניות שלא על דעתי כלל. זה רק בגלל התקשורת העויינת שעשתה לי שטיפת מוח במשך שנים, לחשוב שאני גנבתי למישהו את הבית, למרות שהורי קנו אותו מ"עמידר". ואני בכלל ימנית, אבל מתביישת בזה.

 

בבית הספר הזה הכרתי את דורה. אני לא זוכרת אותה מהכתות המוקדמות, אלא לקראת כתה ה' או ו'. דורה היתה ילדה נאה, מטופחת וסימפטית. היתה תלמידה טובה. היו לה ידידות היא השתתפה במטלות הכיתה. ילדה נורמלית ורגילה לכל דבר. היה בה דבר מה מוזר -ידיה רעדו ברעידות קטנות ללא הפסק. הדבר ניכר גם בכתיבתה. זכרתי את הכתיבה הזאת, אך לפני זמן מה מצאתי את ספר הזכרונות שנהגנו לכתוב בו בעת ההיא (כתבתי על כך פוסט) ומצאתי את הזכרון שדורה כתבה. עם הידע שלי מהיום, אני מזהה כתב יד של חולה פרקינסון. אבל גם היום איני סבורה שדורה היתה חולה במחלה נוירולוגית. יתכן שאני עושה עוול על סמך זכרונות ילדות וחוסר אינפורמציה מספקת, אך ברור לי שלדורה, גם בלא רואים, היו בעיות נפשיןת קשות מנשוא.

הבעיה היתה אמה של דורה. גברת אידה אפלבוים היתה אשה מבוגרת יחסית לאמהותנו. היתה תמיד נקיה ומסודרת, וסבלה מצליעה קלה והתהלכה עם מקל.

מכיתה מוקדמת היא התחילה ללוות את דורה לבית הספר. וכזכור, אנו על גבעה די תלולה למדי ואידה צולעת. רק אחרי שנכנסנו לכיתות היא הלכה הביתה.

אחרי שנה או יותר, היא גם הגיעה וחיכתה בסוף יום הלמודים כדי ללוות את דורה הביתה.לציין שהיא הלכה במרחק ניכר מהילדה, לא דיברה איתה כלל, ומי שלא ידע לא ידע. לדורה היתה אחות בוגרת, שהאם הניחה לה לנפשה. אותה אחות שודכה מיד אחרי התיכון לבחור שגר בעיר אחרת, והשכנים ריכלו שהאב עשה הכל כדי להרחיק אותה מהאם.

אני הכרתי את מר אפלבוים היטב. היה איש נעים הליכות, עובד קשה, משפחתי ואבא מסור.ועכשו אני חושבת לי – מה את יודעת, היית ילדה. נכון, לעיתים הלכתי ללמוד עם דורה. כך הכרתי גם את האב. האמא שהיתה בלי ספק חולה, היתה מארחת חביבה ונעימה. ושניהם נהגו בדורה באהבה רבה.

החמרה נוספת במצבה של אידה חלה כנראה, כאשר החלה לבוא בבוקר לבית הספר, אבל לא הלכה יותר הביתה כי אם חיכתה ללימודים שיסתיימו, ואז לוותה את דורה הביתה ממרחק הולם.

לא צריכים חוכמה מיוחדת להבין, שזה לא משהו תקין. אני בחיים לא הייתי מעירה או שואלת על ההתנהגות של אידה, כי היה ברור שהשאלה תפגע בחברתי. אבל ילדות אחרות שאלו. והתשובה של דורה היתה "אמא שלי קשורה אלי מאד, כי היא חלתה" – כנראה מדובר על הצליעה – "בזמן שהיא ילדה אותי".

כסיימנו בית ספר יסודי, המשכנו ללמוד בתיכון בעיר הסמוכה. בעיירה שלנו היה רק בית ספר מקצועי, למפגרים. ותודה לאל, גם הוא היה תמיד מלא.

אידה נסעה איתנו כל בוקר לבית הספר, ישבה מחוץ לגדר וחיכתה לסיום הלימודים.

משהו קרה לה במהלך השנים. בדרך, היא התקרבה לדורה והלכה ממש מאחריה. ואז התחילה להתערב בשיחות של דורה עמנו החברות. חברתה הטובה של דורה היתה הדסה. מסיבה לא ברורה לי אידה שנאה את הדסה. היא צעקה עליה מדי פעם ברחוב, כשדורה מנסה להרגיע אותה. ואז דבורה רעדה בכל הגוף, כנכפה.

באחת הפעמים, אחרי שהיא צעקה על הדסה, היא הרימה את המקל שלה וחבטה בראשה של הדסה, ואף ניסתהלהמשיך ולהכותה. הדסה ברחה.הוריה של הדסה לא מיהרו להתלונן. היתה באנשים יותר חמלה ממה שיש בהם היום.

אידה אהבה אותי. אם נפגשנו ברחוב, היא נעמדה לשוחח איתי. ושוב, אשה נעימה היתה ולא טיפשה.

סיימנו תיכון, ודורה כאחותה לפניה שודכה בגיל שמונה עשרה לבחור מעיר אחרת. היא התחתנה ועזבה את הבית.אינני יודעת איזה קשר המשיך בין דורה לאמה.

 

באותה תקופה,עמידר היתה השכונה האחרונה בעיירה. מחלון המטבח שלנו נשקף כרם זיתים גדול, שהערבים היו מגיעים למסוק, ומאחוריו השתרע בית הקברות.

יום אחד, בעמדי במטבח שמעתי קריאות רמות וצעקות מכרם הזיתים "דורה'לה דורה'לה!" ירדתי למטה.שכנתי חוה תלתה כביסה בחצר. "מה הצעקות האלה?" שאלתי את חוה. היא אמרה לי – "יש משוגעת אחת, שבאה כל יום אחר הצהרים וצועקת שעתיים "דורה'לה דורה'לה!".

אני ידעתי כבר במי מדובר. ומאז, בכל פעם ששמעתי את הצעקות לא יצאתי מן הבית כדי לא לפגוש את אידה בטעות ולהביך אותה.

באחד הימים באתי הביתה דוקא באותה השעה, שהיא החלה לצאת מכרם הזיתים, ולא היה מנוס מלהפגש. נפגשנו על השביל. ניהלנו שיחה נורמלית לגמרי. מסרתי ד"ש. היו חיוכים. ברור שאידה ידעה ששמעתי את הצעקות. לקראת פרידתנו היא אמרה "את יודעת, לבן אדם יש לפעמים כאב כל כך גדול בלב, שהוא מוכרח לצעוק. בבית הוא לא יכול. ולאחרים יש הצרות שלהם, והם לא רוצים לשמוע. אז אני יוצאת לפעמים בין העצים ושם אני נותנת ללב שלי לצעוק ולצעוק. כשאני יוצאת אני מקבלת כוח, כדי לחיות עד מחר."

 

אני כתבתי את הפוסט הזה כי רציתי לעשות איזושהי אנלוגיה לחיי עם ה"דורה'לה" הזה. ועכשו כולי דמעות. אני לא רוצה ולא יכולה לדחוף את עצמי לסיפור הזה.

 

זה הסיפור של אידה. זה הכאב של אידה. מגיע לאידה אפלבוים, שפעם אחת ישמעו את הכאב הנורא שלה, שאף אחד לא הקשיב לו.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

70 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת